מצוות שמיטת כספים
מאמר מדיוור חודש אלול תשפ"ב
נצטווינו בתורה על שתי שמיטות: שמיטת קרקע, ושמיטת כספים. שמיטת הקרקע – נוהגת במשך כל השנה השביעית, ואילו שמיטת הכספים – זמנה בסוף השביעית, ככתוב (דברים טו, א): "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה".
במאמר זה עסוק בעז"ה במצות שמיטת הכספים, שזמנה ממשמש ובא.
חלק א – שמיטת כספים
שלוש מצוות אמורות בעניין שמיטת הכספים:
א. מצות עשה, להשמיט (לעזוב) את כל החובות הממוניים שחייבים לנו. שנאמר (דברים טו, א-ב): "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו".
ב. מצות לא תעשה, שלא לתבוע את החובות שנשמטו, שנאמר (שם): "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'".
ג. ועוד נצטוינו במצות לא תעשה, שלא להמנע מלהלוות בעת התקרב מועד ההשמטה, מחשש שמא יתעכב הלוה מלפרוע וישמט החוב. שנאמר (דברים טו, ט): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו".
מצות שמיטת כספים נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, שכן אינה חובת הקרקע כמצות שמיטת הקרקע, אלא חובת הגוף, וכל המצוות שהן חובת הגוף נוהגות גם בחוץ לארץ.
ובזמן הזה אינה נוהגת מן התורה, שהרי הקישה הכתוב למצות שמיטת הקרקע, אך נוהגת מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת שמיטה מישראל.
זמן השמטת החובות
השמיטה משמטת בסופה, כלומר: ברגע האחרון של שנת השמיטה. והוא הרגע האחרון של ערב ראש השנה [כט אלול].
במשך שנת השמיטה מותר לגבות כל חוב שיש לו אצל חבירו[1], ואפילו הלוואות שניתנו בשנת השמיטה. ואף בערב ראש השנה עצמו מותר עדיין לגבות חובות, אבל מששקעה החמה וחלף היום – נשמטו החובות, ושוב אסור לתבעם ולגבותם.
דיני החוב לאחר השמיטה
חוב שנשמט – אסור למלווה לתובעו. אך אם בא הלווה מעצמו להחזיר את חובו לאחר השביעית רוח חכמים נוחה הימנו. וכשבא הלווה להחזיר, צריך המלווה לומר לו: משמט אני. ואם יאמר לו הלווה: אף על פי כן, רצוני שתקבל ממני – רשאי המלווה לקבל ממנו את הכסף, שכן אינו נוטלו בחובו אלא מתנה הוא נותן לו. [רמב"ם שמיטה ויובל פרק ט הלכה כ"ח].
אלו חובות נשמטים בשביעית
השמיטה משמטת כל הלוואה, בין הלוואה כספית, ובין הלוואת חפצים, כגון שהלווה לשכנו דבר מאכל או מוצר אחר שישתמש בו ויחזיר אחר תמורתו. ברם השאלת חפצים, כגון שהשאיל לשכנו פטיש לזמן מה, אינה נשמטת.
אלו חובות אינם נשמטים בשביעית
א. חוב שזמן פירעונו הוא לאחר השמיטה. כגון שהלווה לחברו סכום כסף וסוכם ביניהם שמועד הפירעון יהיה לאחר ראש השנה השמינית. הלוואה זו אינה נשמטת ומותר לתובעה כרגיל בהגיע זמנה, שמכיוון שבשעת ההשמטה אינו זכאי לתובעה – אינה בכלל "לא יגוש". (חושן משפט סימן סז סעיף י).
ב. הלוואה על משכון. אם נטל המלווה משכון מן הלווה, אין השביעית משמטת את ההלוואה, מכיוון שחוב כזה נחשב כגבוי ועומד ואינו בכלל "לא יגוש". (שם סעיף י"ב). ונחלקו הפוסקים באופן שערך המשכון פחות מסכום ההלוואה, אם השביעית משמטת את היתרה או לא. (שם).
ג. המוסר שטרותיו לבית דין. אם מסר המלווה את שטרי חובותיו לבית הדין אין השביעית משמטתם, ובית הדין רשאי לגבות את החובות מן הלווים לאחר השמיטה. והטעם, שהשמיטה משמטת רק חובות שבין אדם לחברו, ככתוב: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך", ולא חובות שנמסרו לבית דין (שם סעיף יא).
ד. חובות שבאו שלא בדרך הלוואה. כגון: שכר שכיר שלא נפרע בזמנו ונתעכב הדבר עד אחר השמיטה נחלקו הפוסקים אם שביעית משמטת. וכן הקפת החנות, כגון שקנה בהקפה וטרם פרע את החוב, או ששילם בצ'קים עתידיים שטרם נפרעו. וכמו כן פיקדונות ושאר חובות שלא נעשו בדרך הלוואה, יש בזה פרטי דינים רבים, ויש אופנים שאין השביעית משמטת אלא כשזקפם במלווה. (שם סעיפים יד, טו).
נדרים ונדבות לבתי כנסיות או למוסדות צדקה וחסד, אינם נשמטים. כמו כן חובות שחייב לישיבות ולתלמודי תורה עבור שכר-לימוד, או חובות שחייבים לארגוני גמ"ח שונים הפועלים לטובת הציבור אינם נשמטים, אולם יש בזה כמה חילוקים ולכן על מנהלי המוסדות והגמ"חים לעשות פרוזבול על כל החובות שחייבים אנשים לאותם מוסדות וגמ"חים (שכ"כ פרק כ"א).
חלק ב – פרוזובול
כשראה הלל הזקן שהעם נמנעו מהלוות זה לזה מחשש שישמטו החובות, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו", עמד והתקין פרוזבול.
תקנת פרוזבול מבוססת על ההלכה שנתבארה לעיל, שחובות שנמסרו לבית דין אינם נשמטים. הלל תיקן שכאשר ימסור המלווה הודעה לבין הדין שהוא מוסר להם את חובותיו – נחשב הדבר שמסר להם את חובותיו בפועל, ומעתה לא ישמטו חובות אלו.
וזה נוסח הפרוזבול שאומר המלוה: "מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני, דיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני – שאגבנו כל זמן שארצה". (גיטין דף לו ע"א).
המילה "פרוזבול" מורכבת משלוש מילים: פרוס בולי ובוטי. (פרוס – תקנה, בולי – עשירים, בוטי – עניים). כלומר: תקנה לטובת העשירים והעניים. לטובת העשירים – שלא יימנעו מלהלוות ויעברו על הלאו הנזכר, ולטובת העניים – שימצאו מי שילווה להם.
הפרוזבול מועיל גם לחובות שבעל פה (שלא נכתב עליהם שטר חוב), אף שלא ניתן למוסרם בפועל לבית הדין.
דיני פרוזבול בקצרה
- מלווה שרוצה שלא ישמטו חובותיו, יעשה שטר פרוזבול בבית דין שבו הוא מוסר חובותיו לבית הדין, ועל ידי כן לא יישמטו חובותיו.
- את הפרוזבול יש לכתוב לפני זמן השמטת הכספים. כלומר: עד ליל ראש השנה השמינית[2], ולא לאחר מכן.
- אם לאחר שכתב פרוזבול חזר והלווה הלוואה נוספת, עליו לכתוב פרוזבול חדש, שכן הפרוזבול מועיל רק להלוואה שניתנה לפני שנכתב (רמב"ם שמיטה ויובל פרק ט הלכה כ"ב). כמו כן יכול להתנות עם הלווה שזמן הפירעון יהיה רק לאחר השביעית, וכך לא תישמט ההלוואה.
- הראשונים נחלקו בפני איזה בית דין אפשר לעשות הפרוזבול, ולהלכה לדעת השו"ע אין מוסרים את החובות אלא לבית דין חשוב, הבקיאים בדינים ואשר רבים מבני העיר הסכימו לקבל אותם עליהם. אך לדעת הרמ"א אפשר למוסרם לכל בית דין של שלושה אנשים (שם סעיף יח). והורו הפוסקים שלכתחילה ראוי להדר ולעשות הפרוזבול בפני בית דין חשוב כדעת השו"ע.
- הנוהג כדעת הרמ"א יכול לסדר את הפרוזבול לפני שלשה אנשים, שיעשה אותם דיינים ויאמר להם שהוא מוסר להם את חובותיו, והם יחתמו על שטר שמסר להם את חובותיו.
- יש אומרים שגם לפי דעת השולחן ערוך אינו צריך ללכת לפני הדיינים דווקא, אלא ייקח שני אנשים ויעשה אותם עדים, ויאמר בפניהם שהוא מוסר את חובותיו לבית דין פלוני – שלא בפני הדיינים, והעדים יחתמו לו על שטר המעיד שמסר בפניהם את חובותיו לאותו בית דין.
- והורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל לצאת ידי שתי השיטות. לקחת שלשה אנשים ולומר בפניהם שהוא מוסר את החובות לבית דין פלוני, ולהוסיף שאם המסירה צריכה להיעשות בפני הדיינים דווקא – הרי גם הם נחשבים כבית דין והוא מוסר להם את חובותיו.
- אין כותבים פרוזבול אלא אם כן יש ללווה קרקע, ואפילו קרקע על שהוא. אם אין ללווה קרקע, יכול המלווה לזכות לו קרקע על ידי אחר, ואפילו שלא בפניו. (שם סעיף כ"ב).
- אם יש ללווה עציץ נקוב, נחשב שיש לו קרקע וכותבים עליו פרוזבול. אבל אם יש לו רק עציץ שאינו נקוב אין כותבים עליו פרוזבול, אלא אם כן השאילו לו את המקום שעליו עומד העציץ. (שם).
- אם הלווה הוא בחור ישיבה ואין לו קרקע משלו, אפשר לכתוב עליו פרוזבול ולהסתמך על כך שהנהלת הישיבה מעמידה לו מקום בפנימייה ללון שם ולהניח את חפציו שם. (הוראת הגרש"ז אויערבך זצ"ל בספר דיני שביעית פרק לא סעיף טו) ויש מסתפקים בזה, ולדעתם ראוי להקנות להם קרקע, (שמיטה כהלכתה).
[1] ואמנם לדעת הרא"ש, הגם שזמן שמיטת החובות הוא בסוף השמיטה, מכל מקום כבר מתחילת השנה חל איסור לתבוע הלוואות שניתנו קודם השמיטה. (רא"ש גיטין פרק ד סימן יח, כ). ויש שנהגו לחשוש לשיטתו וכותבים פרוזבול גם בערב ראש השנה של תחילת השביעית.
[2] וכאמור בהערה הקודמת, יש הכותבים פרוזבול גם בערב ראש השנה השביעית, לחשוש לשיטת הרא"ש הנזכרת שם.
