במצוות הפרשה ונתינה בתרו"מ ובראשית הגז

האם יש מצות הפרשה בראשית הגז כבתרומות ומעשרות, או שהמצווה היא רק בנתינה, מאמר זה עמוד על מחלוקת ראשונים בעניין זה ועל מקורה של מחלוקת זו והנ"מ העולות ממנה.

רבי בנימין דרייפוס שליט"א
ראש כולל ’קנין אברהם' בבית המדרש

במצוות הפרשה ונתינה בתרו"מ ובראשית הגז

מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 224 – תמוז תשפ"ג

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם הפרשת תרו"מ ונתינתן הוו מצוה אחת או שתי מצוות

ידועה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות שורש יב במצות הפרשת תרומות ומעשרות דהרמב"ם מונה את הפרשה והנתינה במצווה אחת והרמב"ן נחלק דהוו ב' מצוות, מצות הפרשה ומצות נתינה^[1]. והוכיח הרמב"ן מדמברכים על מעשה ההפרשה על כרחך דההפרשה היא מצוה בפני עצמה. ובדעת הרמב"ם פירש הלב שמח דס"ל דמצות ההפרשה הוא כדי ליתן לכהן ובודאי דההפרשה גופא מצוה ולכן מברכים על ההפרשה אבל הנתינה היא חלק ממנה שהיא תכלית ההפרשה.

וכתב שם הרמב"ם^[2]: “וכן ראשית הגז כלל המצווה שנוציא ראשית הגז ונתנהו לכהן וכמו שנוציא מעשר ראשון ונתנהו ללוי"^[3]. והיינו דגם במצות ראשית הגז יש לחדש דאינה ב' מצוות – הפרשת ראשית הגז ונתינה לכהן אלא כמעשר ראשון, דההפרשה ונתינה חד מצוה. והרמב"ן שנחלק וסובר דהפרשת תרומות ומעשרות הוו ב' מצוות כתב דכל זה בהנך שטובלים את הדבר עד שמפרישים אותם, אבל הנך שלא טובלים כתב הרמב"ן “לא נמנה אלא נתינתן, והוא ג"כ פשטיה דקרא שלא נצטוינו בהם בהרמתן אלא אמר “ראשית גז צאנך תתן לו" ואינו מברך בהפרשתן כלל". היינו שכיון שראשית הגז אינה טובלת הפרשתה אינה מצוה בפני עצמה, ומשמע דלהרמב"ן גם אין מצות הפרשה בראשית הגז ויתכן דס"ל דלא חלה כלל הפרשה בראשית הגז.

שיטת הרמב"ם במצות ראשית הגז

ויש לעיין בשיטת הרמב"ם שכתב דכלל המצווה שנוציא ראשית הגז, היכן כתוב בתורה חיוב זה .ועוד קשה דהרמב"ם במצות עשה קמ"ד כתב שמצוה לתת ראשית הגז לכהן, ולא הזכיר שיש מצוה בהפרשת הראשית. אמנם בהל' ביכורים פ"י הט"ו כתב הרמב"ם “ראשית הגז מצותה בתחילה ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא". ומקורו בתוספתא חולין פ"י וכתב מהר"י קורקוס משום דכתיב “ראשית גז צאנך."

ונראה דסובר הרמב"ם דמשום דכתיב ראשית ,צריך להפריש מה שנותן מהגיזה (וגם כשאין זה ראשית הגיזה), ובזה קובעו להיות ראשית גז צאנו. ושפיר כתב הרמב"ם דהמצות עשה ליתן לכהן הראשית וכדי שתהיה נתינתו ראשית כתב הרמב"ם בשרשים שצריך להפרישו ועל ידי כך קובעו לראשית. וחדית הרמב"ם שם דעל כל פנים הוי חד מצוה כמו מעשר ראשון שצריך נמי להפרישו וליתנו ללוי והוי חד מצוה^[4].

ובהלכה ח כתב הרמב"ם ד"האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימים" יעויי"ש במהרי"ק שביאר שיטת הרמב"ם שפסק כר' אלעאי בחולין קלו, א. ומבואר ברמב"ם שכל גיזותיו “ראשית "וכנתבאר שצריך ליתן לכהן ראשית.

שיטת רש"י ותוס' במצות ראשית הגז

במשנה ריש פרק ראשית הגז תנן לא הספיק לתנו לכהן עד שצבעו פטור. ותוס' ב"ק סו, א כתבו דאין לפרש שצבע חלקו של כהן ומה שהפריש מהגיזה דלא שייכא ביה הפרשה ומה שמפריש לצד כאילו לא הפרישו, ופירשו שצבע כל הגיזה ועל ידי כך נשתנתה ומצמר שנשתנה אינו חייב בראשית הגז, ובגמ' ב"ק שם תלאוהו בדין שינוי קונה. וברמב"ם פ"י ה"ו משמע סתימת דבריו כפירוש תוס' שצבע כל הגיזה.

אמנם היוצא בשיטת רש"י שם הוא שהפריש את ראשית הגז ועל ידי זה נעשה ממון הכהנים וכשצבעו הרי שגזלו מהם ושינהו, עיין בביהה"ל שם ריש פ"י שביאר היטב שיטת רש"י שם.

וכן מפורש ברש"י חולין קלו, א ד"ה אין לך בו אלא מראשיתו שע"י ההפרשה נעשה ראשית והוי ממון הכהנים. ומבואר דשיטת תוס' כהרמב"ן דאין הפרשה בראשית הגז. ורש"י סובר דיש הפרשה ובזה נעשה ממון השבט ואח"כ נותן לכהנים את הראשית שהופרשה כבר, וכמו בתרו"מ שמפרישים אותם והוו ממון השבט ויש מצוה לתתם לכהנים.

סיכום שיטות הראשונים במצות ראשית הגז

נמצא דלרש"י והרמב"ם יש הפרשה בראשית הגז ועם כל זה נראה דחלוקים הם בשיטתם ,דלהרמב"ם אחר הפרשה הקובעתו להיות ראשית עדיין הוי ממון הבעלים דאין בהפרשה דין ממוני רק קריאת שם ראשית גז צאנו, לכן ברמב"ם מתני' דלא הספיק לתנו עד שצבעו, צריך לפרש כתוס' שצבע כל הגיזה, והכי משמע הרמב"ם וכמו שכתבתי לעיל וכן פירש המשנה למלך בה"ח בדעת הרמב"ם. ואילו לרש"י כשמפריש את ראשית גז צאנו נעשה ממון הכהנים וכשצובעו גוזלם וקונהו בשנוי.

ובתוספתא חולין פ"י אמרו דהמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו עד שיתן לכהן, ופסקו הרמב"ם בה"ח. ולתוס' והרמב"ן דס"ל דאין הפרשה בראשית הגז להכי אמרו דהמפריש חייב באחריותו משום דהפרשתו אינה כלום. וקצת צ"ב לשון התוספתא המפריש דהרי אין הפרשה בראשית הגז.

ולרש"י קשה למה חייב באחריותו הא כשהפריש נעשה ממון הכהנים, ואם חייב משום דאכתי בעי שינתן לכהן וכ"ז שלא נתן לכהן לא קיים מצות תתן לו ולכן חייב באחריותו, א"כ מדוע בצבע ההפרשה פטור נהי דעל גזילת הגיזה פטור, עדיין יתחייב באחריות כמו אם אבדה הראשית שהפריש, ויפריש עוד גיזה ויתנה לכהן. ומדפטור מבואר דלמרות שעדיין צריך לינתן לכהן מכל מקום כיון שכבר הפריש ונעשה ממון כהן יצא ידי חובת המצוה אע"פ שלכתחילה צריך לינתן לכהן. וקשה לרש"י מדברי התוספתא ומצוה ליישב. ולהרמב"ם אתי שפיר דאמנם צריך להפרישו דלהוי עליו שם ראשית, אבל לא חל דין ממוני בהפרשתו ולהכי כשאבד חייב באחריותו .

ומה שאמרו בחולין קלו, א אין לך בו אלא מראשיתו ואילך ופירש"י שם מהפרשתו וכ"נ שפירש הרמב"ם, ציינו בהגהות במהד' עוז והדר דבילקוט שמעוני יש  גירסא אין לך בו אלא ליתנו, ואולי זו גירסת תוס' והרמב"ן דס"ל דאין הפרשה בראשית הגז רק מצות נתינה.

[1].  ובשכחת העשין לדעת הרמב"ן במצווה התשיעית כתב הרמב"ן שנצטוינו בהפרשתנו התרומה שנפריש מן היפה ולא מהרע וכו' וצ"ע דלא הזכיר לפי שיטתו שנצטוינו לתת התרומה לכהן מלבד המצווה להפריש התרומה.

[2].  כ"ה הגירסא בספר המצוות מהדורת פרנקל ובדפוסים הישנים כתוב דכלל ראשית הגז שנתנה לכהן ולא הזכירו שנוציא הראשית .ולדבריהם תמוה דהא דברי הרמב"ם בשורש י"ב הוא דחלקים של מצוה אינם נמנים כמצוות נפרדות אלא כמצוה אחת ומכללם כתב הרמב"ם לראשית הגז דהוצאת הראשית ונתינתה הוי חד מצוה כהפרשת המעש"ר ונתינתו ללוי. ואם כדבריהם דכל מצות ראשית הגז היא רק נתינתו לכהן ודאי דהוי רק חד מצוה ומה קמ"ל הרמב"ם.

[3].  הא דדימהו הרמב"ם למעש"ר ולכאורה היה לדמותו לתרומה דתרוייהו מתנ"כ, י"ל דדמי למעש"ר דהוי המעשר חולין ומותר לזרים ואמרה תורה להפרישו ולתיתו ללוי והוי חד מצוה וה"ה בראשית הגז. (ואכתי יש לדון דהא המעש"ר טבול לתרו"מ ואכ"מ.)

[4].  והא דמעש"ר הברכה בהפרשה וראשית הגז להשיטות דמברכים (עיין בצהה"ל ריש פ"י מביכורים) הברכה בנתינה צריך לומר דמעש"ר שציותה התורה להפרישו אע"פ שתכלית ההפרשה לנתינה כיון דעכ"פ מקיים בהפרשה ציווי תורה בעי ברכה אע"פ שסיום המצווה כשיתנהו ללוי. וראשית הגז ההפרשה שיקרא ראשית ויוכל לקיים ציווי התורה ראשית גז צאנך תתן לו וכיון שציווי התורה בנתינה להכי אז מברך.