עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

בביתי כמה ארגזי יין של שביעית, שתכננתי לבערם בזמנם, בערב הפסח הבא עלינו לטובה. אלא שממש בהפתעה, קרובינו שבחו”ל הזמינו אותנו להתארח אצלם בחג הפסח, ואנו מתעתדים לטוס ממש בימים הקרובים.

ברצוני לדעת, האם אוכל לבקש מאחד השכנים שיבער בשליחותי את היין בערב הפסח?

תשובה

אי אפשר להפקיר על ידי שליח, ולפיכך לא יכול השכן לבער את הפירות בשליחות הבעלים.

אבל ישנה עצה אחרת, לבקש מן השכן שיוציא בערב הפסח את הפירות לרשות הרבים, ויודיע לו על כך בטלפון, ואז יפקירם הוא בעצמו בפני שלושה, במקום שהוא נמצא.

הרחבה

הר”ן (פסחים ג ע”ב מדפי הרי”ף) דן האם אפשר לבטל חמץ על ידי שליח, והביא  בשם בעל העיטור ששליח מבטל, וכתב: “ואחרים חולקין, דכיון דבטול מתורת הפקר נגעי בה וכמו שכתבתי למעלה, שליח ודאי לא מצי מבטל. שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי – אין בכך כלום”. ולמדנו מדברי הר”ן שלא ניתן לעשות הפקר על ידי שליח.

ובטעם הדבר כתב הבית יוסף (אורח חיים סימן תלד), שהפקר יש לו דין נדר, כמבואר בגמרא בנדרים (דף ז ע”א) וברמב”ם הלכות נדרים (פרק ב הלכה יד), ומשום כך לא מועילה בו השליחות, כמו שלא מועילה שליחות לגבי נדר, שאילו אמר לחבירו קבל נדר זה בשליחותי אינו כלום.

והבית מאיר (אבן העזר סימן קכ) מבאר שהטעם שלא מועילה שליחות בהפקר הוא משום ש”מילי לא מימסרן לשליח”, כלומר: דאי אפשר לעשות שליחות על דיבורים בלבד.

והיה נראה ללמוד מכך גם לדין ביעור פירות שביעית, שלא ניתן לקיימו על ידי שליח כיון שאי אפשר להפקיר על ידי שליח.

אמנם יש לדון שביעור יועיל על ידי שליח, ואינו ממש כהפקר. שהרי בביאור הגר”א על הירושלמי (שביעית פרק ט הלכה ד) כתב, שמה שהזקיקו להוציא את הפירות לרשות הרבים בשעת הביעור, זה דווקא כאשר אינו מפקירם בפירוש, אבל כשמפקירם בפירוש אינו צריך להוציאן החוצה וגם אינו צריך להפקיר בפני שלושה. ומבואר שאם אינו מפקירם בפירוש יכול לבערם על ידי שמוציאם מרשותו. וצריך להבין איזה ביעור הוא זה להוציאם מרשותו.

ויש לבאר את שיטתו בשתי דרכים.

האחת, שכשמוציאם מרשותו הוי כמו אבדה מדעת, שמפקירם, לפי המבואר בשלחן ערוך (חושן משפט סימן רסא סעיף ג) “השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה איבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: אשר תאבד – פרט למאבד לדעתו”. ומוסיף הרמ”א: “ויש אומרים דאבידה מדעת הוי הפקר, וכל הקודם זכה”. ויש לפרש שהגר”א סבר כהרמ”א, וסבר שכשמוציא את הפירות לרשות הרבים הרי זה כמו שמאבדם מדעת, והם נעשים הפקר וכל הקודם בהם זכה.

וכמו כן מצאנו בהלכות חמץ (שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז) שלפעמים, שוכר שנכנס לדירה בערב הפסח, עליו מוטלת חובת הבדיקה. וכתב במקור חיים (שם) שחיוב בדיקה זה אינו מדרבנן, אלא מוטל עליו כחובה מדאורייתא, ואף על פי שהחמץ שבדירה אינו שלו, מכל מקום “המשכיר הפקירו כשיצא ממנו קודם חצות, והשוכר קנהו על ידי חצרו”. וכמדומה שאינו מתכוין שהמשכיר עשה פעולת הפקר, אלא מה שיצא מן הבית והניח את החמץ אחריו נחשב כאבדה מדעת, ונעשה כהפקר.

אך יתכן לומר עוד בביאור שיטת הגר”א, שסבר הגר”א שעיקר מעשה הביעור אינו הפקעת בעלותו הממונית על הפירות, אלא עיקרו הוא העמדת הפירות לרשות הציבור, שכל הרוצה יבוא ויטול, ולכן אם הוציא את הפירות לרשות הרבים ונתן רשות לכל אדם ליטול, אינו צריך עוד להפקיר.

ונראה שלדרך זו, יועיל גם לבער על ידי שליח, שהרי אין צריך כאן מעשה הפקר ואף לא תורת שליחות, אלא העיקר הוא שבמציאות הפירות מזומנים לכל הרוצה ליטול, ומציאות זו בעצמה היא הביעור.

אמנם לענין הלכה נראה שאין לסמוך על זה, כי החזון איש (שביעית סימן יא ס”ק ז) הזכיר את שיטת הגר”א, ומכל מקום להלכה כתב (סימן כו ס”ק א) שבזמן הביעור צריך להוציאם החוצה וגם להפקירם, הרי שהחזון איש אינו סומך למעשה על דעת הגר”א. וכן כתב בדרך אמונה (שמיטה פרק ז בציון ההלכה ס”ק לא), שנראה שמרן ז”ל (החזון איש) לא סמך להלכה על דברי הגר”א, ולדעתו צריך גם להוציאם לשוק וגם להפקירם בפני שלושה. ולכן להלכה אין לבער על ידי שליח. 

בסיום הדברים נעיר, שלפי האמור לעיל בבירור דעת החזון איש, יש לעיין במה שמובא בספר אורחות רבינו (חלק ב עמוד שסה),שפירות נכרים הנמצאים בחנות של ועדת השמיטה, הרי הם כמבוערים, משום שהם נקנו מן הגוי לצורך הציבור, והם שייכים לציבור, וזו כוונת התורה במצות הביעור. ובדרך אמונה (שמיטה פרק ז בציון ההלכה ס”ק מו) מביא דברים אלו גם לגבי חנויות שעשו בהם שליחות לקנות מהנכרי, שגם הפירות המצויים בחנויות אלו דינם כמבוערים.

ולכאורה סברא זו אינה מובנת אלא לפי מה שרצינו לפרש בתחילה, שאין ההפקר מעכב בביעור, ועיקר הביעור הוא אך ורק העמדת הפירות לצורך הציבור, אבל לפי מה שלמדנו מדברי החזון איש שאין די בהוצאת הפירות החוצה אלא צריך מעשה הפקר בדווקא, איך ייחשבו הפירות הללו כמבוערים, והלא הם מוחזקים בבעלות ממונית של ועדת השמיטה, או של ציבור השולחים בלבד.

ויש לתרץ שהבעלות של ועדת השמיטה, או של חנות השליחות, אינה נחשבת בעלות פרטית שנאמר שחלה עליהם חובת הביעור. וזו הסיבה שהפירות מותרים, משום שאין מי שמחוייב לבערם.