שאלה
בחצרי גדל עץ רימונים, וכמובן הפקרתי את פירותיו כדין. לקראת ראש השנה קטפתי רימונים בכמות המותרת – עבור בני ביתי, ושלחתי מתוכם שני רימונים לשכן. שכני התעקש לשלם לי כמה מטבעות בעד הרימונים, ועתה מצויים בידי מטבעות שהן "דמי שביעית".
ברצוני לדעת, האם חלה חובת ביעור גם על "דמי שביעית"? ואם כן, מתי הוא זמן הביעור שלהם?
תשובה
כסף, או דברי מאכל שנתקבלו בעד פירות שביעית, חלה עליהם קדושת שביעית, והם חייבים גם בביעור.
זמן ביעורם, הוא בזמן הביעור של אותם הפירות שניתנו בעדם.
(אך יש אומרים שזמן הביעור של דמי שביעית, דהיינו כסף או דברי מאכל שנתקבלו בעד פירות שביעית, הוא תמיד בראש השנה של השמינית).
הרחבה
חובת הביעור של דמי שביעית מפורשת במשנה (שביעית פרק ז משנה א): "כלל גדול אמרו בשביעית: כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים, ואינו מתקיים בארץ – יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור". הרי שגם דמי שביעית חייבים בביעור. וכך נפסק ברמב"ם (שמיטה פרק ז הלכה ז).
אולם לגבי זמן הביעור של דמי שביעית מצאנו מחלוקת בין הראשונים.
דעת רש"י (עבודה זרה דף נד ע"ב) שזמן ביעורם הוא כזמן הפירות שנתפסו בעדם. בגמרא (שם) מובא הדין ששביעית תופסת את דמיה, שאם לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו מתבערין בשביעית, ופירש רש"י (ד"ה מתבערין): נאכלין קודם הביעור, קודם שיכלה לחיה מן השדה אותו המין שמכר". הרי שדמי שביעית מתבערין כאשר כלה מן השדה אותו המין שמכר.
וכך היא גם דעת הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק ז הלכה ז): "וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים. כיצד: הרי שמכר רמונים של שביעית, והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן, חייב לבערן". מבואר שזמן ביעורם של הדמים הוא בזמן ביעור הרימונים.
אבל התוספות (נדה דף ח ע"א ד"ה יש) נקטו בפשיטות שזמן ביעור דמי שביעית הוא בראש השנה, ולא בזמן ביעור הפירות בעצמם. וזה לשונו: "אף על גב דשביעית תופסת דמיה, יש חילוק בביעור בין דמיה לעצמה, כדתנן בפרק ז דשביעית: ר' מאיר אומר דמיה מתבערים עד ר"ה אבל הן מתבערין עד הפסח".
וכוונת התוספות למשנה (שביעית פרק ז משנה ב): "הפואה והרכפא [מיני ירקות שמתקיימים בארץ] יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, אין להן ביעור ולדמיהן ביעור. ר' מאיר אומר דמיהן מתבערין עד ראש השנה". הרי שהפואה והרכפה עצמם בוודאי אין להם ביעור, מפני שהם מתקיימים בארץ, אבל בנוגע לדמיהם נחלקו תנא קמא ורבי מאיר האם יש לדמיהם ביעור, ונקטו התוספות שכל מחלוקתם היא רק בנוגע לעצם חובת ביעור, אבל בנוגע לזמן ביעור דמי שביעית לא נחלקו, וגם תנא קמא מודה לרבי מאיר שזמן הביעור של דמי שביעית הוא בראש השנה, ולא בזמן ביעור הפירות בעצמם.
וכך כתב הערוך לנר (נדה שם): "ואף דחכמים פליגי עליו, מכל מקום לא פליגי רק לענין אם יש לדמים ביעור היכי שאין ביעור לפרי, אבל עכ"פ נראה מדברי רבי מאיר שהיכא שיש ביעור לדמים – צריך לבער קודם ראש השנה, ובזה לא מצאנו דפליגי חכמים עליו, זהו דעת התוספות".
(במאמר המוסגר: במה שכתבו התוספות בסוף דבריהם "אבל הם מתבערים עד הפסח", כתב הרש"ש דנראה שיש למחוק תיבות אלו, שהרי לכל פרי זמן הביעור שלו, וגם תיבות אלו ליתא במשנה, יעו"ש).
ולדעת רש"י והרמב"ם יש לפרש שמה שאמר רבי מאיר שמבערים דמי שביעית בראש השנה, אינו דין מוסכם לכולי עלמא, אלא כך היא שיטת רבי מאיר, אולם חכמים חולקים גם בזה וסוברים שזמן הביעור של דמים הוא כזמן ביעור הפירות.
ולענין מעשה, הובא בקונטרס סדר השביעית (אות י): "דין ביעור נוהג גם בדמי שביעית, וגם במיני אוכל שנתפסו בקדושת שביעית, וזמן ביעורם הוא כזמן אותם פירות שנתפסו על ידיהם", וכדעת רש"י והרמב"ם.
