תגיות קשורות

מהו איסור ספיחים?
אלו מינים נאסרים בספיחים?
גידולים שיש מיני מאכל שונים בשלבים שונים כקטניות שהירק בהם נאכל, ותבואה שנאכלת גם שחת, האם כל השלבים אסורים באיסור ספיחים?
האם ספיחים אסורים בהנאה?
האם יש חילוק בין עלו מאליהם לנזרעו בשביעית?
נידונים אלו ועוד נידונים בעניני ספיחים – להלכה ולמעשה, מתבארים במאמר זה.

ספיחים במאכל אדם ומאכל בהמה

איתא בתורת כהנים (פר’ בהר כה, כ):

“וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. אם אין זורעם מה אוספים, אמר ר”ע מכאן סמכו חכמים על ספיחים שיהיו אסורים בשביעית, וחכמים אומרים אין הספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים”.

שיטת ר”ת בתוס’ (פסחים נא,ב) ומביאו הר”ש (שביעית פ”ט מ”א), שלדעת ר”ע הספיחים הצומחים מעצמם בשמיטה מזרעים שנפלו בשנה שישית [או ממה שנזרע באיסור] אסורים מן התורה, ולדעת חכמים הם אסורים מדרבנן.

הטעם שחז”ל אסרו ספיחים

הרמב”ם (הל’ שמיטה פ”ד הל’ א,ב) פסק כחכמים וז”ל: “כל שתוציא הארץ בשנה השביעית, בין מן הזרע שנפל בה קודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראים ספיח. בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאוכלו מן התורה שנ’ והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה… וזה שנ’ את ספיח קצירך לא תקצור, שלא יקצור כדרך שקוצר כל שנה… . ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה, ולמה גזרו עליהם, מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית”.
בתורת כהנים לא כתוב מה הטעם שחז”ל אסרו ספיחים לדעת חכמים, ומנין לרמב”ם הטעם שכתב. הכסף משנה (שם ה”ב) כתב שמקורו של הרמב”ם מרומז במשנה (שביעית פ”ט מ”א): “רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה”. משמע שהטעם שאסרו ספיחים הוא משום עוברי עבירה, ועל מה שלא נחשדו לא גזרו. המהר”י קורקוס כתב, שמקורו של הרמב”ם הוא מתחילת המשנה (שם): “הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגות כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר”. ומפרש הרמב”ם שהם מותרים בשביעית אע”פ שספיחים אסורים, משום שמינים אלה צומחים תמיד מעצמם ולא רגילים לזורעם, מכאן שטעם האיסור הוא שמא יזרע בסתר, ובמינים שלא רגילים לזרוע לא גזרו. וכך פסק הרמב”ם להלכה (שם ה”ג): “הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא … והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן”.
עוד כתב הרמב”ם (הלכה ד): “ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין. ומפני מה לא גזרו עליהם, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו. שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה”. המקור לזה הוא בירושלמי (ב”ב פ”ה ה”א).
גם הרמב”ן (ויקרא כה,ה) כתב שרבנן אסרו ספיחים מאותו הטעם שהרמב”ם כתב, וכן הביא את הירושלמי שאין איסור ספיחים בד’ שדות [אותם שהובאו למעלה].
הר”ש (שביעית פ”ט מ”א) הביא את שיטת ר”ת שלר”ע ספיחים אסורים מן התורה, וחכמים סוברים שהם אסורים מדרבנן. הר”ש לא מסביר מאיזה טעם רבנן אסרו את הספיחים.
נוסף לכך הר”ש שואל מה הטעם שבמינים המנויים במשנה [הפיגם וכו’] אין איסור ספיחים. והוא מתרץ שמדובר שהתחילו לגדול בשנה השישית ונכנסו לשביעית, שאמנם לקדושת שביעית הולכים בירקות אחרי הלקיטה וכיון שנלקטים בשביעית יש בהם קדושת שביעית, אבל איסור ספיחים אין בהם שכיון שהתחילו לגדול בשישית הרי הם ספיחי שישית ולא ספיחי שביעית. הר”ש לא מבאר כמו הרמב”ם שאין במינים אלו איסור ספיחים כיון שלא רגילים לזרוע.
נוסף לכך, הר”ש לא מזכיר את הירושלמי שבד’ שדות, שדה ניר ושדה בור וכו’ אין איסור ספיחים,
ואפשר לבאר כל דבר בהסבר לגופו.
מה שהר”ש לא הזכיר את הירושלמי של ד’ שדות, יתכן משום שפירש את הירושלמי של ד’ שדות כמו הפני משה שמפרש את הירושלמי לענין איסור גזל ולא לאיסור ספיחים, שאסור לקחת את הספיחים הצומחים בשדה חברו בלי רשות הבעלים, חוץ מהצומחים בד’ שדות אלו שהבעלים לא מקפידים על הספיחים הצומחים שם, וסובר הר”ש שלאיסור ספיחים לא חילקו בין השדות ואסרו בכל מקום. כמו כן סובר הר”ש שלא חילקו בין המינים ואסרו באיסור ספיחים גם מה שלא רגילים לזרוע. ואילו הרמב”ם פירש את הירושלמי של ד’ שדות לאיסור ספיחים בשביעית, וכמו שלא גזרו במקומות שאין חשש שיזרע, כך לא גזרו במינים שאין חשש שיזרע.
אפשר לומר עוד, שהר”ש מודה לרמב”ם ומה שלא פירש את המשנה כרמב”ם, משום שרצה לפרש את המשנה גם לפי ר”ע שספיחים אסורים מן התורה, ולדעת ר”ע אין לחלק בין מינים שרגילים לזרוע אותם למינים שגדלים מעצמם שכל הצומח בשמיטה אסור מן התורה, (אך ראה חידושי רבנו דוד פסחים נא,ב), וגם אין חילוק בין השדות. וכך רואים גם בר”ש בפרק ה משנה ג שמביא מהירושלמי לפרש את המשנה כר”ע.
אך יתכן לומר שהר”ש לא פירש שרבנן גזרו על ספיחים משום עוברי עבירה, אלא שחכמים סוברים שרבנן אסרו את כל מה שמתחיל לגדול בשמיטה, כדי להרחיק מהתעסקות בגידולי שמיטה. כמו שלר”ע אסור מן התורה כל מה שגדל בשמיטה, כך לחכמים אסור מדרבנן, וממילא אין הבדל בין המינים ובין השדות. ולפי זה גם מובן למה הר”ש (פ”ו מ”ד) פירש שירק היוצא משביעית למוצאי שביעית אסור באיסור ספיחים אע”פ שבירק הולכים אחרי הלקיטה, משום שחיישינן שיהא מהנתלש בשביעית או מהנגמר גידולו בשביעית [שאז לא הולכים אחרי הלקיטה], ולא פירש כמו שמפרשים בדעת הרמב”ם (ראה מהר”י קורקוס פ”ד הל’ ה-ו) שחיישינן שיזרעו בשביעית לצורך מוצאי שביעית. משום שזו לא הגזירה, וכמו לר”ע ירק שיצא משביעית לשמינית מותר מן התורה ה”ה מותר מדרבנן, ואסור רק משום שמא יהיה מהנלקט בשביעית.
אך אף אם זו שיטת הר”ש, להלכה נוקטים שמינים שלא רגילים לזרוע והגדלים בד’ שדות מותרים, כיון שהרמב”ם והרמב”ן מתירים.

מה נחשב ספיחי שביעית

כשהרמב”ם (פ”ד הל’ ט-יד) מבאר את השתייכות הגידולים לשנת שמיטה הוא כותב (הל’ ט,י) שתבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות בשנת שמיטה, אע”פ שהתחילו לגדול לפני שמיטה אסורים באכילה באיסור ספיחים, ולגבי ירק כתב (הי”ב) בשעת לקיטתו, דהיינו שירק שהתחיל לגדול בשנה שישית ונלקט בשנת שמיטה אסור באיסור ספיחים, וכך מבואר ברמב”ם (שם הי”ד) לגבי פול המצרי שזרעו לירק. ואע”פ שחז”ל אסרו ספיחים משום שמא יזרע בסתר ויאמר שעלו מעצמם, ובמה שהתחיל לגדול בשנה שישית טעם זה לא קיים. צריך לומר שחז”ל לא רצו לחלק בין קדושת שביעית לאיסור ספיחים וכיון שלקדושת שביעית הולכים בתבואת וקטניות אחרי עונת המעשרות ובירקות אחרי לקיטה, ה”ה לאיסור ספיחים.

כאמור הר”ש כתב שגם לר”ע הסובר שספיחים אסורים מן התורה, ירק שהתחיל לגדול בשנה שישית אין בו איסור ספיחים.

וז”ל הר”ש: “וצ”ל דכולהו בשל ערב שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית, דבירק אזלינן בתר לקיטה. אבל לענין איסור ספיחים דנפקא לן מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף, משמע דתחילת גידול בעינן בשביעית. אבל ירק שגדל בשישית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי שישית מקרי ולא ספיחי שביעית”. וכך כתב הר”ש גם בפ”ה משנה ג. גם הרמב”ן (ויקרא כה,ה) סובר כך, וז”ל: “אבל הירקות שצמחו בשישית ונלקטו בשביעית, יש בהן קדושת שביעית לכל דיניה ולהפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור אע”פ שגדלו לגמרי בשישית, מפני שאנו הולכים בירק אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית, אבל אין בהם משום ספיחים, שאינם ספיחי שביעית שהרי בשישית צמחו, ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים”.

הר”ש מוסיף שאע”פ שירק שהתחיל לגדול בשישית אין בו איסור ספיחים, תבואה שהתחילה לגדול בשישית והביאה שליש בשביעית יש בה איסור ספיחים. וז”ל: “ירק שגדל בשישית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי שישית מיקרי ולא ספיחי שביעית, אע”ג דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש, אם לא הביאה שליש בשישית אסורה משום ספיחי שביעית כדמוכח בירושלמי בפרק בתרא דמעשרות (ה”ב)”. רואים מלשונו שהוא מעיר שלכאורה התבואה היתה צריכה להיות מותרת כשהתחילה לגדול בשישית כמו ירקות, ומ”מ היא אסורה, ולא ביאר הטעם.

במנחת שלמה (סי’ מט, נ) כתב שכיון שבתבואה הולכים אחרי שליש לאיסור ספיחים ה”ה בירקות הולכים אחרי עונת המעשרות, לשיטת הר”ש והרמב”ן, ומה שהר”ש כתב שירקות שהתחילו לגדול בשישית מותרים, כוונתו שהחלו לגדול וגם הגיעו לעונת המעשרות [אלא שלגבי איסור ספיחים לא הולכים אחר לקיטה]. ובירקות עלים ושורש עונת המעשרות היא בקוטנם סמוך לתחילת גידולם, ואילו בקישואים ודלועים ואבטיחים ומלפפונות עונת המעשרות היא בתחילת הגידול של פרי הירק כמבואר במשניות מעשרות (פ”א משניות א,ד) ובירושלמי שם. ורק אם הירקות הגיעו לעונת המעשרות לפני שמיטה אין בהם איסור ספיחים.

אך מרן החזו”א זצ”ל הורה שלירקות מספיק תחילת צמיחת הצמח שיצא מעל פני האדמה, ועל פי זה ערכו בזמנו את לוחות התאריכים לאיסור ספיחים. וכך כתב במחברתו הרב משה פלס רבו של קיבוץ נתיבה (מועתק בספר נתיב השמיטה), שהחזו”א אמר שנביטת הירקות מעל פני האדמה הוא הקובע, ואם הנביטה היתה לפני ראש השנה של שמיטה אין בהם איסור ספיחים. ובפשטות נראה כך מלשון הר”ש (שביעית פ”ט מ”א) שכתב: “דתחילת גידול בעינן בשביעית, אבל ירק שגדל בשישית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי שישית מיקרי”. ובהמשך כתב שלר”ע בירק אין איסור ספיחים ויש חובת ביעור:  “כגון שהיה תחילת גידול בשישית והוסיף בשביעית”. ובהמשך כתב עוד לבאר מתי יש ביעור לרבי שמעון (עי”ש): “משכחת לה כשהתחילו לצאת בשישית ונגמר רוב גידולם בשביעית”.   

בהסבר דברי הר”ש שמחלק בין ירקות שהולכים אחרי תחילת גידול לתבואה שהולכים אחרי שליש, יש לומר, שבתבואה יש לה שני גידולים, העשב שהוא הצמח של התבואה והוא משמש למאכל בהמה, ואף למאכל אדם במקומות ותנאים מסויימים כמבואר בגמרא (עירובין כח), ויש את הגרעינים. ומבואר בר”ש (שם) שאם קצרו את תבואה לפני שהגרעינים הביאהו שליש, אזי הולכים אחרי תחילת צמיחת העשבים, ואם הם התחילו לצמוח לפני שמיטה אין בהם לא קדושת שביעית ולא איסור ספיחים, רואים שהירק של החיטה הוא גידול אחר מהגרעינים ויש לו דינים שונים. ומכיון שיש שני גידולים – הקובע לאיסור ספיחים של הגרעינים הוא הבאת שליש של הגרעינים שהוא השלב שהגרעינים נהפכים מירק לתבואה, ואם שלב זה היה בשנת שמיטה יש בהם איסור ספיחים, כיון שהגרעינים הם כגידול חדש.

וכך גם ברוב הקטניות השתמשו למאכל בירק והשתמשו בגרעינים, כמבואר במשנה (מעשרות פ”ד מ”ה), לכן גם הגרעינים של הקטניות נידונים לעצמם כמו גרעיני התבואה. מה שאין כן בירקות שיש להם פרי [כגון עגבניות ומלפפונים], והירק לא משמש לכלום, ממילא כל הגידול נחשב אחרי התחלת גידול הפרי ואם התחילו לצמוח בשישית, הכל נחשב ספיחי שישית.

איסור ספיחים במאכל בהמה

הרמב”ם (פ”ד ה”ד) כתב: “וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו”. והראב”ד כתב על הלכה זו שלא גזרו עליו איסור ספיחים אבל יש בו קדושת שביעית. וכתב הכסף משנה שגם הרמב”ם לא חולק, ובפרק זה הרמב”ם מדבר באיסור ספיחים.
המקור שאין איסור ספיחים בתבן הוא בירושלמי (פ”ט ה”ה). הרש”ס שם מפרש שלא גזרו ספיחים בתבן כיון שלא גזרו ספיחים במאכל בהמה, ולכן גם לא גזרו במורסן מגרעיני ספיחים כמבואר בירושלמי שם, דכיון דפסולת הוא ואינו מאכל אדם לא גזרו.
החזו”א (סי’ י ס”ק יב ד”ה ירו’) מפרש את הירושלמי שכיון שאסרו את הגרעינים של התבואה לא אסרו את התבן, דנמצא שאינו מרויח בזריעתו אלא את התבן ומשום תבן לא יזרע בשביעית. שכדי למנוע שלא יזרעו בסתר מספיק שאסרו את הגרעינים ולא צריך לאסור גם את התבן, אך בצמחים שאין להם גרעינים והם רק מאכל בהמה יש איסור ספיחים. ובסי’ ט (ס”ק יז ד”ה ומש”כ) החזו”א מוכיח שבכה”ג יש איסור ספיחים גם במאכל בהמה. [מה שאסרו ספיחים לבהמה היינו לתת לה בידים או להעמידה על גבי ספיחים, אבל אם הבהמה הולכת בעצמה לאכול ספיחים אין חובה לגרשה. ראה בזה בית רידב”ז סי’ ג ס”ק ה שתלה במחלוקת ראשונים האם מותר להעמיד בהמה, ומשמע שהלכה בעצמה מותר לדעת כולם. וכן לשונו של החזו”א סי’ ט ס”ק ו ד”ה שם. וכן הורה החזו”א להרב משה פלס רבה של נתיבה].

במכתב ששלח מרן החזו”א זצ”ל למרן רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ”ל בשנת תרצ”ח, כתב בין השאר: “וכן הותר להם לזרוע תבואה קודם ר”ה וליקח התבן למקנתם”. הכוונה לזרוע התבואה קודם ר”ה בשביל שתתחיל לצמוח בשמיטה ע”י הגשמים. רואים ממכתב זה, וכך ידוע שהורה ועשו למעשה, שהחזו”א סבר שאפילו אם זורעים לפני ר”ה במיוחד בשביל התבן גם אז התבן אינו בכלל גזירת ספיחים.
בדרך אמונה ה (מכתב כד) מובא מכתב של החזו”א בתשובה לשאלת “מחנה ישראל” משנת תרצ”ז וז”ל: “הזרעונים יהיו אסורים משום ספיחין ואין חילוק בזה בין מאכל אדם למאכל בהמה ורק אם יסירו את השיבולת יהיה הקש מותר, שאין איסור ספיחין בקש, ואין חילוק בזה בין חיטים לכרשינין. יוכלו לקצור את השיבולת מהקש במחובר, ואח”כ לקצור את הקש, אך צריך לקצור אחר שכבר הביאו הגרעינים שליש כמותן. אבל אם קוצרים חציר קודם שהביאו הגרעינים שליש, אפשר דהוי כזורע מין חציר, ואין כאן היתר קש”.
אמנם למעשה בשמיטה בשנת תשי”ב התיר החזו”א לזרוע קודם ר”ה ולקצור קודם הבאת שליש ולא הצריך לחכות עד שיהיו גרעינים. וכך כתוב גם במחברת של הרב משה פלס הרב של קיבוץ נתיבה. ואע”פ שבאותו זמן היו רגילים גם בשאר השנים לזרוע תבואה ולקוצרה לבהמות לפני הבאת שליש, מ”מ הירק לא אסור באיסור ספיחים, וכנראה הסברה היא שכיון שחז”ל בזמנו לא גזרו על הקש של התבואה אין לנו לחדש גזירה. (מה שהחזו”א התיר לקצור גם אחרי שהתחילו הגרעינים לגדול ולפני שהביאו שליש, ואין זה נחשב הפסד של הגרעינים קודם עונת המעשרות כמבואר במשניות שביעית סוף פ”ד, שאסור לקטוף פירות לפני שהגיעו לעונת המעשרות משום הפסד פירות שביעית. י”ל שכיון שאם יגיעו הגרעינים לשליש גידולם יאסרו באיסור ספיחים, לא נחשב שמפסידם. וכך הורה מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל).
במחברתו של הרב משה פלס (מובא גם בנתיב השמיטה) כתוב: “אמרתי לפני מרן החזו”א זלל”ה ששמעתי שאומרים שיש מהדברים שהקיל בהם רק לשעתו ולא לקבוע כן לדורות. והוא עצמו השיב לי, שכל שעדיין המצב כיום (ממשלה לא דואגת לקיום שמיטה, ורבנות מתרת שלא לשמור שמיטה כהלכתה וכו’), וכל עוד שיש מערכה בענין קיום השמיטה, הרי הוא מיקל את הקולות שלו בענין ספיחין ועבודות, בדעה ברורה ומוחלטת, ויש לסמוך על זה גם בשמיטות הבאות בלא לשאול עוד הפעם. חוץ… אבל כל הכתוב בספרו הלכה הוא, וכן גם ההיתר של תבן וקש בחציר לומר שאין בו איסור ספיחין, אף שלא כתוב בספרו“.

ירק של חיטה שנזרעה באיסור

אמנם יש לדון מה יהיה הדין בירק של חיטה שזרעו בשמיטה באיסור ר”ל, האם הוא יהיה אסור באיסור ספיחים.
החזו”א (סי’ י ס”ק ו ד”ה ואם) כתב, שגזירת ספיחים היתה על מי שזרע באיסור בשביעית שאסרו את מה שגדל, והוסיפו גם כאשר גדל מעצמו שמא יזרע בסתר. ולכן החזו”א כותב שמי שזרע אפילו זרע בד’ שדות [שדה בור, שדה ניר, שדה זרע, שדה כרם, שאין בהם איסור ספיחים למה שגדל מעצמו כיון שאין חשש שיזרעו שם], מה שצמח אסור באיסור ספיחים, שהרי כל מה שגדל מזריעה אסורה הוא בכלל איסור ספיחים. וא”כ יש לומר שגם הירק של החיטה שנזרע באיסור אסור באיסור ספיחים.
אך יש לומר שגם בזריעה אסורה לא אסרו יותר ממה שצריך לקנס. שהחזו”א מסתפק אם יהודי פועל של גוי וזרע בשמיטה עבור הגוי, האם הגדל אסור באיסור ספיחים. שמה שגדל מעצמו בשדה של גוי או מה שזרע הגוי אין בו איסור ספיחים כיון שלגוי מותר לזרוע ולמה נקנוס. אבל אם יהודי זרע אצלו יתכן שזה בכלל הגזירה של מה שנזרע באיסור. אך אפשר לומר שלא גזרו במקרה זה, כיון שמה שגדל שייך לגוי והאיסור לא ימנע מהפועל הישראל לזרוע, שהישראל לא מפסיד כלום מהאיסור. א”כ ה”ה יש לומר בתבן שגדל ממה שזרעו באיסור בשמיטה, שכיון שבאיסור ספיחים גזרו רק על הגרעינים של התבואה ולא על התבן, כיון שהגזירה על הגרעינים כבר תמנע מלזרוע, ממילא גם כאשר זרע באיסור לא גזרו על התבן, וכך מסתבר.

האם ספיחים אסורים בהנאה

הרמב”ם (פ”ד ה”ב) כתב שאסרו את הספיחים באכילה. בשער המלך (הל’ שמיטה ויובל פ”ד ה”ב ד”ה וידע) כתב, שלדעת רבי עקיבא הסובר שספיחים אסורים מן התורה, ספיחים אסורים רק באכילה ולא בהנאה. אמנם היה מקום לומר שלהלכה שספיחים אסורים מדרבנן גזירה שמא יזרעו בסתר ויאמרו ספיחים הם, אסרו גם הנאה, אך מאידך יש לומר שכדי למנוע מלזרוע בסתר מספיק לאסור אכילה.
והנה במקדש דוד (זרעים סי’ נט אות ג) מביא ראיות להתיר הנאה בספיחים וראיות לאסור. אך החזו”א (סי’ יג ס”ק טז ד”ה ויש) הקשה על מה שמשמע בגמרא בבא מציעא קיח, א שהשומר על ספיחים בשמיטה לצורך העומר יכול לזכות בהם שיהיו שלו, והקשה הרי הם אסורים בהנאה ואי אפשר לזכות באיסור הנאה. ותירץ: “דאין ספיחין איסורי הנאה אלא אסרו אכילתן ושאר תשמישין, אבל הכא שפיר זכי לתשמיש היתר לצורך העומר”. ומבואר שאף על פי שספיחים אינם איסורי הנאה, מכל מקום אסרו בהם גם שאר שימושים מלבד אכילה. וכן כתב (סי’ ט ס”ק ד ד”ה ר”מ), שאסור לזרוע בצל שהוא ספיחים משום שמשתמש בספיחים. וכן כתב (שם ס”ק ו ד”ה שם) שאסור להאכיל ספיחים לבהמה, ובפשטות נראה שגם מאכל אדם אסור להאכיל לבהמה. וכן כתב (סי’ יד ס”ק ט ד”ה ובתשובת), שאסור להריח עשבי בושם האסורים באיסור ספיחים.
ובמנחת שלמה (סי’ נא) כתב: “ובדין ספיחין אם גזרו בהם חכמים גם איסור הנאה, מצינו לכאורה כמה סתירות בדבר, לכן נלע”ד לומר דבהני דקימי לאכילה, לא אסרו אלא באכילה ולא בהנאה… אבל אוכלי בהמה או מיני צובעין, שפיר גזרו בהו חכמים איסור ספיחין אף לענין הנאה”.
ובדרך אמונה פ”ד סעי’ ב באור ההלכה (בסוף דבריו) כתב בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שאסרו שימושים שרגילים לזרוע בשבילם. בחוט שני פ”ד ס”ק ה כתב שאסור למכור ספיחים לנכרי שגם זה בכלל שימוש האסור.
מכל הנ”ל רואים שאיסור ספיחים אינם בגדר איסור הנאה לכל הדברים שנאמרו באיסור הנאה, אך מ”מ הם אסורים בכל השימושים שרגילים בהם ולא רק באכילה.

המורם מן האמור:

• נחלקו תנאים אם ספיחים אסורים מן התורה או מדרבנן, ולהלכה פוסקים כדעת חכמים שסיחים אסורים רק מדרבנן.
• בטעם האיסור כתב הרמב”ם שהוא בכדי שלא יזרע בסתר ויאמר אחר כך שעלו מאליהם.
• מבואר ברמב”ם שאין איסור ספיחים במינים ובשדות שלא רגילים לזרוע בהם. וכך נוקטים להלכה.
• דעת הר”ש שירק שהחל לגדול לפני שביעית, אף שהוא קדוש בקדושת שביעית כי בירק הולכים אחר לקיטה, מ”מ אין בו איסור ספיחים.
אבל חיטה וקטניות גם אם החלו לגדול לפני שביעית אסורים אלא אם הביאו שליש לפני ראש השנה. וכן הורה החזו”א להלכה.
• לדעת מרן הגרש”ז רק ירק שהגיע לעונת המעשרות בערב שביעית אין בו איסור ספיחין, אך לדעת מרן החזו”א אפילו אם רק יצא מעל פני האדמה לפני ראש השנה אינו אסור.
• גם במאכל בהמה נוהג איסור ספיחים, אבל תבן של חיטה לא אסור באיסור ספיחים ורק הגרעינים אסורים.
• מרן החזו”א התיר את התבן של החיטה אפילו אם זרעו לפני שמיטה בשביל התבן.
• במכתב שהובא בדרך אמונה מבואר שמרן החזו”א לא התיר את הקש של החיטה לבהמה אלא באופן שכבר ישנם גרעינים בחיטה והביאו שליש, ואז אפשר להשתמש רק בקש ולא בגרעינים. אבל למעשה התיר החזו”א גם כאשר קוצרים לשחת בעוד החיטה ירוקה ואין עדיין גרעינים שהביאו שליש.
• אפשר לומר שהיתר זה אינו רק בחיטה שעלתה מאליה או נזרעה לפני שמיטה, אלא אפילו בנזרעה באיסור בשביעית, אין על התבן איסור ספיחים, שלא גזרו על התבן.
• ספיחים אינם אסורים בהנאה, אבל אסורים בשימושים שהרגילות שעומדים להם.