תגיות קשורות

שאלה

בביתי ארגז של בקבוקי יין שקניתי מאוצר ב"ד. ברצוני לדעת האם יש חובת ביעור על יבול של אוצר ב"ד?

תשובה

גם פירות או יין שנקנו מאוצר ב"ד חייבים בביעור, כשאר פירות שביעית שיש לו בביתו.

הרחבה

בתשובה א נתבארה מחלוקת הראשונים מה היא מצות הביעור. דעת הרמב"ן (בפירושו על התורה, ויקרא כה פסוק ז) שמצות הביעור היא להפקיר את הפירות. ודעת הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק ז הלכה ג) שהמצוה היא לאבדם ממש מן העולם, בשרפה או בדרך אחרת.

והבאנו שם שלהלכה, הכריעו הכסף משנה ומהר"י קורקוס (שם) כדעת הרמב"ן, וכך הכריע החזו"א (שביעית סימן יא ס"ק ז): "ואנן נהיגין להקל כדעת ר"ש והרמב"ן, כמו שכתב הכס"מ בשם הרי"ק".

ועתה נדון מה דינם של פירות המצויים בעת הביעור ביד אוצר בי"ד, האם בי"ד צריכים לבערם. ונראה פשוט, שלפי דעת הרמב"ם גם פירות של אוצר ב"ד חייבים בביעור, שהרי לדעת הרמב"ם ענין מצות הביעור הוא שמשעה שכלה לחיה בשדה אסרה תורה כל שימוש בפירות, ומשום כך ציוותה התורה לבערם. ולפי זה פשוט שגם פירות שביד אוצר ב"ד חייבים לבערם ולכלותם בהגיע זמן הביעור, וכן עולה מדברי החזו"א (שביעית סימן ז ס"ק ז ד"ה אם הגיע).

אולם לדעת הרמב"ן, שמצות ביעור היא להפקיר את הפירות, אין הבי"ד צריכין לבער פירות שבידם, שהרי אינם מחזיקים בהם בתורת בעלות פרטית ולצורך עצמם, אלא לצורך הכלל, והרי הם כמופקרים ועומדים. וכן כתב הרמב"ן (שם): "ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור, אחר שכבר מבוערין הם מן הבית".

כל זה רק בפירות שהיו בזמן הביעור ביד אוצר ב"ד, שהם מופקרים ונתקיים בהם דין הביעור. אבל אם נכנסו כבר קודם לבעלותו והגיע זמן הביעור חייבים בביעור כשאר פירות שביעית. וכן כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (מנחת שלמה חלק א סימן נא) בפשיטות,  דפירות שלקחם מיד אוצר ב"ד חייבים בביעור.

אמנם אחר כך נסתפק הגרשז"א דשמא עצם הדבר שהבי"ד מחלק לכל אחד ואחד כדי צרכו, זה גופא יהיה חשוב כביעור, ואין צריך ביעור אחר. וזה לשונו שם: "אך אע"פ כן מסופקני, דאולי יש מקום לומר דמה שבי"ד מחלק לכל אחד ואחד כפי צרכו, דאפי' מה שמחלקים הרבה זמן לפני הביעור מ"מ אפשר דהרי זה חשיב כמזון של ג' סעודות שמחלקים סמוך לזמן הביעור לשכניו וקרוביו ולעניים, דאף שהם זוכים בזה לעצמם ואין זה הפקר, אפי"ה הם פטורים מביעור, וה"נ גם בחלוקת בי"ד כיון שזה ניתן ע"י בי"ד למאכל ולא לעכב לזמן מרובה אפשר דפטור".

אלא דיש לדון בדבריו, שהגם שמזון ג' סעודות אינם חייבים בביעור, הרי אוצר ב"ד מחלק כמות גדולה הרבה יותר, כמו שכתב החזו"א (סדר השביעית אות ב) שמותר לבי"ד לחלק עד כדי שיעור שדרך בעל הבית להביא לצורך תשמיש ביתו, ושיעור זה הוא יותר מג' סעודות כמבואר ברמב"ם (שמיטה פרק ד הלכה כד): "ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין", והרי זה הרבה יותר ממזון ג' סעודות, ומנא לן לומר דגם בכה"ג אינו חייב בביעור.

וביותר, שהרי בעל הבית המלקט בשיעור כזה לאכילת בני ביתו פשיטא דחייב בביעור, ואם כן נימא דאף הלוקח מאוצר בי"ד יתחייב בביעור.

ומכל מקום נראה דבנידון דידן חייב בביעור אפילו לסברת הגרשז"א, שהרי לקיחת ארגז שלם של יין הוא משום מנהג אוצר בי"ד שמחלקים יין אפילו יותר מן השיעור שכתב הרמב"ם, וההיתר לדבר הוא כמו שכתב בחוט שני (שביעית קונטרס אוצר ב"ד): "אם הב"ד רואה שטובת הציבור היא שחלוקת השמן והיין תהיה באופן אחר, כגון לתקופה ארוכה יותר, וגם תהיה חלוקה שווה לכולם, אין בזה איסור, מפני שזו היא טובת הציבור". ובכהאי גוונא נראה דאף לסברת המנחת שלמה אין להקל להחשיב חלוקה כזו כביעור, שהרי בכהאי גוונא לא ניתן לומר שנותנין לו למאכל ולא לעכב, דאדרבא בוודאי לוקח יין זה לעכבו לזמן מרובה, ופשיטא דלא חשיב כביעור.

ונמצא דלהלכה חייב לבער את היין בהגיע זמן ביעורו, והיינו בערב הפסח בשנה השמינית.