אלול תשפ"א – ירקות בשנת השמיטה

אילו ירקות מותרים באכילה בשנת השמיטה, ודיניהם

מאמר מתוך דיוור חודש אלול תשפ"א

בעדכון הקודם עסקנו באיסור ספיחין, וביארנו שרבנן גזרו על כל הירקות שגדלו בשנה השביעית שיהיו אסורים באכילה. איסור זה נקרא "איסור ספיחין".

עתה נבאר אילו ירקות כן ניתן לאכול בשנת השמיטה.

ישנה חשיבות לעסוק בנושא זה עוד לפני שנת השמיטה, וזאת בכדי שנוכל להיערך ולתכנן היכן נוכל לרכוש תוצרת מהודרת בשנת השמיטה.

בחנויות השמיטה מביאים ירקות שמותרים באכילה מכמה מקורות, וכדלהלן:

1. ירקות שגדלו ונקטפו בשנה השישית.
2. ירקות שהתחילו לגדול בשישית ונלקטו בשנה השביעית.
3. ירקות מחוץ לארץ, או מאזור הערבה.
4. ירקות שגדלו אצל נכרים בארץ ישראל.

לכל אחת מהחלופות הנזכרות ישנם דינים מיוחדים, וכפי שנבאר.

ירקות שגדלו ונקטפו בשנה השישית

ירקות שנלקטו בשנה השישית אינם שייכים לשנת השמיטה כלל. אין בהם איסור ספיחין, ואף לא קדושת שביעית, [וחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות].

מקור זה משמש בעיקר לאספקת ירקות שעמידים בקירור, כתפוחי אדמה, גזר, בצל ודומיהם, אך הירקות הטריים כעגבניות ומלפפונים משווקים סמוך לקטיפתם, ולכן מיד בתחילת השמיטה אוזלים הירקות האלו שמקטיף שישית.

ירקות שהתחילו לגדול בשישית ונלקטו בשביעית

ירקות שהתחילו לגדול בשנה השישית, והמשיכו לגדול בשביעית, לרוב הראשונים אין בהם איסור ספיחין והם מותרים באכילה, אכן הם קדושים בקדושת שביעית. וכך גם הכרעת החזון איש. (לדעת המנחת שלמה צריך שיגיעו לשליש גידולם לפני ראש השנה, כדי שלא יחול בהם איסור ספיחין).

ירקות אלו אינם נמכרים בדרך כלל בחנויות הרגילות, שהרי יש בהם קדושת שביעית והם אסורים בסחורה. ירקות אלו מחולקים בתחנות חלוקה של אוצר בית דין, בית דין אינו גובה תשלום עבור הירקות עצמם, כי אם בעד ההוצאות שהוציא החקלאי על הקטיף והשינוע. [נציין שלא כל ועדות הכשרות מספקות תוצרת זו].

בירקות אלו יש לנהוג בכל דיני קדושת שביעית, ונזכירם בקצרה:

אין לקלקלם ואין לזרקם לפח האשפה. את השאריות יש להניח בפח של שמיטה עד שיירקבו.

יש לאכול ירקות אלו רק בדרך שרגילים לאכלם. ירקות שרגילים לאכלם חיים, כצנון וחסה, אין לבשלם. ירקות שרגילים לאכלם מבושלים, כתפוחי אדמה, חצילים וקישואים, אין לאכלם חיים. אין לסחוט מיץ מירקות כיון שאין הדרך לסוחטם. אין לקלף ירקות שאין הדרך לקלפם, כגון עגבניות.

בהגיע מועד הביעור של כל ירק, יש לבערו כדין, כלומר: להפקיר את הכמות שנותרה ממנו בבית. זמני הביעור מתפרסמים בלוח מיוחד שיוצא לאור על ידי בית המדרש.

ירקות מחוץ לארץ, או מאזור הערבה

ירקות שהובאו מחוץ לארץ – אין בהם קדושת שביעית, אפשר לקנותם ולהשתמש בהם כרגיל. אם מגדלים ירקות כאלו גם בארץ ולא ניתן להבחין שהם מחו"ל, אין למכרם במידה במשקל ובמניין שמא יבואו להחליפם בפירות הארץ[1]. מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה שאם ניכר על ידי האריזה שהירקות יובאו מחו"ל, מותר לסחור בהם כרגיל. ויש שמקילים שמספיק להציב שלט המעיד שירקות אלו מיובאים מחו"ל, או שתודבק עליהם מדבקה הנושאת את שם ארץ מוצאם, ובכך יהיה ניכר שם מחו"ל ויהיה מותר למכרם כרגיל[2].

השטחים שבדרום מזרח ארץ ישראל, מים המלח ולדרום, חלקם נחשבים כחוץ לארץ בוודאי, וחלקם נחשבים כספק ארץ ישראל. ישנה מחלוקת בין פוסקי דורנו עד היכן נחשבים הם כספק ארץ ישראל, ומהיכן הם חוץ לארץ בוודאי.

יש מוועדות הכשרות שנוקטות על פי רבותיהן שכל שטח הערבה נחשב כחוץ לארץ, ובחנויות שתחת השגחתן נמכרים כרגיל גם ירקות שמוצאם מן הערבה הצפונית. אמנם לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, רק את החלק הדרומי ביותר של הערבה אפשר להגדיר כחוץ לארץ בוודאי, אך החלק הצפוני של הערבה נחשב כספק ארץ ישראל, והירקות הגדלים שם הם בחשש איסור ספיחין[3].

הנוהגים כדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל יקפידו לקנות בחנויות המספקות ירקות אך ורק מן הערבה הדרומית.

יישובים בערבה הצפונית שתוצרתם שנויה במחלוקת: נאות הכיכר, חצבה, עין יהב ופארן.

יישובים בערבה הדרומית שנחשבים בוודאי כחוץ לארץ: יהל, קטורה, גרופית, תמנע, איילות ואילת.

ירקות שגדלו אצל נכרים בארץ ישראל

ירקות שגדלו בשדות נכרים בשנת השמיטה, אינם אסורים באיסור ספיחין. חכמים לא גזרו איסור ספיחין על פירות הנכרים, מכיוון שהנכרים אינם מצווין על השביעית.

אכן נחלקו האחרונים אם יש בהם קדושת שביעית. לדעת הבית יוסף אין בהם קדושת שביעית, וכך היה המנהג הישן בירושלים. לדעת המבי"ט יש בהם קדושת שביעית, וכן הכריע החזון איש, וכך נוהגים רבים.

יש מוועדות כשרות הנוהגות כמנהג הישן בירושלים, ובחנויות שתחת השגחתן נמכרים פירות נכרים כרגיל.

ועדות הכשרות הנוהגות כדעת החזון איש, מספקות תוצרת של פירות נכרים בדרך של 'שליחות', שאין בה משום איסור סחורה.

השליחות מתנהלת כך: הלקוחות ממנים מראש את הירקן, שיהיה שליח לקנות עבורם ירקות מן הגוי. הירקות שהביא הירקן שייכים כבר ללקוחות, ועומדים באחריותם[4]. כשהלקוח בא לקחת ירקות בחנות, הוא משלם לירקן עבור מה ששילם הירקן לגוי בשליחותו, בתוספת דמי טרחה. בדרך זו, הלקוחות אינם קונים את הירקות מן הירקן, שהרי הם ברשותם כבר משעה שנקנו מן הגוי. [טופס מינוי השליחות נמצא בדרך כלל בחנויות כבר מספר שבועות לפני תחילת השמיטה].

הנוהגים כדעת החזון איש, נוהגים בירקות אלו ככל דיני קדושת שביעית שהוזכרו לעיל [בירקות שגדלו בשישית ונקטפו בשביעית], הן בכל הנוגע לאופני השימוש בהם, והן בנוגע לדין הביעור.

[1] רמב"ם שמיטה ויובל פרק ו הלכה ה, ועיין בחזון איש שביעית סימן יד ס"ק יב.

[2] ועיין בשו"ת ישא יוסף שביעית סימן עג אות א.

[3] עיין בשו"ת ישא יוסף שביעית סימנים י- יז שהרחיב בעניינים אלו.

[4] אם אירע אונס ונגנבו או נשרפו הירקות בחנות, ההפסד על הלקוחות.