בפני כמה אנשים יש להפקיר?

שאלה

ידוע לי שאת הביעור יש לעשות בפני שלושה אנשים, אבל כפי הנראה יקשה עלי למצוא ביום הביעור שלושה אנשים שאינם מבני משפחתי, להפקיר בפניהם את הפירות הקדושים.

ברצוני לדעת האם ניתן בדיעבד להפקיר בפני איש אחד, או לחילופין, לצרף אל השלושה גם מבני משפחתי?

תשובה

מעשה ההפקר צריך להיות בפני שלושה אנשים דווקא, ועל כן אינו יכול להפקיר בפני אדם אחד.

וכן, מעשה ההפקר צריך להיות בפני אנשים שיכולים לזכות בפירות לעצמם, ועל כן לא ניתן להפקיר בפני אנשים מבני משפחתו, שכשהם זוכים – הם זוכים בשבילו.

הרחבה

בירושלמי (שביעית פרק ט הלכה ד) מובא שרבי יצחק בר רדיפא שאל לרבי יאשיה כיצד יש לבער, וענה לו רבי יאשיה: "חמי לך תלתא רחמין ואפקרה קומיהון". כלומר, חפש אחר שלשה אוהבים והפקר לפניהם, שכן אם תפקיר בפני שלשה שאינם מאוהביך, הם יטלו את הפירות לעצמם.

ומכל מקום יש ללמוד מן הירושלמי שההפקר צריך להערך בפני שלושה אנשים דווקא.

וכן כתב החזון איש (קונטרס סדר השביעית אות י) למעשה: "ומהו ביעור? מוציא הפירות לשוק ומפקירם בפני ג' בני אדם, ויכול בעצמו לחזור ולזכות בפירות אלו אחר שהפקירם".

והנה לגבי הפקר ממון, מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רעג סעיף ז) שמן התורה די להפקיר בפני אחד, ורק מדרבנן צריך להפקיר בפני שלושה. וכך כתב השלחן ערוך: "המפקיר את הקרקע וכו', דין תורה אפילו הפקיר בפני אחד הרי זה הפקר ונפטר מהמעשרות, אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלושה כדי שיהיה אחד זוכה, אם רצה, והשנים מעידים".

והרמ"א שם מוסיף: "ויש אומרים דאפילו בינו ולבין עצמו הוי הפקר". והיא דעת הרא"ש (בפירושו על מסכת נדרים בסוף פרק רביעי דף מה ע"א, ובפסקיו שם סוף סימן יא) שמן התורה מועיל אפילו הפקר בינו לבין עצמו.

וכתב שם בבית יוסף שכיון שמן התורה אין צריך להפקיר בפני שלושה, יש לסמוך על זה לגבי שביתת בהמתו בשבת, שאם השאיל את בהמתו לגוי והלה לא החזירה לפני שבת יכול להפקירה בפני אחד או אפילו בינו לבין עצמו.

וכן פסק השולחן ערוך בהלכות שבת (אורח חיים סימן רמו סעיף ג): "יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת וכו' כדי שינצל מאיסורא דאורייתא (של שביתת בהמתו)". והסביר המשנה ברורה (ס"ק ט"ו): "ואף על גב דהפקר בעינן שיהיה בפני שלשה, זהו מדרבנן, אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו סגי, והכא שכבר השכירה והתנה עמו שיחזירנה ועיכבה, די בזה כדי להנצל מאיסורא דאורייתא".

ועיין שם בהמשך דברי המשנה ברורה "שעל כל פנים יזהר להפקירה בפני אחד, דרבים מגדולי הפוסקים סוברים דאף מדאורייתא אינה הפקר עד שיפקירה על כל פנים בפני אדם אחד, ואפילו בפני אחד מאנשי ביתו די בזה".

ומכל מקום מבואר שלגבי שביתת בהמתו ניתן לסמוך על ההפקר דאורייתא, ואין צריך להפקיר בפני שלושה. ועוד, שאותו אחד יכול להיות אפילו מאנשי ביתו. 

ולכאורה מדוע לא נוכל לסמוך על זה גם לגבי ביעור, ויהיה ניתן להפקיר בפני אחד, ואולי אף בינו לבין עצמו.

אמנם החזון איש (שביעית סימן יא ס"ק ז ד"ה ומה) מבאר שלגבי ביעור מודים כולם שצריכים להפקיר דווקא בפני שלושה. והטעם: "אפילו למ"ד דבר תורה הפקר בחד, לענין ביעור צריך הוצאה יותר חשובה".

ונראה לבאר סברתו, שהביעור אינו רק הפקר בעלמא, להוציאו מבעלותו, אלא עניינו הוא להעמיד בפועל את הפירות לשימוש הרבים, וזה נעשה רק אם יפקירם בפני שלושה אנשים.

ומכל מקום הורה הגרי"ש אלישיב (הובא בספר משפטי ארץ פרק לא הערה 15) שאין צורך שיהיו שלשתם גדולים, אלא די שיהיו שנים מהם גדולים, ואחד קטן אך כזה שיכול לזכות לעצמו. והטעם, שהסיבה שמדרבנן צריכים להפקיר בפני שלושה מבואר בגמרא (נדרים שם) שצריכים שיוכל אחד לזכות והשנים מעידים, ואם כך די במה שהקטן יכול לזכות לעצמו מדרבנן, והשנים גדולים ויכולים להעיד.

אמנם צריך שאותם שלושה לא יהיו מבני ביתו, שהרי עניין הביעור הוא להעמיד את הפירות לשימוש הציבור, כמו שהבאנו למעלה בשם החזון איש, ואשתו או בניו הסמוכים על שלחנו, כאשר הם זוכים בפירות, חוזרים הפירות לרשותו, ונמצא שלא העמיד הפירות לשימוש אחרים זולתו. ולכן עליו למצוא שלושה אחרים ממש. (שכיון שצריך שיוכלו השנים להעיד, צריך לכאורה שגם השנים האחרים לא יהיו קרובים זה לזה, ועיין במשפטי ארץ פרק לא הערה 16)

והיה מקום לדון, במי שאינו מוצא שלישי שאינו מבני ביתו, שיוכל להקנות את הפירות לאשתו או לבנו הגדול הסמוך על שולחנו, (והוא יכול להקנות להם, כמו שכתב רבי עקיבא איגר בגליון השולחן ערוך (או"ח סימן שסו סעיף י) שהנותן לאשתו או לבנו גדול הסמוך על שלחנו – מתנתו מתנה), ואחר כך יפקירו הם את הפירות בפניו ובפני השנים האחרים. שהרי הוא אינו סמוך על שלחנם, וכשהוא זוכה מהם, יצאו הפירות לגמרי מרשותם, ולכאורה יצאו בזה ידי חובת ביעור.

ועצה דומה נתן רבי אליקים שלנגר זצ"ל למי שרוצה לזכות מעשר עני לגבאי צדקה או לעניים, ואינו מוצא אדם שאינו מבני משפחתו לזכות על ידו, שיכול להקנות את הטבל  לבנו או לאשתו, והם יחזירו אליו שיזכה בו עבור העניים. (עצה זו הובאה במאמרו של רבי שאול רייכנברג שליט"א, שנדפס בהליכות שדה גליון 210, עמוד 15).

אך יתכן שלעניין ביעור לא מועילה עצה זו. שהרי בתשובה הקודמת נתבאר שבעל הבית רשאי להשאיר ברשותו מזון שלוש סעודות עבור כל בני ביתו, אף עבור אלו שאינם מוגדרים סמוכים על שלחנו, כגון אורחים וכדומה. ויש ללמוד מכך שלענין ביעור חשובים כל בני הבית כרשות אחת, אפילו אלו שאינם סמוכים על שלחנו ממש, ואם כן, גם הוא לא יוכל להיות השלישי כשבנו או אשתו יבערו.