שאלה
בביתי רגילים לאפות 'עוגת בננות', כמקובל בארץ מוצאנו. אכן בארץ לא מקובל לאפות עוגה מבננות, ולא נתקלתי בארץ בעוגה כזו כי אם אצל חבריי מארץ מוצאי. ברצוני לשאול האם מותר לנו לאפות בשמיטה עוגה מבננות של שביעית, או שהדבר נחשב כשימוש שאינו בדרך הרגילה, שאסור בפירות שביעית?
תשובה
אין לאכול פירות שביעית אלא בדרך אכילתם הרגילה. פירות וירקות שרגילים לאוכלם חיים, כגון: אבוקדו וצנון, אסור לבשלם. פירות וירקות שרגילים לאוכלם מבושלים או אפויים, כגון: חצילים ותפוחי אדמה, אסור לאוכלם חיים.
דרך האכילה הרגילה נקבעת בכל מקום ומקום לפי המנהג הרווח באותו מקום, ואין מתחשבים בכך שבמקום אחר נהוג לאוכלם בצורה אחרת. ולכן בארץ ישראל אסור לאפות עוגה מבננות של שביעית, שהרי בארץ אין רגילים לאכול בננות אלא כשהן חיות.
אמנם בישוב שמתגוררים בו הרבה מבני חו"ל שרגילים בכך, מותר לאפותן. ואין צריך שיהיו רוב בני הישוב רגילים, אלא די שיהיה אחוז ניכר (כגון שלושים או ארבעים אחוז) מבני הישוב שרגילים בכך, כדי שנאמר שלא בטלה דעתם ומותר להם לנהוג כמנהגם.
הרחבה
כתב הרמב"ם (שמיטה פרק ה הלכה ג): "ולא ישנה פירות מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני. דבר שדרכו ליאכל חי – לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל – אין אוכלין אותו חי". ומבואר שפירות שביעית יש לאוכלם אך ורק בדרך אכילתם המקובלת.
מקור הלכה זו הוא מן הירושלמי (שביעית פרק ח הלכה ב): "ביקש לאכול תרדין חיין, או לכוס חיטין חיות, אין שומעין לו".
הגר"א בשנות אליהו (שביעית שם) מפרש שהטעם שאין לשנות פירות שביעית מכפי דרכם, משום שהדבר נחשב כהפסד הפרי, והרי דרשו חכמים: לאכלה ולא להפסד. וכן כתב החזו"א (שביעית סימן יד ס"ק י).
ולפיכך, פירות וירקות שלא רגילים לבשלם, כגון: צנון, אבוקדו, קיווי וכדומה – אסור לבשלם. פירות וירקות שלא רגילים לאוכלם חיים, כגון: תפוחי אדמה, קישואים, חצילים וכדומה – אסור לאכלם חיים.
אך פירות וירקות שרגילים לאוכלם חיים ומבושלים, כגון גזר ובצל, מותר גם בשמיטה לאוכלם בין חיים ובין מבושלים. ואפילו אם רגילים יותר לאוכלם חיים, כגון: תפוחים, אגסים ושזיפים, מותר לבשלם, כיון שרגילים לאוכלם גם כשהם מבושלים.
בספר משפטי ארץ (פרק כב הערה 4) כתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שפרי או ירק שרגילים לאוכלו כשהוא מבושל, מותר גם לאפותו, לטגנו או לצלותו. וכן אם רגילים לאוכלו כשהוא אפוי, או מטוגן, מותר גם לבשלו. וטעמו, שהירושלמי אינו מחלק אלא בין דבר שדרכו להיאכל חי או מבושל, אבל בין סוגי הבישול אינו מחלק, ולכן יש לומר שפרי או ירק שהדרך לבשלו באחד מדרכי הבישול – מותר לבשלו בכל דרך.
לפי דעת הגרי"ש אלישיב מותר לטגן תפוחים – מכיון שרגילים לאפותם ולבשלם. וכן מותר לאפות גזר – כיון שרגילים לבשלו.
אמנם בספר פירות שביעית כתב בשם הגר"נ קרליץ זצ"ל שאין לבשל פירות שביעית אלא בצורה המקובלת. פרי שדרכו בבישול – אין לאפותו, ופרי שדרכו באפיה – אין לבשלו.
הדרך המקובלת באכילת פירות וירקות, אינה ענין הלכתי כמו מנהגים או נוסח התפילה, שהולכים בהם אחר מנהגי האבות ומנהגי העדה, אלא הוא ענין מציאותי, שתלוי בהרגלי האכילה בכל מקום ומקום. ולכן אם במקום זה אין רגילים לבשל פרי מסוים, אסור לבשלו גם למי שמגיע ממקום ששם רגילים לבשלו, או שמוצאו מעדה שבה רגילים לבשלו.
יש ללמוד דין זה ממה שכתב החיי אדם בהלכות ברכות. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רא סעיף א) נפסק שירקות שרגילים לבשלם, ואכלם כשהם חיים, אין מברכים עליהם בורא פרי האדמה אלא שהכל נהיה בדברו. וכתב החיי אדם (כלל נא סימן ב, ובנשמת אדם שם, והובא להלכה בשער הציון סימן רה ס"ק ג) שהדין תלוי לפי המנהג באותו המקום דוקא.
ומכל מקום, אם גם במדינה זו קיים ציבור גדול שרגיל לבשלם, מותר לבשלם. ואפילו אם הרגילים לבשלם אינם רוב הציבור, אין דעתם בטלה, כיון שהם ציבור גדול.
ישנם פירות וירקות שדרך אכילתם השתנתה במשך הדורות. בגמ' (שבת לז ע"ב) מבואר שלפת, רגילים לבשלה היטב, והיא מן המינים שנחשבים 'מצטמק ויפה להם', ואילו בזמן הזה הרגילות לאוכלה דוקא כשהיא חיה. כרוב וסלק, בזמן הגמ' היו רגילים לאוכלם כשהם מבושלים, כמו שפסק בשולחן ערוך סימן רה סעיף א שהאוכלם חי מברך עליהם שהכל, ואילו כיום רגילים לאוכלם בין שהם חיים ובין מבושלים. לאור האמור, גם לענין ברכה וגם לענין פירות שביעית, דינם נקבע לפי דרך אכילתם כיום.
וכן הדין לגבי בוטנים ושקדים, שבעבר היו נוהגים לאוכלם קלויים בלבד, וכיום רבים אוכלים אותם חיים, והורה הגר"נ קרליץ זצ"ל (חוט שני הלכות ברכות עמ' קצה אות ד) שגם כשאוכל אותם חיים מברך עליהם את ברכתם הראויה.
ועתה נבוא לדון בדבר שאלתנו, האם מותר להכין עוגה מבננות שיש בהם קדושת שביעית.
הנה בארץ אין רגילים לאפות בננות, ואף לא לבשלן או לטגנן, אלא שישנם מבני חוץ לארץ (בעיקר מבני אנגליה), שרגילים לאפות עוגה מבננות. לפיכך, בערים שמתגוררים בהן הרבה מבני חו"ל שרגילים בזה, מותר לאפות עוגה כזו, הגם שלא כל בני המקום רגילים בכך. ובספר שבות יצחק (שביעית פרק ד אות ב סעיף ד) כתב, שהגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה שאם כשלושים או ארבעים אחוז מתושבי הישוב רגילים בכך, די בכך כדי להתיר לכל בני הישוב לאפות עוגה מבננות.
וכתב שם (סעיף ג) עוד בשם הגרי"ש אלישיב, שבעיר גדולה יש לדון על כולה יחד, ואין מתחשבים בכל שכונה ושכונה בפני עצמה. ולכן בירושלים, הגם שישנן שכונות שריכוז בני חו"ל בהן הוא גבוה יחסית, אסור לאפות עוגה כזו, מכיון שרוב בני העיר ותחומה אינם אוכלים בננה אפויה ומבושלת, ודנים את כל העיר ותחומה כמקום אחד. הוראה זו היא עמומה ביותר למעשה, שהיאך תדע כל אשה כמה אחוזים מבני כל העיר רגילים ב'עוגת בננות' או בבוטנים חיים ומה נחשב לצורך זה 'רגילות'. ולולי דברים אלו היה מקום לומר שכל שאין זה דבר משונה באותו המקום, סגי בכך, וצ"ב.
