אכילת ירקות שביעית שלא בצורה הרגילה

שאלה

אני מנהל אורח חיים טבעוני, ורגיל לאכול ירקות שונים בצורת בישול שאינה מקובלת אצל שאר הציבור שאינו טבעוני. כמו כן, ישנם ירקות שהטבעוניים רגילים לאכלם כשהם מבושלים 'בישול נא'. האם מותר לנו לעשות כך גם בשמיטה?

תשובה

דרך אכילה שנהוגה אצל צמחונים וטבעונים ואינה נהוגה בשאר הציבור, אינה נחשבת כדרך אכילה אלא כדרך רפואה, ואין לעשות כך בפירות שביעית.

אך אם הרבה אנשים נוהגים כך, גם אם הם נוהגים כך לשם הבריאות, הרי זה נחשב כדרך אכילה ומותר לנהוג כך גם בפירות שביעית.

ביאורים

ראשית נקדים שדברים שאוכלים אותם אך ורק לרפואה, אינם נחשבים כראויים לאכילה. כך כתב הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז חלק א סימן מד), לענין עץ שפירותיו משמשים לרפואה, שאין בו דין ערלה. וזה לשונו: "וכבר נשאלתי על אילן כיי"ר שנבאר אם נוהג בו ערלה, והעליתי כיון שאינו מאכל בריאים – לאו עץ מאכל הוא אלא עץ לתרופה". וכן כתב בענין זה (בסימן תצט): "ומסתברא לי שאינו נוהג בו ערלה דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל, ועץ הנטוע לרפואה אע"פ שהרפואה דרך אכילה, לאו עץ מאכל הוא כיון שאין דרך הבריאים לאוכלו".

רבי עקיבא איגר הביא את דברי הרדב"ז הללו להלכה בהלכות ערלה (יורה דעה סימן רצד סעיף כג).

ומבואר מדבריו שפירות שנאכלים מסיבות בריאותיות, אינם נחשבים לפרי מאכל, מכיון שהרפואה אינה נחשבת כדרך אכילה.

 ולכאורה דין השביעית שווה לדין הערלה, וכשם שלענין ערלה, פרי שנאכל לרפואה אינו חשוב פרי מאכל, כך לענין שביעית, אכילה לרפואה אינה נחשבת דרך אכילה.

ולפי זה נראה גם שדרך האכילה הנהוגה אצל הצמחונים והטבעוניים אינה נחשבת כדרך אכילה, שהרי אינם אוכלים כך כי אם מסיבות בריאותיות. ואמנם היה מקום לחלק ולומר שאכילת הטבעוניים אינה בגדר רפואה, שהרי הם רגילים לאכול כך תדיר, ולא רק כדי להתרפא מאיזה חולי, אך מכל מקום, מכיון שאינם אוכלים כך להנאתם אלא לשם בריאות גופם, נראה שזה בגדר רפואה.

ובספר אמרי יעקב (סימן ה ביאורים ד"ה לאכלו חי) הוסיף, שהרי מבואר בגמ' (סוכה מ ע"ב) שאין לעשות מפירות שביעית רפואה וזילוף [זילוף פירושו לשפוך בבית יין מבושם כדי לבשם את הבית], שנאמר: לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף. מבואר שם בגמ' שהטעם ששימושים אלו אינם נחשבים כאכילה הוא משום שאינו שוה בכל אדם, שמלוגמא נוהגת רק בחולים, וזילוף נוהג רק בקרב אנשים מפונקים.

וכתב הראב"ד (בבא קמא קב ע"ב, הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם): "אף על גב דאמרינן בעלמא וכו', אלמא זילוף חשוב משתיה, הני מילי לאדם חשוב ומעונג, אבל לרוב בני אדם הפסד יין הוא ואמר רחמנא לאכלה ולא להפסד".

ולפי זה נראה שגם דרך האכילה של הטבעוניים והצמחוניים אינה נחשבת כדרך אכילה, שהרי אינה דרך רוב בני האדם, והטבעוניים אינם אלא מיעוטא דמיעוטא, ולא עדיפה הנהגת אכילתם מזילוף ומלוגמא. וכן כתב בספר פירות שביעית (עמ' רצט) בשם הגר"נ קרליץ זצ"ל, וכן כתב בספר משפטי ארץ (פרק כב סעיף ד).

אכן במשפטי ארץ (שם הערה 7) כתב שיתכן שבימינו שהתודעה לאכילה בריאה התרחבה והשתרשה מאד בציבור, ורבים כבר נוהגים בדרכי האכילה של הטבעוניים, אפשר שדרכם כבר נחשבת כדרך אכילה, אפילו שהיא נובעת מסיבות בריאותיות, שכיון שרבים מתנהגים בצורת אכילה זו, הרי היא נחשבת לדרך אכילה.

ועוד כתב במשפטי ארץ (שם) שכיון שפשט המנהג כיום להכניס סובין בקרקרים או בגרנולה, הרי זה נחשב כדרך אכילה לבני אדם, על אף שהסובין עומדים בעיקרם למאכל בהמה.

ולכן נראה שפרי או ירק שהכל רגילים לאוכלו מבושל, ורק מיעוט ממש אוכלים אותו חי או נא, אינם רשאים לעשות כן בפרי של שביעית. אך אם ישנה קבוצת אנשים גדולה שאוכלים אותו חי או נא, הם רשאים להמשיך בצורת אכילתם.