שאלה:
במהלך שנת השמיטה לא טיפלתי כלל בגינה, אך עתה לקראת סוף שנת השמיטה חשבתי לבצע בגינה עבודות הכנה לצורך השנה השמינית, כך שמיד לאחר ראש השנה אוכל להתחיל לזרוע ולנטוע בגינה, האם יש אופן שמותר לעשות זאת?
תשובה:
עבודות הכנת הקרקע הן בכלל מלאכת החרישה האסורה בשביעית, ולכן אסור לעשות מלאכות הכנה בקרקע אפילו לצורך מוצאי השביעית. ויש אופנים שאף קנסו חז"ל את מי שעשאן, אף שעשאן לצורך מוצאי שביעית, וכפי שיבואר בהרחבה.
ומכל מקום מותר לבצע בשמיטה עבודות שאינן מכשירות את הקרקע לזריעה, כגון להביא לגינה אדמה, או זבל לדישון, מבלי לפזרן בגינה, אלא רק להכינם כך שיוכל להשתמש בהם מיד במוצאי שביעית.
ויש לעשותם באופן שניכר שמכין לצורך מוצאי שביעית, ולא לשביעית עצמה, וזאת על ידי שיצברם בערימות גדולות כפי שיפורט בהרחבה, שעל ידי זה נראה שאינו עושה כן לצורך השביעית.
הרחבה
החרישה בשביעית אסורה. לשיטת רוב הראשונים האיסור הוא מן התורה (רש"י ראש השנה ב ע"א ד"ה לשמיטין, תוספות סוכה מ ע"ב ד"ה אבקה, ר"ש שביעית פרק ב שביעית משנה ב, רמב"ן על התורה שמות כג, יא ועוד ראשונים) ויש סוברים שאיסור חרישה הוא מדרבנן (תוספות יום טוב פרק ב משנה ב בדעת הרמב"ם, שער המלך פרק א הלכה ב בדעת הרמב"ן).
כמו כן אסור לעשות בשביעית גם את תולדות החרישה [דוגמאות לתולדות חרישה יובאו להלן]. ויש הסוברים שאף תולדות החרישה אסורות מן התורה (נודע ביהודה תנינא או"ח סימן לא) אבל דעת שאר הפוסקים שהן מדרבנן כתולדות שאר המלאכות שאיסורן מדרבנן.
שנינו בירושלמי (שבת פרק ז הלכה ב) "כל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש". דהיינו כל מלאכה שעושים בשדה שמטרתה להשביח את הקרקע או להכינה לזריעה אסורה משום תולדת חרישה. והובאו שם בירושלמי כמה דוגמאות של מלאכות, חפירה פירור גושי אדמה וכיוצא בזה. וכן מבואר במסכת שבת (עג ב) לגבי יישור קרקע שהיא תולדת חרישה, וביאר רש"י שם (ד"ה גומא וטממה) משום שקרקע ישרה היא נוחה יותר לזריעה ולשאר מלאכות הקרקע.
כל המלאכות האלו שמטרתן תיקון והכשרת הקרקע ואיסורן משום מלאכת חורש, נוהג איסורן אף אם עושה אותן לצורך מוצאי שביעית, כיון שעשה בשביעית מלאכה המשביחה את הקרקע.
העובר ועושה מלאכות הכנה בקרקע לצורך מוצאי שביעית, יש מקומות שקנסו אותו חכמים שלא יזרע בשנה השמינית, ויש מלאכות שהעושה אותן לא קנסוהו חכמים.
כל הדינים הללו מבוארים במשנה (שביעית פרק ד משנה ב): "שדה שנתקווצה [שניטלו ממנה הקוצים בשביעית] תזרע במוצאי שביעית, שנטייבה [נחרשה היטב] או שנדיירה [עשו אותה דיר לבהמות וכתוצאה מכך נזדבלה] לא תזרע במוצאי שביעית".
הסבר החילוק במשנה מתי קנסו חכמים ומתי לא, תלוי האם עשה מלאכה המכשירה לגמרי את הקרקע לזריעה במוצאי שביעית כמו חרישה, שבה קנסו חכמים. לעומת סילוק קוצים שעל אף שהיא מלאכת הכנה, אך השדה טרם מוכנה לגמרי לזריעה במצב כזה, ובזה לא קנסו חכמים שלא יזרע במוצאי שביעית. כמו כן קנסו חכמים מי שמזבל את הקרקע אפילו שפעולה זו דומה לסיקול אבנים ולא לחרישה, וביאר זאת החזו"א (סימן יט ס"ק טז) מחמת ששבח הזיבול ניכר בפירות.
וכן פסק הרמב"ם (פרק א הלכה יג-יד): "החורש את שדהו או נרה או זבלה בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית, קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית וכו'. המעביר קוצים מארצו בשביעית כדי לתקנה למוצאי שביעית, או שסקל ממנה אבנים, אף על פי שאינו רשאי לא קנסו אותו ומותר לו לזרעה במוצאי שביעית".
אמנם על אף האיסור לעשות בגינה כל מלאכה שמכשירה את הקרקע לחרישה או לזריעה, מותר להכין בגינה זבל לדישון או גושי אדמה וכיוצא בזה, שיוכלו להשתמש בהם במוצאי שביעית, אם ניכר שאינו מכין אותם לצורך שביעית.
להיתר זה נדרשים תנאים מסוימים, כמבואר כל זה במשנה (שביעית פרק ג משנה א), שמותר להכין זבל בשדה לצורך שימוש במוצאי שביעית, בתנאי שיעשה כן בזמן שאין דרך להוציא זבל לצורך זריעה בשביעית, ובתנאי שצוברן בשדה באופן שניכר שהוא לצורך מוצאי שביעית, דהיינו בכהאי גוונא שעושה עד שלוש אשפתות לבית סאה, וכל אשפה בשיעור של מאה וחמישים סאה. ולקמן שם במשנה י מבואר בדעת רבי עקיבא שדין זה נכון באותם תנאים גם לגבי צבירת עפר לצורך מוצאי שביעית.
וכך כתב להלכה במשפטי ארץ – שביעית (פרק ו סעיף ט) שמותר להכין אדמה כדי לפזרה במוצאי שביעית בגינה ובתנאי שניכר שאינו עושה כן לצורך פיזורה בשמיטה, דהיינו שיצבור את האדמה בערימות גדולות. גודל הערימות לכל הפחות 2.1 מטרים מעוקבים אדמה, ולא יהא יותר משלש ערימות בשטח של 840 מטרים רבועים.
ובערוך השולחן (סימן כ ס"ק ה) הוסיף: "יראה לי דאם שדהו קטנה מבית סאה, יכול לעשות אשפה לשליש סאה, ושתי אשפתות לשני שלישי סאה, ואם השדה היא סאה ושליש יכול לעשות ד׳ אשפתות, וכן לפי ערך זה משם ולהלן".
והעולה מדבריו, שבשדה ששטחה בין 280 מ"ר ל-560 מ"ר מותר לעשות אשפה אחת בגודל הנזכר, ובשדה ששטחה בין 560 מ"ר ל-840 מ"ר מותר לעשות שתי אשפתות כאלו. אכן בשאר הפוסקים לא הוזכר דין זה.
הזקוק לאדמה בכמות קטנה יותר מהנזכר, לא יצבור אותה על גבי אדמת הגינה, אלא יניח אותה על שביל סמוך לגינה, או על גבי יריעות פלסטיק. כך מבואר במשנה (שם משנה ג) לענין זבל, שמותר להניח כמות קטנה של זבל על גבי סלע שאינו מקום גידול, והוא הדין לגבי כמות קטנה של אדמה.