עוד על מצוות שמיטה

תבואה או ירקות שצמחו מעצמם בשנת השמיטה מזרעים שנפלו באדמה בשנה השישית, מדין תורה מותרים הם באכילה, והם קדושים בקדושת שביעית.

משהתרבו עוברי עבירה, שזרעו בשדותיהם בסתר ואמרו שהגידולים צמחו מעצמם, גזרו חכמים שלא להשתמש בירקות, תבואה או קטניות שגדלו בשנה השביעית, אפילו גדלו בעצמם.

איסור זה נקרא 'איסור ספיחין'. (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד, הלכות א-ב).

ולא גזרו חכמים גזירת ספיחין אלא בירקות, תבואה או קטניות, לפי שבגידולים אלו אכן קיים החשש שעוברי עבירה יזרעום בסתר בשנת השמיטה. אמנם, בפירות האילן לא קיים חשש זה, שהרי אינם מוציאים פירות מיד בשנתם הראשונה, ולא חששו חכמים שינטעום עוברי עבירה בסתר, ולפיכך לא גזרו בהם חכמים גזירת ספיחין. ולפיכך, פירות האילן שצמחו בשמיטה מותרים באכילה, אלא שיש בהם קדושת שביעית.

גם בשדה הנכרי לא גזרו חכמים גזירת ספיחין, שהרי מותר לנכרי לזרוע בשדהו בשביעית. לפיכך, ירקות, תבואה או קטניות שצמחו בשדה הנכרי בשמיטה, מותרים באכילה אפילו אם זרעם הנכרי בשמיטה.

ספיחי ירקות, תבואה או קטניות שצמחו בשדה בור, (והיא קרקע שאין רגילים לזרוע בה מפאת תנאי הקרקע שאינם נוחים לגידול), וכן סוגי צמחים שאנשים אינם רגילים לגדלם, אלא קוטפים אותם מן ההפקר, גם הם אינם אסורים משום ספיחין.

תבואה, קטניות וירקות שצמחו מעצמם בשנה השביעית, גזרו עליהם חז"ל שיהיו אסורים. ואין צריך לומר שאם זרעו מינים אלו באיסור בשנה השביעית, שהם אסורים.

איסור זה נקרא 'איסור ספיחין'[1].

ירקות שהחלו לבצבץ מהאדמה בשנה השישית ונלקטו בשביעית, לדעת הרמב"ם הם אסורים באיסור ספיחין. ולדעת הר"ש ועוד ראשונים אין בהם איסור ספיחין, וכך הכריע מרן החזון איש.

תבואה וקטניות שהגיעו לשליש גידולם קודם השביעית, אף על פי שנקצרו בשמיטה – אינם אסורים באיסור ספיחין. וכן אם נזרעו בשביעית והביאו שליש בשמינית אינם אסורים. אך אם הגיעו לשליש גידולם בשביעית אסורים באיסור ספיחין וקדושים בקדושת שביעית[2].

(תבואה: חמשת מיני דגן. קטניות: צמחים שהזרע שלהם נאכל בפני עצמו, כמו שעועית, גרעיני חמניות וכדומה).

הספיחין אסורים בין באכילה ובין בשאר שימושים . לכן, אסור להאכילם לבהמתו או ליהנות מריחם.

קטניות, תבואה וירקות שביד החשוד על השביעית, או ביד עם הארץ, אסור לאכלם, שמא הם ספיחין שאסורים באכילה.

אך אם רוב הנמכר בשוק ממין זה הוא מיבול נכרים או מחו"ל, מותר[3].

זרעים שגדלו בשמיטה, והינם אסורים באיסור ספיחין, אסור לזרעם אחרי השמיטה[4].

עבר וזרעם, אם הם זרעים שמתכלים באדמה, גידוליהם מותרים. אך אם הם זרעים שאינם מתכלים (כגון: שורש חזרת, שום ובצל), הגידולים מותרים רק לאחר שגדלו רוב גידולם בשמינית[5].

איסור ספיחין נוהג בגידולים המשמשים למאכל אדם, לתבלין, או למאכל בהמה[6].

קש של תבואה אין בו איסור ספיחין, אף אם כבר עלו בו הגרעינים, וזאת עד שהגיעו הגרעינים לשליש גידולם. [ומכל מקום אסור להשתמש בגרעינים אלו בפני עצמם]. משהגיעו הגרעינים לשליש גידולם, נאסרה התבואה באיסור ספיחין.

מותר לזרוע מיני תבואה לפני השמיטה כדי שתצמח כשירדו הגשמים בשנת השמיטה, ולקצרה למאכל בהמה לפני שיגיעו גרגרי התבואה לשליש גידולם. היתר זה הוא רק לדעת החזון איש שהתיר לזרוע לפני שביעית, על אף שקליטת הזרע בקרקע תהיה בשמיטה[7].

צמחים שגדלים בר בדרך כלל, ורוב העולם אינו רגיל לזרעם, אין בהם איסור ספיחין – אם אכן גדלו מעצמם[8].

בפטריות לא נוהג איסור ספיחין[9].

פרחים העומדים לנוי, מכיוון שאין בהם קדושת שביעית, לא גזרו עליהם חז"ל גזירת ספיחין ומותר להשתמש בהם לנוי. ויש מחמירים[10].

ומכל מקום אם נזרעו בשמיטה אין לקנותם, מפני שמסייע ביד עוברי עבירה.

בפירות האילן לא גזרו איסור ספיחין, מכיוון שאינם נזרעים בכל שנה. אך יש בהם קדושת שביעית כאשר הם שייכים לשנת השמיטה.

שיחים רב-שנתיים דינם כאילן ולא נוהג בהם איסור ספיחין. אמנם, ישנם שיחים רב-שנתיים שדינם כירק, וכגון ארטישוק וכיוצא בו – ובהם יש איסור ספיחין, משום שלא חילקו חכמים בין ירק לירק וגזרו איסור ספיחין על כל הירקות.

על פי הוראת גדולי הפוסקים, הבננות יוצאות מכלל זה ולא נוהג בהן איסור ספיחין. זאת משום שבננות שנזרעות בשביעית אינן מניבות פרי רק לאחר השמיטה, ואופן כזה לא גזרו חכמים[11].

גידולים שצמחו מעצמם בשדה בור שלא רגילים לזרוע בה, מפני שהיא קרקע קשה לזריעה או שהיא רחוקה מהיישוב – אין בהם איסור ספיחין.

כמו כן גידולים שצמחו מעצמם בשדה ניר, שהיא שדה שנחרשה בשישית על מנת להשאירה ריקה עד השמינית, במטרה להשביחה – אין בהם איסור ספיחין[12].

שדה שלפי "מחזור הזרעים" (לפי סדר הגידול החקלאי) אמורה להישאר בורה בחורף בכדי שתחדש כוחה, ורק בקיץ ניתן לזרוע בה, הצמחים שעלו בה בחורף מאליהם מותרים. ואף אם זרע בה בערב השמיטה כדי שתצמח בחורף, אין בה איסור ספיחין. אך אם נזרעה בשביעית עצמה, הצמחים אסורים משום ספיחין[13].

צמחים שגדלו בתוך כרם, או בשדה שזרועה במין אחר – אין בהם איסור ספיחין, כי חכמים לא חששו שמא יזרעו עוברי עבירה במקום בלתי מתאים[14].

שדה הפקר נוהג בה איסור ספיחין, והגדל בה אסור[15].

גידולים שצמחו תחת קירוי, נחשבים כאילו גדלו בבית ואין בהם איסור ספיחין. אך אם במהלך גידולם הוסר הקירוי, מה שגדל מאותו זמן ואילך אסור באיסור ספיחין[16].

גידולים שגדלו בשמיטה בעציץ שאינו נקוב – אין בהם איסור ספיחין.

גידולים שגדלו בשמיטה בעציץ נקוב אסורים באיסור ספיחין, ויש אומרים שגם בהם אין איסור ספיחין[17].

בשדה נכרי לא נוהג איסור ספיחין, משום שהגוי לא מצווה במצוות התורה ומותר לו לזרוע בשביעית. אך גוי ששכר שדה מישראל וזרע בה בשמיטה – הגידולים אסורים.

שדה של נכרי שיהודי זורע בה לצרכו, ואפילו אם זורע בה כאריס (שהיבול מתחלק בינו לבין הנכרי), גידוליה אסורים.

ישראל שעובד כפועל אצל הגוי וזורע באיסור בשדה הגוי, יש להסתפק אם הגידולים אסורים [18].

בעבר הירדן, וכן במקומות שנכבשו על ידי עולי מצרים ולא נכבשו על ידי עולי בבל, לא גזרו חכמים איסור ספיחין[19], על אף שהגדל שם קדוש בקדושת שביעית.

ירקות שהתחילו לגדול בשביעית וממשיכים לגדול בשנה השמינית, הרי הם אסורים באיסור ספיחין, עד שיגדלו ירקות כאלו של השנה השמינית. בכל מקרה, אחרי חנוכה של השנה השמינית פוקע מהם איסור ספיחין.

תבואה וקטניות שהגיעו לשליש גידולם בשביעית וממשיכים לגדול במוצאי שביעית – אסורים לעולם באיסור ספיחין[20].

ירקות שהתחילו לגדול בשביעית וממשיכים לגדול בשנה השמינית, הרי הם אסורים באיסור ספיחין, עד זמן שיכולים לגדול ירקות כאלו מזריעה של השנה השמינית. בכל מקרה, אחרי חנוכה של השנה השמינית פוקע מהם איסור ספיחין.

תבואה וקטניות שהגיעו לשליש גידולם בשביעית וממשיכים לגדול במוצאי שביעית – אסורים לעולם באיסור ספיחין[21].

כפי שנתבאר לעיל, אסור להאכיל ספיחין לבהמה. ולכן אסור להוציא את הצאן בשביעית למרעה שגדלים בו צמחים שאסורים באיסור ספיחין על מנת שיאכלו מהם.

אבל ספיחין שגדלו בשביעית ויצאו לשמינית, מותר להוציא אליהם את הצאן אף קודם הזמן שהספיחין מותרים[22].

אם עלו בחצרו או בשדהו ספיחין, בין שנזרעו באיסור ח"ו, ובין שצמחו מעצמם, עליו לעקרם. אך לא יאבדם או ישליכם לאשפה, משום שהם קדושים בקדושת שביעית, רק יניחם עד שיירקבו מעצמם.

אם ישנו חשש שאחרים יאכלום, רשאי לקברם[23].

אם כשמצא את הספיחין כבר התחיל לגדול בהם פרי, ועדיין לא הגיע לעונת המעשרות, ימתין עד שיגיע הפרי לעונת המעשרות ואז יעקרם, שאם יעקרם קודם שהגיע הפרי לעונת המעשרות – נמצא מפסיד את הפרי ואסור להפסיד פירות שביעית.

ספיחין שגדלו בשביעית והמשיכו לגדול בשמינית, הגם שצריך לעקרם, מכל מקום לא יעקרם ביד, אלא יחרוש כדרכו והם ייעקרו מאליהם, או שיעמיד עליהם בהמה שתאכלם.

ואם הם ממשיכים לגדול בשמינית באופן שיגיעו לזמן שבו יהיו מותרים באכילה, יש להסתפק אם צריך לעקרם[24].

[1] משפטי ארץ פרק טז סעיף א.

[2] משפטי ארץ פרק טז סעיף ח.

[3] משפטי ארץ פרק טז סעיף כד.

[4] משפטי ארץ פרק טז סעיף ג.

[5] משפטי ארץ פרק טז סעיף כו.

[6] משפטי ארץ פרק טז סעיף ב ובהערה 2.

[7] משפטי ארץ פרק טז סעיף ו.

[8] משפטי ארץ פרק טז  סעיף ז והערה 15.

[9] משפטי ארץ פרק טז סעיף כב.

[10] משפטי ארץ פרק טז סעיף ב.

[11] משפטי ארץ פרק טז סעיף ה ובהערה 11.

[12] משפטי ארץ פרק טז סעיפים טו, טז.

[13] משפטי ארץ, פרק טז סעיף יז ובהערה 35.

[14] משפטי ארץ פרק טז סעיף יח.

[15] משפטי ארץ פרק טז סעיף כה.

[16] משפטי ארץ פרק טז סעיף יט.

[17] משפטי ארץ פרק ח סעיף טז.

[18] משפטי ארץ פרק טז סעיפים יג,יד ובהערה 30.

[19] משפטי ארץ פרק טז סעיף כג.

[20] משפטי ארץ פרק טז סעיפים ח,ט.

[21] משפטי ארץ פרק טז סעיפים ט,י.

[22] משפטי ארץ פרק טז סעיף יא.

[23] משפטי ארץ פרק טז סעיף ד ובהערה 9.

[24] משפטי ארץ פרק טז סעיף יב.