מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א
ראש ישיבת סלבודקה
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 225 – תשרי תשפ"ד
תנן בנדרים ס' א' קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך, ואמרינן עלה בגמ', אמר ר' ירמי' לכשתחשך צריך שאלה לחכם. והיינו מדרבנן משום גזירה דיום אחד וכמבואר שם בגמ.'ויש לעיין היאך מהני שאלה לעקור הנדר, הא מה"ת כבר עבר זמנו של נדר, והו"ל כאכלה כולה דאינו נשאל עליה כמבואר בשבועות כ"ז ב' (ויעו"ש כ"ח א'), וה"נ אי עבר הנדר ואין נ"מ השתא בו מה"ת הו"ל כאכלה כולה ולא מהני בו שאלה.
ואולי יש לומר כיון דאיסורא דהיום משום גזירה דיום אחד אתינן עלה, וכיון דאי הוה נודר יום אחד הוה מהני שאלה והוה שרי, א"כ אף דלקושטא לא מהני שאלה בנודר היום, ואין הנדר בטל למפרע, מ"מ לא שייך לאסור בהיום טפי מאילו נדר יום אחד, ודיינינן לגבי גזירה דרבנן דאטו יום אחד כאילו הוה שאלה ומהני ונעקר הנדר למפרע. ועיין.
והנה כבר דנו כעין זה בדין נדר דקיי"ל דהוה דשיל"מ ואינו בטל ברוב משום דאיכא מצוה לאיתשולי וכדאמרינן נדרים נ"ח א', ומשמע דאיירי אף בנתערב כל הדבר הנידור, והתם הרי לא מהני שאלה דלא גרע מאכלה כולה. ויעוין בזה בספר בית הלוי ח"ג סי' ל'. ומהמתבאר שם נראה (למש"כ שם בהמשך הדברים אקושיא אחריתי) דדין שאלה בזה אינו אלא מדרבנן, ומה"ת לא מיעקר נידרא, ומ"מ לגבי דין דרבנן דדשיל"מ דיינינן לי' כאילו מיעקר נידרא, וכי היכי דלענין טבל דאינו בטל ברוב משום טעמא דדשיל"מ, שאפשר בהפרשה, לא הוה ההפרשה אלא מדרבנן ,וכדאייתי עלה שם מגמ' מנחות ל"א א'. ואף דלא דמי לטבל דהתם ממנ"פ ליכא טבל מה"ת ורק מדרבנן הוא דלא פקע טיבלא מדין דשיל"מ, ולכך שפיר מהני אהאי טיבלא הפרשה מדרבנן, אבל נדר דבעי לביטולי לנידרא למפרע, והאי מילתא ל"ש דהא נדר מן התורה דהוה עד הביטול על כרחין לא פקע, מ"מ יתכן דכך היא המדה דלגבי דין דרבנן דיינינן הנדר כמאן דנעקר מעיקרא ,אף דמדין תורה לא בטל. וא"כ ה"נ בנידון דהיום איכא למימר נמי הכי, דלגבי דין דרבנן דאסור לכשתחשך מהני שאלה וחשוב לגבי' כנעקר מעיקרא.
ומצינו גם בטבל דההפרשה כעת לא תיהני רק לדין הדרבנן ולא לדין תורה שבזה. וכגון בטבל שנתערב ברוב חולין והפריש עליו, ואח"כ ריבה טבל עד שרבה על החולין לשי' דס"ל דכה"ג חוזר וניעור [וע"ש בבה"ל], דבכה"ג יצטרך להפריש עוד פעם. מיהו אינו ענין כלל לנידון דידן. ופשוט.
ויש לעיין בטבל שנתערב במין בשאינו מינו ופגם ולבסוף הושבח (ואף בהי' מחוסר מלח ותבלין), והפרישו עליו מעשר כשהי' פגום דלכאורה לא מהני הפרשה שהייתה בעת שהי' פגום ובטל אז ברוב, [ויש לעיין בש"ך יו"ד סי' ק"ג ס"ק ז' וי"ב, ובאחרונים שם], ובעי להפריש אח"כ.
ולכאורה טבל שנתערב יבש ביבש במין בשאינו מינו אין לו תקנה בהפרשה, לסוברים דמין בשאינו מינו ביבש לא הוה אלא מדרבנן כיון דאם יבשלם יתן טעם ויהא אסור מן התורה, ויש לעיין בש"ך יו"ד סי' ק"ט ס"ק ט' ובאחרונים, וכיון שכן לא יהני הפרשה כעת שהרי בטל הוא ולא חייל הפרשה, ואסור לאכלו ככל האיסורים שנתערבו יבש ביבש מין בשאינו מינו דאסירי משום שאם יבשלנו יתן טעם.
ואף בגוונא דהוה חד מינא ותרי טעמי, דאינו בטל ברוב מדין דבר שיל"מ (או מטעם דכהיתרו כך איסורו), נמי לא מהני, דהא מחמת כן לא הוה אלא טבל מדרבנן ונמצא דההפרשה לא חיילא אלא מדרבנן, ואם יבשלם יהא אסור מה"ת מדין טעם כעיקר, ותיבעי תו הפרשה, וא"כ יש לאסור התערובת השתא מהאי טעמא שאם יבשלם יתן טעם ויהא אסור, וכנ"ל. [ויש לדון לפי"ז לסוברים דקמח בקמח הוה יבש ביבש, יעוין ש"ך סי' ק"ט ס"ק ג' ובאחרונים, דלא תיהני בי' הפרשה אי נתערב מין בשאינו מינו כל זמן שלא נתן טעם, ונפ"מ טובא לדינא]. וצ"ת בכ"ז.
וברמ"א יו"ד סי' שכ"ג ס"א נתבאר דחלה שחזרה ונתערבה בעיסה ואין בעיסה ק"א לבטלה דאם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויחזור ויטול חלה. והנה כה"ג דבטלה החלה מה"ת ברוב לא מהני שאלה אלא מדרבנן דהא מה"ת ליתא לחלה והו"ל כאכלה כולה, ונמצא דהא דחוזרת העיסה לטיבלה אינו אלא מדרבנן. ואף דבלא"ה חלה בזמן הזה מדרבנן, ועוד דהתם בחו"ל קיימינן דעיקר חלה אינו אלא מדרבנן, מ"מ איכא בזה נפ"מ לענין לאפרושי ממנה על עיסה אחרת, וצ"ת בגדרי דין חד דרבנן ותרי ותלת דרבנן. מיהו יש לומר דהא גופא דע"י השאלה חוזרת העיסה לטיבלה חשיב לי' כלא אכלה כולה. וצ"ת בזה. א"נ י"ל עפמש"כ בבה"ל דאיכא למימר דמהני שאלה מה"ת כיון דאי יערב בה עוד חלה ותרבה חלה על העיסה חוזרת לאיסורה ועל כן מהני בה שאלה. מיהו תליא באשלי רברבי אי חוזר וניעור כה"ג [יעוין תוס' ב"ק ק' ב 'ותוס' זבחים ע"ז ב.]'
ויעוין שם בש"ך ס"ק ו' בשם הד"מ דאם נאכלה העיסה א"א לישאל עליה דא"כ כבר אכל למפרע טבל. ויש לעיין דתיפוק ליה דאינו יכול לישאל עליה דאכלה כולה אינו נשאל עליה, ובחידושי מראה כהן כתב שם על דברי הש"ך דמצי לישאל דקיי"ל בשבועות דאכלה כולה נשאל עליה .וצ"ע דהא התם טעמא הוא משום דחייב קרבן וחשיב כנשתייר אבל במידי דאינו חייב קרבן א"א לישאל, וא"כ בנד"ד דאין כאן קרבן אינו יכול לישאל עליה. ואף דיתכן דגם חיוב תשלומי תרומה כחיוב קרבן לענין זה ומצי לישאל על תרומה אחר אכילתה בשוגג, מ"מ בנד"ד לא שייך דהא בתרומת חו"ל קיימינן דאף בדאיתא בעינה ולא נתערבה אין חייבין עליה חומש כדתנן פ"ז דתרומות.
ואף לשי' הרא"ש הובא בחי' רעק"א יו"ד סי' רל"ח ס"ז דאכל במזיד בלא התראה נמי נשאל עליה, מ"מ במידי דאין עליו חיוב מלקות לכאורה אף לדידיה אין נשאל עליה, ויעוין בלשון הרא"ש פ"ג דשבועות סי"ז. ועי' חי' רעק"א סי' ר"ו ס"ב. מיהו בלא"ה אינו ענין לנידון דידן. ופשוט. (שו"ר מנ"ח מצוה רפ"א א.)'
ובחזו"א דמאי סי' ד' ס"ק כ"א כתב דאם אכל מהחולין אי אפשר להישאל דנמצא דאכל טבל. ואפשר דאין דין שאלה כשכבר אכל דכיון דאין הטבל בעולם ע"כ קנה תרומה ומעשר, ועדיף מאתא ליד כהן וכו'. ע"כ. [ולכאורה דבריו דאין טבל בעולם קאי, כמשמעם, כשאכל כל הטבל ,ולא אאכל מקצתו נמי, אע"ג דלטעמא דנמצא דאכל טבל דמינה סליק הוה אפי' באכל מקצת מן הטבל. וע"כ באבד או נשרף מקצת מן החולין מהני שאלה, דאל"ה נפל כמעט בבירא דין שאלה בתרומה ומעשר, דלא ימלט בדרך כלל אם לא נשאל מיד שלא נחסר משהו מן החולין.
ואף דמסברא י"ל דלא שנא נאכל מקצתו מנאכל כולו, והתייחסות ההפרשה היא לכל הטבל ,וכשנאכל משהו ממנו י"ל דהאי נמי חשיב למיקני לתרומה ומעשר, מ"מ אין הדבר מוכח, אפי' לעניין מעשר דההפרשה לפי השיעור. וצ"ע.]
ושמעתי להקשות על דברי החזו"א האלו מדברי הרמ"א שהובאו לעיל, דכתב דא"א להשאל משום דאכל טבל, ומבואר דלולא ה"ט הוה מהני השאלה ולא אמרינן דנקנית החלה ע"י אכילת החולין.
[מיהו באופן דנשאר מעט מן העיסה, ואפי' פירורים קטנים, ואף טעם הבלוע בכלים, ועי', יש לומר דשפיר דמי, ויתכן דמהני נמי לדין אכלה כולה שהוקשה לעיל, דגם הא דנשתייר מהחולין שחוזרים לטבלם ע"י השאלה י"ל דמהני אף דאין תרומה בעולם מ"מ איכא נפ"מ לשיריים וסגיבהא לשאלה. וצ"ע בזה, וכן יש לדון בזה לסברת החזו"א הנ"ל דקונה תרומה. ודו"ק.]
מיהו לכאורה י"ל דחלת חו"ל, דאיירי בה הרמ"א, שאני בהא מחלה ותרומה דא"י. ומהני אף בלא נשתייר כלום ואכל כל החולין, להישאל על החלה שנותרה לבדה, וה"ט כיון דקיי"ל דחלת חו"ל אוכל ואח"כ מפריש נמצא דההפרשה מהניא גם על מה שאכל כבר, וא"כ אין האכילה קובעת בחלת חו"ל, ומשא"כ בתרומה וחלה דא"י דלא שייך האי עניינא ואין ההפרשה אלא על מה שישנו בעת ההפרשה שפיר איכא למימר דאכילת החולין קובעת לתרומה וחלה. מיהו למה שכתב הרמ"א בהגה"ה אחרונה סי' שכ"ג דבעינן דיהא בעת ההפרשה מעט יותר משיעור החלה, ומשום טעמא דבעינן שיהא שיריה ניכרים בעת ההפרשה לא מהני שאלה כשלא נותר כלום דהא מיהת ליכא חולין בעולם וכה"ג לא הוה מהני השתא חלה זו שהפריש (אף שיכול למעט ולהפריש פחות, דמעיקר דינא לית לחלה שיעור ועי' סו"ס שכ"ב, מ"מ אנן דיינינן על מה שהפריש ולא על מה שיכול להפריש) דליכא שיריים, ולכאורה כה"ג נמי קנתה חלה וכדין תרומה וחלה דא"י. וי"ל בזה. וע"ש בהגר"א בסי' שכ"ג ס"ק י"א מה דאייתי בזה פלוגתא דקמאי.
וכל זה אי נימא דחלת חו"ל דאוכל ואח"כ מפריש הוה הפרשה השתא ומהני אלשעבר, אך אי נימא כסברת מהרי"ו הובא בט"ז יו"ד סי' שכ"ד ס"ק ט"ו למאי דאסברה לה בחזו"א יו"ד סי 'קצ"ו ס"ק י"ד דחלת חו"ל הוה תנאי ב"ד שתיקדש החלה אותו שעתיד להפריש וכיון שקבעו חכמים כן תקנה קבועה לכל ישראל וכל ישראל עושה על דעת חכמים הוי הפרשה כל אחד על עיסתו בשעה שמגלגלה, ויעו"ש עוד מש"כ לפי"ז בביאור סוגי' דביצה ט' א', לכאורה אין השאלה מתייחסת להפרשה שהרי אין כאן הפרשת חלה אלא קיום התנאי (ומאי דמברכינן עלה ל"ק. ועי' חזו"א דמאי סי' ט' ס"ק ט"ו), וע"כ דהשאלה היא על התנאי שבעת הגלגול. וצ"ל דהתנאי הוא שתחולנה ההפרשות כפי שיעשה בסוף, ואם ישאל על קודמת תחול זו שלאחריה, ועי'.
מיהו תקשה דא"כ מי שגלגל עיסה ונתנה או מכרה לאחר והלה הפריש חלה, וכן קונה פת והפריש ממנו חלה, לא יוכל המפריש להישאל עליה אלא המגלגל, וזו לא שמענו. וצ"ב. [גם יש לדון דלכאורה למהרי"ו לא שייך ענין שיריה ניכרים בעת ההפרשה. וי"ל. גם יש לדון במאי דפשיטא לי' לבה"ל סי' תק"ו ס"ד, ד"ה ולמחר, דמי ששייר מפת חמץ שלא הופרשה ממנה חלה בעיסת חו"ל והגיע פסח שוב אינו יכול להפריש ממנה חלה מטעם לו ולא לאורו, יעו"ש מש"כ בזה והשיג על דברי הקרבן נתנאל, ולכאורה אי חשיב כהתנה בעת הגלגול ורק קיום התנאי איכא השתא לא איכפת לן בה דהא בעת ההתנאה שהיא עיקר ההפרשה הוה חזי לכהן. עוד יל"ע במש"כ החזו"א בגליונות על ספר אחיעזר שנדפסו לאחרונה בביאור שיטת המקו"ח דאינו יכול לכוין שלא לפטור כל העיסה, דדברי המקו"ח איירי בעיסת חו"ל. וצ"ת. ול"ע בהלכות אלו.]
ובדברי הש"ך הנ"ל סי' שכ"ג ס"ק ו' יל"ע במש"כ שם לדון מ"ט לא ישאל כשאכל כל העיסה משום איסור הטבל, דאדרבה השתא אכל חלה למפרע, ותירץ כיון דלהרבה פוסקים בטלה החלה ברוב עדיף שלא להישאל דאיסור טבל אסור לכו"ע. ולכאורה מעיקרא מאי ק"ל לש"ך הא ודאי דהמתבטל ברוב קיל מאיסור שלא נתבטל, ואף דמדרבנן בעי ק"א, מ"מ לכאורה אסורו קל מאיסור שלא נתבטל, ואף דתרוייהו אינם אלא מדרבנן, מ"מ האי קיל טפי. (ויעוין סוגיא דיומא פ"ג א' פלוגתא דתנאי טבל ותרומה הי מינייהו חמיר וברמב"ם פי"ד מה' מאכלות אסורות .
ודו"ק). ועוד יש לדון בזה מבחינת ריבוי השיעורים שבטבל טפי מחלה. וי"ל.
