שאלה
בחצרי עץ לימון שנותן פירות כמה פעמים בשנה. בתקופה זו רוב הלימונים שעל העץ גדלו כמעט לגמרי בשנה השישית, אך יש בו גם לימונים שהופיעו בשישית וגדלו בשביעית, ואף לימונים קטנים וחדשים – שהופיעו בשביעית.
ברצוני לדעת אלו לימונים עלי להפקיר ואלו לא? וכן מאימתי יש להפקירם, משעה שהופיעו או רק כאשר יגדלו?
לימונים שהחלו לצמוח בשביעית, יש להחמיר ולנהוג בהם קדושת שביעית החל מתחילת צמיחתם, וכן להפקירם משעה זו.
תשובה
לימונים שהתחילו לצמוח בשישית, אך הגיעו לשליש גידולם בשביעית, יש לנהוג בהם קדושת שביעית, ויש להפקירם מאז שהגיעו לשליש גידולם.
אבל לימונים שהגיעו לשליש גידולם בשישית, אינם שייכים לשנת השביעית ואין חובה להפקירם.
והגם שאתרוגים שהגיעו לשליש גידולם בשישית ונלקטו בשביעית יש להחמיר ולנהוג בהם קדושת שביעית, מפני שנלקטו בשביעית, אין הלימונים בכלל זה אלא דינם כשאר הפירות, שאין מתחשבים כלל בשעת הלקיטה.
הרחבה
נקדים כדבר פשוט, שלימונים המשתייכים לשנת השביעית יש בהם קדושת שביעית ויש להפקירם, ואלו המשתייכים לשנה השישית אין בהם קדושת שביעית ואין צריך להפקירם, אלא שעלינו לברר לפי מה נקבעת השתייכות הפירות לשנה השביעית.
שאלה זו נוגעת לכמה הלכות במצוות התלויות בארץ. הפירות המשתייכים לשנה השלישית חייבים במעשר עני, ואלו השייכים לשנה השניה או הרביעית חייבים במעשר שני. אין להפריש תרומות ומעשרות מפירות ששייכים לשנה זו, על פירות ששייכים לשנה אחרת.
בתשובה זו נעסוק בקביעת השתייכות פירות האילן לשנת הגידול, ונבהיר שתבואה וירקות יש להם דינים שונים.
בגמ' (ראש השנה יג ע"ב) "אמר רבה, אמור רבנן אילן בתר חנטה, תבואה וזיתים בתר שליש, ירק בתר לקיטה". מבואר שהשתייכות פירות האילן לשנת הגידול נקבעת לפי השלב שנקרא 'חנטה'. פירות שחנטו בשישית – דינם כפירות שישית, ופירות שחנטו בשביעית – דינם כפירות שביעית.
ומה היא החנטה? ברמב"ם מבואר שהחנטה היא הגעת הפירות ל'עונת המעשרות'. 'עונת המעשרות' הוא שלב מסויים בגידול הפרי שממנו ואילך הם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, וברמב"ם מבואר ששלב זה הוא הקובע את השתייכות הפירות לשנה השביעית.
וזה לשון הרמב"ם (שמיטה פרק ד הלכה ט-י): "פירות ששית שנכנסו לשביעית כו' והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין. ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית וכו', ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית".
בהלכות מעשר (פרק ב הלכה ה) פרט הרמב"ם מה היא עונת המעשרות בפירות האילן, והעולה מדבריו שם ש'עונת המעשרות' שלהם היא סמוך לשליש גידולם.
אמנם דעת התוספות (ראש השנה, יב ע"ב ד"ה התבואה), שחנטה היא קודם לעונת המעשרות, וכן מבואר בר"ש (שביעית פרק ב משנה ז). והחזו"א (שביעית סימן ז ס"ק ט"ז) מכריע שהחנטה היא כשנעשה הפרי 'סמדר', והיינו כשכבר נפל הפרח וניכר הפרי.
ובנוגע לשאלתנו: הלימונים שהגיעו לשליש הגידול בשישית, אין ספק שהם פירות שישית ואין צריך להפקירם. הלימונים הקטנים שלא הוכרה צורתם עד השביעית, הרי הם של שביעית לכל הדעות. הלימונים שהוכרה צורתם בשישית אבל הגיעו לשליש גידולם בשביעית, לדעת התוספות והר"ש הם של שישית אך לדעת הרמב"ם הם של שביעית, ויש לחוש לשיטת הרמב"ם ולנהוג בהם מנהג שביעית.
והנה יש לדעת שקדושת שביעית חלה על פירות שביעית אך ורק מעת חנטתם ואילך. קודם החנטה דינם כענפים בעלמא, ואין בהם קדושה, וכן אין צריך להפקירם.
ונמצא שלדעת הרמב"ם הקדושה אינה חלה עד שיגיעו לשליש הגידול, ולדעת התוספות והר"ש מיד משנפל הפרח והוכר הפרי. ובענין זה שיטת הרמב"ם היא לקולא. אך להלכה יש לחוש לחומרא לשיטת התוספות והר"ש, ולהפקיר את הפירות משעה שניכרת צורתם.
ולכן, לימונים שניכרה צורתם בשביעית, יפקירם מיד שהוכרה צורתם. ואילו לימונים שהוכרה צורתם בשישית, והגיעו לשליש הגידול בשביעית, יש להפקירם משעה שבאו לשליש הגידול.
והנה הזכרנו שלימון שהגיע לשליש גידולו בשישית, דינו כפירות שישית ואין צריך להפקירו. אמנם אין הדברים פשוטים כל כך.
שהרי נחלקו תנאים ואמוראים (ראש השנה יד, טו) בדין האתרוג, האם הולכים בו אחר חנטה כשאר פירות האילן, או אחר לקיטה כירק. ולהלכה נחלקו בזה גם הראשונים: דעת רש"י ותוספות והראב"ד שהולכים בו אחר חנטה, אבל הרמב"ם סובר שהולכים בו גם אחר הלקיטה.
וזה לשון הרמב"ם (שם, הלכה יב): "האתרוג אפילו היה כפול קודם ר"ה ונעשה כככר בשביעית חייב במעשרות כפירות ששית, ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר".
ולכאורה יש סתירה בדבריו: בסוף דבריו כתב שאפילו היה כככר בשישית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ומבואר שהולכים בו אחר לקיטה. אך מיד סיים ואמר שהוא מתעשר כפירות שישית, מבואר שהולכים בו אחר החנטה. ומפרש הכסף משנה שם שהרמב"ם הסתפק להלכה האם אתרוג נקבע לפי חנטתו או לפי לקיטתו, ופסק במעשר לחומרא ובשביעית לחומרא, וכן משמע מלשון הרמב"ם "ומתעשר כפירות שישית להחמיר".
ובביאור הגר"א (יו"ד סימן שלא ס"ק קצ) פירש שהרמב"ם מכריע ללכת באתרוג אחר החנטה, אבל פסק לילך אחר לקיטה לחומרא בלבד, וכן הוכיח החזו"א (שביעית סימן ז ס"ק י) כדעת הגר"א.
וכתב החזו"א (שם) שנהגו להחמיר כהרמב"ם. ולפי זה אתרוג של שישית שגדל כולו בשישית, אך נלקט בשביעית, יש בו קדו"ש לחומרא לדעת הרמב"ם. ומכאן הוראה למגדלי האתרוגים לארבעת המינים לקטוף את האתרוגים לפני ראש השנה של שביעית, שאם יקטפום לאחר ראש השנה, יהיה עליהם קדו"ש לדעת הרמב"ם, כולל איסור מכירה ומסירת דמי שביעית לע"ה.
ומעתה יש לדון בלימון ובשאר פירות ההדר, האם דינם כאתרוג או כשאר פירות האילן.
הר"ש סיריליאו כתב (שביעית פרק ט סוף הלכה ד) שלימון דינו כאתרוג, והולכים בו בתר לקיטה. ובספר השמיטה (פרק א סעיף ד) כתב בשם הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל שהרש"ס אמר את דבריו רק לגבי לימון, ולא לגבי שאר פירות הדר, כי הלימון דומה לאתרוג במראהו ובגידולו.
מאידך הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כתב בספרו מעדני ארץ (שביעית, בסוף הספר סימן ח ובמנחת שלמה סי' נא, אות כב) שמלשון הרמב"ם (מעשר שני פרק א הלכה ה) יש לדקדק שהלימון אינו כאתרוג. דז"ל הרמב"ם "וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית". והרי הרמב"ם הכיר את פרי הלימון ואף הזכירו כמה פעמים בכתביו, וממה שכתב "האתרוג בלבד" משמע שדווקא אתרוג ולא לימון. [ועיין בדרך אמונה (מעשר שני פרק א ציון ההלכה ס"ק נז) מש"כ על זה].
בספר באר חיים (תרו"מ סימן מז) מביא ששאל להגר"מ סולובייצ'יק מה היתה דעת אבין מרן הגרי"ז זצ"ל בזה, והשיב שבמשנה נאמר 'אתרוג', ואין לנו אלא אתרוג בלבד, ואילו בשאר פירות הדר הולכים אחר חנטה. וכתב שם שכך נקט הגרש"ז אויערבאך זצ"ל למעשה.
החזו"א דן בענין זה בכמה מקומות. וזה לשונו (שביעית סימן ז ס"ק טז): "תפו"ז ולימון וחברותיהן שמשקין אותן כמו אתרוג, וגם הן משתוין בבנין הפרי בקליפתן ובחילוק חלקיהן וקרומיהן ופריין, ומשקה נוזל פקיד בקרום המקיפו, יש להסתפק בהן דמינא דאתרוג נינהו כו' שהוא ספק אם אזלינן בו בתר חנטה או בתר לקיטה וכו'". עכ"ל. ועוד כתב (סימן ט ס"ק יז): "וקרוב הדבר דפירות לימון ותפו"ז הן מינא דאתרוג וראוי להחמיר לדעת הרמב"ם".
אך במקום אחר (סימן כא ס"ק טז) כתב שבפירות הדר יש להקל לילך רק בתר חנטה, ואם חנט בשישית ונלקט בשביעית אין בו קדושת שביעית, ומותר ללוקטן כבשאר שנים, ומותר להוציאן לחו"ל. וכתב עוד (סימן כב ס"ק ב) שמותר ללקוט תפוזים של שישית הנכנסין לשביעית בלי שום שינוי, שאין דין לא תקצור כדרך הקוצרין אלא בפירות שנתחייב להפקירן וכו', ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הם כפירות שישית לכל דבר".
וכן הביא בדרך אמונה (שביעית פרק ד ס"ק פו) בשם החזו"א למעשה שיש להקל בפירות הדר, ואפילו בלימון, לילך בהם רק אחר החנטה בלבד.
