איסור חדש בחו"ל ובתבואת נכרי

איסור חדש בחוץ לארץ

המשנה (ערלה ג' ט') "החדש אסור מן התורה בכל מקום", מפורש שאיסור חדש נוהג בתבואת חוצה לארץ מהתורה, ושם במשנה אין חולק על זה. אמנם במשנה אחרת (קידושין ל"ו ע"ב, ל"ז ע"א) "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ. חוץ מן הערלה וכלאים. ר' אליעזר אומר אף החדש". משמע שדעת התנא קמא במשנה, שנאמרה בסתם [כלומר ללא שם התנא], שאין חדש נוהג בחוצה לארץ [ולפחות לא מדאורייתא] ורק ר' אליעזר חולק וסובר שאסור. ולכן המשנה במסכת ערלה האוסרת חדש מן התורה היא שיטת ר' אליעזר. ואף שאיסור חדש הוי מצוה התלויה בארץ, נוהגת גם בחוצה לארץ [לדעת ר'  אליעזר] משום שכתוב בו וגם לחם וקלי וכרמל לא תאכלו… בכל מושבותיכם" (ויקרא כ"ג י"ד) בכל מקום שאתם יושבים גם בחו"ל.

 רוב הראשונים[1] פסקו כסתם משנה שבמסכת ערלה שחדש אסור מן התורה גם בתבואה חוצה לארץ, ואין הלכה כת"ק שבמשנה בקידושין, אלא כר' אלעזר האוסר חדש של חוצה לארץ. וכן פסק השו"ע (יו"ד רצ"ג ב') "איסור החדש נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ". ובהלכות פסח (או"ח תפ"ט י') כתב השו"ע "אסור לאכול חדש אף בזמן הזה בין לחם בין קלי בין כרמל".

ביו"ד שם כתב הרמ"א ש"סתם תבואה שרי לאחר הפסח" משום ספק ספיקא, ספק אם התבואה משנה שעברה והיא כבר תבואה "ישנה", ואפילו אם תאמר שהתבואה היא מהשנה הזאת, אולי  נשתרשה לפני פסח וביום י"ז ניסן הפכה "ישנה"[2]. ועוד כתב שם הרמ"א שבמקום שידוע שרוב התבואה הוא תבואה ישנה מותר לאכול, דכל דפריש מרובא פריש. כלומר מעיקר הדין הרמ"א פוסק שחדש אסור גם בחוצה לארץ, אבל במקום שיש ספק ספיקא או רוב ישן, מותר[3]. לדעת הרמ"א אף במקום שרוב התבואה הוא תבואה ישנה, אבל אם ידוע שהמוצר שעליו נשאלת השאלה הוא מהמיעוט תבואה חדשה אסור, וכן פשוט שאם הרוב חדש  –  אסור.

כאמור מחלוקת התנאים אם איסור חדש נוהג בחוצה לארץ מדאורייתאץ וכן נחלקו בזה אמרואים (מנחות ס"ח ע"ב) "רב פפא ורב הונא… קסברי חדש בחוצה לארץ דרבנן ורבנן דבי רב אשי… קסברי חדש בחוצה לארץ דאורייתא".

יש מהראשונים שפסקו שבתבואת חוצה לארץ אין איסור חדש נוהג מדאוריתא. אמנם גם אם נאמר שמדאורייתא אינו אסור, הרי מבואר בגמ' מנחות שלכולי עלמא חדש של חוצה לארץ אסור מדרבנן, א"כ, למעשה לכולי עלמא חדש בחוצה לארץ אסור. אלא שכתבו שכמו בתרומות ומעשרות יש חילוק בין חוצה לארץ הסמוך לארץ ישראל שגזרו בו להפריש תרומות ומעשרות גזירה מחמת ארץ ישראל, ובמקומות הרחוקים לא גזרו [עי' תוס' חולין ו' ע"ב ד"ה והתיר], גם איסור חדש נוהג בחוצה לארץ מדרבנן רק במקומות הסמוכים לארץ ישראל שגזרו משום ארץ ישראל אבל לא במקומות הרחוקים. ולפי דבריהם תבואה חדשה מחוצה לארץ במקומות הרחוקים [כגון אירופה, ארה"ב והמזרח הרחוק] מותרת.

תבואת נכרי

יש ראשונים שסוברים שאף אם נאמר שבתבואת חוצה לארץ נוהג איסור חדש בכל זאת יש מקום להתיר,  דבתבואה של גוי אין איסור חדש נוהג.[4] לשיטתם היות ורובא דרובא של תבואת חו"ל הוא מגידולי גויים התבואה בחוצה לארץ מותרת ואין בה איסור חדש. המשנה ברורה (או"ח תפ"ט ס"ק מ"ה) כתב "מדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה… בכל מושבותיכם משמע דאף בחוץ לארץ נוהג איסור [חדש]. ומ"מ רוב העולם אין נזהרין כלל באיסור חדש. ויש שלמדו עליהם זכות שהוא דבר קשה להיות זהיר בזה ולכן סומכין מפני הדחק על מקצת הראשונים שסוברין שחדש בחו"ל אינה אלא מדברי סופרים [מדרבנן], שגזרו משום ארץ ישראל, ולא גזור אלא במקומות הסמוכין לארץ ישראל כגון מצרים ובבל. ויש שלמדו עליהם זכות שסוברין שחדש אינו נהוג אלא בתבואה של ישראל אבל לא בשל עכו"ם, ולפי זה צריך להזהיר לישראלים שיש להם תבואה זרועה [בחוץ לארץ] בשדות שלהם שינהגו בה איסור חדש. והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילין, מ"מ כל בעל נפש לא יסמוך על היתרים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו, כי להרבה גדולי הראשונים הוא איסור דאורייתא בכל גווני". המשנה ברורה כתב דבריו לאנשי חוץ לארץ, אך לגבי תבואה חדשה שנכנסה לארץ ישראל יש סוברים שנאסר כפי שנכתוב לקמן. וגם לגבי חוץ לארץ כתב "לפי שהוא דבר קשה להיות זהיר בזה ולכן סומכין מפני הדחק…" נראה דבמקום שלא קשה ואינו שעת הדחק [כפי שהוא כיום בארץ ישראל], אין לסמוך ולהתיר חדש בתבואת חו"ל. ואפילו במקום הדחק "מ"מ כל בכל נפש לא יסמוך על התירים הללו".

כאמור השו"ע פסק שחדש אסור היום גם בחוצה לארץ מדאורייתא "וגם בשו"ע כאן (או"ח תפ"ט) וביו"ד (רצ"ג) הלא סתמו כהפוסקים דהוא דאורייתא וגם הרבה מן האחרונים תפסו כן לעיקר" (ביאור הלכה תפ"ט י' סד"ה אף בזמן הזה).

אכן כפי שכתבנו יש ראשונים שפסקו שבתבואת חוצה לארץ איסור חדש אינו מדאורייתא, וגם מדרבנן רק במקומות הסמוכים לארץ ישראל אסור ומגדולי האחרונים שפסקו כן. ויש  שסמכו על הדעה שבתבואת גוי אין אסור חדש  [לפחות בחו"ל].

תבואת חוצה לארץ שבאה לארץ ישראל ותבואת נכרי שבאה ליד ישראל

בתשובות אחיעזר (יו"ד ל"ט אות ב') כתב דאם הובא קמח חדש דחוצה לארץ לארץ ישראל ואפה ממנו לחם, דין הלחם הוא כלחם של ארץ ישראל [אף שהתבואה גדלה בחוצה לארץ] ואסורה משום "לחם חדש" אף שבחוצה לארץ לא נוהג איסור חדש. אמנם האחיעזר כותב כן רק אליבא דהירושלמי. מבואר מתוך דבריו דדוקא אם אפה את הלחם בארץ, אבל המביא לחם אפוי לארץ ישראל מתבואה חדשה של חוצה לארץ, לסוברים שאין חדש נוהג בחוצה לארץ, ע"י הבאתו לארץ ישראל לא נאסר. ובספר ציץ הקודש (תחילת סימן י"ז)"… נסתפק כבוד הרב הגאון הגדול וכו' כש"ת מהור"ר שמואל סלאנט (שליט"א) [זצ"ל] דגם אם נימא דחדש אינו נוהג בשל גוי, ואינו נוהג בחוצה לארץ, מ"מ אם ישראל עשה עיסת לחם בארץ ישראל, יש לומר דנהוג בזה דין חדש לכולי עלמא מהתורה". גם מדברי הגר"ש סלנט זצ"ל מבואר דכל הספק אם הישראל עשה מהקמח לחם[5] כלומר חידש בו להביאו לידי איסור "לחם חדש", אבל אם  לחם אפוי בא  לארץ או הביאו כרמל וקלי ובארץ ישראל לא חידשו בו דבר כדי לאסור, אין בו איסור חדש לסוברים שבחוצה לארץ לא נוהג חדש.

הגר"ש סלנט זצ"ל חוץ מהספק אם תבואת חוצה לארץ שבא לארץ ישראל נאסר או לא, ספק לו דבר נוסף: לדעה הסוברת שתבואת גוי אין בה איסור חדש [לפחות בחו"ל] אם ישראל עשה ממנה לחם, אולי נאסר באיסור "לחם חדש". גם בתשובות בית הלוי (ח"ג סי' נ"ב ד"ה והנראה לישב) "שמעתי זה זמן רב בשם חכם א' שאמר להעיר דאפי' הפוסקים שהתירו חדש בשל עכו"ם מ"מ אם ישראל קונה קמח מעכו"ם ואופה, יש עליו איסור לחם".[6]

לפי הנ"ל קמח חדש [או גרעינים "חדש"] המיובא מחוצה לארץ לארץ ישראל בין אם נאמר שלא נוהג בו איסור חדש משום שהוי תבואת חוצה לארץ, בין אם נאמר שלא נוהג בו איסור חדש משום דהוי תבואת גוי, היות והובא לארץ ונעשה ממנו לחם [או מאפה אחר] ע"י ישראל – יש מקום לומר שאסור. דהקמח החדש נהיה "לחם חדש" של ארץ ישראל, והקמח החדש של גוי נהיה "לחם חדש" של ישראל. והיות שהקמח הפך ל"לחם חדש" בארץ ישראל ע"י ישראל נאסר.

כתבנו שני ספיקות:

1. לסוברים שבתבואת גוי אין איסור חדש, מה דינו אם ישראל אפה ממנו לחם.
2. לסוברים שבתבואת חוצה לארץ אין איסור חדש מה דינו אם אפו ממנו לחם בארץ  ישראל.

לכאורה נראה מסברא שיסוד הספק אחד, אם נאמר שתבואת חו"ל שנאפה ממנו לחם בארץ ישראל נאסר אף לסוברים שבחו"ל אין איסור חדש, מאותה סיבה גם תבואת גוי שאפה ממנו ישראל לחם נאסר אף לסוברים שבתבואת גוי אין איסור חדש. לכאורה חשוב לדעת אם שני הספיקות תלויים אחד בשני או לא. כאמור הפוסקים הביאו שתי סברות להקל בחדש בחוצה לארץ 1.אין חדש נוהג בשל חו"ל, 2.אין חדש נוהג בשל גוי. הפוסקים שכתבו שחדש מותר בחו"ל משום שאינו נוהג בשל גוי, היו צריכים לסייג ולכתוב: דכל שכתבנו להתיר  דוקא אם ישראל לא אפה לחם מקמח חדש של גוי אבל אם ישראל אפה לחם – אסור. ומשלא כתבו כן, משמע דסבירא להו דאף אם ישאל אפה לחם מקמח חדש של גוי לא נאסר. במיוחד המשנה ברורה שמדגיש וכותב שאם ההיתר הוא משום שבתבואת גוי אינו נוהג איסור חדש "ולפ"ז צריך להזהיר לישראלים שיש להם תבואה זרועה בשדות שלהם שינהגו בו איסור חדש". היה צריך להוסיף גם שיזהרו שלא יאפו לחם מקמח חדש של גוי. [אמנם משמע בפי שכתבנו, אך אינו מוכרח שהם סוברים שגם אם אפה ישראל לחם, מותר]. אם כנים אנחנו שמדבריהם משמע שאם תבואת גוי אין בה איסור חדש, גם אם ישראל אפה את הלחם לא נאסר. א"כ יש נפקא מינה אם שני הספיקות תלויים זה בזה. דכמו שסוברים שאם ישראל אפה לחם מקמח חדש של גוי לא נאסר, גם יסברו שאם תבואת חוצה לארץ אין בה איסור חדש, גם אם אפו ממנה לחם בארץ ישראל לא נאסר. [אבל מהא דהפוסקים לא אמרו שאם מתבואת חו"ל אפו לחם בארץ ישראל נאסר, אין להביא ראיה דהלא הפוסקים כתבו לבני חו"ל, וייבוא תבואה לארץ לא היה דבר שכיח ומצוי, אבל שאשה תאפה לחם בביתה הוא בכל יום]. אבל אם נאמר ששני הספיקות אינם תלויים אחד בשני שלמ"ד תבואת גוי אין בה איסור חדש אף שעשה ממנה ישראל לחם, יתכן לומר שלסובר שבתבואה חוץ לארץ אין בה איסור חדש אם עשו ממנה לחם בארץ, נאסר.

איסור חדש – זמנו

כתוב בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלקיכם"… (ויקרא כ"ג י"ד) כלומר איסור חדש אינו כרוב האיסורים שאסורים לעולם, האיסור הוא רק "עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן [העומר]", כלומר איסור שבזמן מסויים הוא פוקע.

בפסוק יש "סתירה", בתחילה כתוב "עד עצם היום הזה" כלומר ביום מסויים, ט"ז ניסן, האיסור פוקע. ואח"כ כתוב "עד הביאכם את קרבן" כלומר הבאת קרבן העומר הוא המפקיע. בגמרא (מנחות ס"ט ע"א וע"ב) נאמרו כמה תירוצים:

1. שיש הבדל בין הזמן שמביאים עומר ובין הזמן שאין עומר, כלומר בזמן שבית המקדש, קיים הבאת העומר מתיר, וע"ז נאמר "עד הביאכם" וכל זמן שלא הביאו את העומר החדש אסור. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים שאין מקריבים עומר, החדש אסור עד "עצם היום" שפירושו ברגע שהמזרח מאיר, ומיד החדש מותר.
2. אין הבדל בין זמן שהמקדש קיים לזמן שהמקדש חרב, ו"עצם היום" פירושו שהמזרח מאיר, והחדש מותר מיד בהאיר המזרח. אלא יש מצוה שלא לאכול חדש, והמצוה נלמדת מ"עד הביאכם". כלומר יש רק  "מצוה" שלא לאכול משהאיר המזרח ועד הקרבת העומר, אבל אין איסור לאו של לא תאכלו, (על גדרי המצוה  עי' שם תוס' ד"ה והא כתיב, ותוס' מנחות ה' ע"ב ד"ה האיר)
3. יש הבדל בין בזמן שמקריבים עומר ובין זמן שלא מקריבים, על הזמן שבית המקדש קיים נאמר "עד הביאכם", כלומר הבאת העומר מתיר את החדש. ועל הזמן שאין בית המקדש קיים נאמר "עד עצם היום" שפירושו עד סוף היום של ט"ז ניסן. [ובזה הוא חולק על התירוץ הראשון דלתירוץ הראשון, "עד עצם היום" הכוונה אסור עד שיגיע היום, ולתירוץ האחרון "עד עצם היום" כל היום של ט"ז ניסן עד שהיום "נמצא" "כל היום קרוי עצם היום" – רש"י סוכה מ"א ריש ע"ב. (ובמ"ב תפ"ט מ"ט כתב "עד עצם היום" ועד בכלל)]

 להלכה פוסקים כתירוץ האחרון ובזמן הזה שאין בית המקדש קיים, שיבנה במהרה, חדש אסור "בארץ ישראל עד תחילת ליל י"ז בניסן" (שו"ע או"ח תפ"ט י') ובחוצה לארץ שנוהגים שני ימים טובים של גלויות מחמת ספק, כלומר שלא "בקיאים" בתאריך הנכון ולא יודעים אם עיברו את חודש אדר או לא, דאם עיברו את החודש היום-טוב נדחה ביום אחד, ועל כן עושים שני ימים דאם לא עיברו את החודש היום [נניח יום ראשון בשבוע] הוא ט"ו ניסן, ואם עיברו את החודש היום רק י"ד לחודש [ויום שני בשבוע הוא ט"ו]. לכן למחרת הוא יום טוב הראשון של פסח. כלומר יום טוב שני של גלויות, ספק אם הוא יום ט"ז ניסן, וכשנגמר היום החדש מותר, או שהוא ט"ו בניסן [שעיברו את חדש אדר] ויום שאחריו הוא ט"ז ניסן. לכן בחוץ לארץ "אסור לאכול חדש… עד תחילת ליל י"ח בניסן" (שו"ע או"ח תפ"ט י') [וגם לסוברים שבתבואת חוצה לארץ אין איסור חדש, אם הוציאו חדש מהארץ, בחוצה לארץ יהיה אסור עד אחר יום י"ז ניסן תחילת ליל י"ח].

תבואה המותרת בי"ז ניסן

כאמור יום ט"ז ניסן מתיר את איסור החדש, שאם יום ט"ז ניסן עבר על התבואה (ובזמן הבית ברגע שהקריבו את העומר) התבואה חדלה להיות "חדש" אלא היא כבר תבואה "ישנה" ומותרת. לכן פשוט שכל תבואה שנקצרה לפני ט"ז ניסן, מיד בתחילת ליל י"ז היא מותרת. אך גם תבואה שעדיין לא נקצרה, אלא ביום ט"ז ניסן עדיין היתה בשדה גם כן יום ט"ז מתיר אותה והיא תבואה "ישנה", אפילו יקצרו אותה אחר כך לא צריכים להמתין עד פסח הבא, אלא מותרת מיד. אמנם בתנאי שהתבואה השרישה, ואם היתה מושרשת כל מה שיצמח אח"כ נחשבת לתבואה ישנה. הלכה זו שתבואה שהשרישה, אע"פ שעדיין אין בה גרעינים כלל, העומר מתיר, מפורש במשנה (חלה א' א', מנחות ע' ע"א וע' ע"א) "אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן, ואם לא [השרישו] אסורין עד שיבוא העומר הבא". לכאורה מסברא היה לומר שאף שמפורש בפסוק שחדש אסור רק "עד עצם היום עד הביאכם" ואח"כ הוא מותר, זה דוקא תבואה שכבר היתה "תבואה" לפני העומר, והיה לה איזה שייכות לכרמל קלי ולחם, אותה העומר מתיר, אבל מה שלא היה עדיין תבואה מנין שהעומר מתיר. הגמ' (מנחות ע"א ריש ע"א) אומרת משום שנאמר (שמות  כ"ג ט"ז) "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" כלומר הכלול "באשר תזרע", העומר מתיר, ומוסיפה הגמרא דאילו היה כתוב רק "אשר תזרע" היה משמע שאפילו רק נזרעה ועדיין לא השירשה העומר מתיר, אלא כיון שכתוב "אשר תזרע בשדה" הכוונה שהזרע מחובר ומעורה בשדה, כלומר שכבר השריש. אמנם הפסוק הנ"ל אינו מדבר כלל על קציר העומר שבפסח, אלא על חג השבועות "חג הקציר", א"כ כיצד לומדים מכאן על התרת העומר, מסביר רש"י שם בגמ', הרי קיימים שני "סוגי" איסור חדש, תבואה חדשה אסורה להדיוט כלומר לאנשים אסור לאכול חדש. ואיסור נוסף לגבוה, אסור להקריב למזבח תבואה חדשה. להדיוט העומר מתיר את החדש למזבח, לגבוה למזבח שתי הלחם שמקריבים בשבועות מתיר את החדש, "העומר היה מתיר [את החדש] במדינה ושתי הלחם במקדש" (מנחות ס"ח ע"ב). אבל שתי הלחם היו מתירים במקדש רק תבואה שכבר הותרה להדיוט במדינה, א"כ צריכים לומר שמה שכתבו "אשר תזרע בשדה" שאם נזרע והשריש בשדה מותר, לא על היתר של שתי הלחם קאי להתיר לגבוה, דאם רק נזרע סמוך לשבועות שתי הלחם לא מתירים אותו, דהרי בפסח בזמן העומר עוד לא היה זרוע, אלא "אשר תזרע בשדה" על זמן העומר הכתוב מדבר "…. ובשתי הלחם כתיב [אבל] אזריעה דעומר קאי, דשתי הלחם לא שרי למקדש אלא תבואה דשרי עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש" (רש"י מנחות ע"א ע"א ד"ה אשר תזרע).

ההשרשה הקובעת

לא מפורש בגמ' מה הגדרה של השרשה, האם די שהזרע מוציא שורש קטן (שורשון) או צריך יותר שיהיה בשורש כדי יניקה או אפילו יותר מכך. וגם לא מפורש כמה זמן מהזריעה אנו יכולים לומר שכבר השתרש.

תרומת הדשן (שו"ת סימן קצ"א, הביאו הש"ך יו"ד רצ"ג ס"ק ב') אומר שאם זרעו גרעינים ג' ימים לפני ט"ז בניסן, ביום ט"ז הגרעינים כבר השתרשו ויום ט"ז מתירם. [צריך לומר שכוונתו שזרעו באדמה רטובה, אבל אם זרעו באדמה יבשה אפילו מונח זמן רב אינו משתרש.] וראייתו שהגמ' (פסחים נ"ה ע"א) אומרת שאם עקר צמח של דגן ושתל אותו חזרה במקום טיט (כלומר באדמה רטובה) שלשה ימים לפני ט"ז ניסן, בט"ז ניסן הצמח כבר קלוט באדמה, וט"ז ניסן מתירו מאיסור חדש. ונראה שלתרומת הדשן פשוט שזמן קליטת גרעין של דגן [כלומר השתרשותו באדמה] הוא זהה לזמן קליטת צמח דגן שנעקר. אף שלכאורה היה אפשר לומר שצמח שנעקר ונשתל במקום טיט זמן קליטתו שונה מהזמן שגרעין מוציא שורשים. עי' בפסחים שם שהגמ' לומדת את זמן קליטת שתיל של דגן מזמן קליטת נטע אילן, ומזמן קליטת הברכה ומזמן קליטת הרכבה. יש מהאחרונים שהקשו  על תרומת הדשן[7] ולדבריהם זמן ההשרשה הוא שני שבועות. היוצא: לפי תרומת הדשן תבואה שנזרעה שלשה ימים לפני ט"ז ניסן, אחר ט"ז ניסן היא תבואה ישנה ומותרת. לחולקים עליו רק אם נזרעה שבועיים לפני ט"ז ניסן, ט"ז ניסן מתירה. [לא מצאתי אם תועיל בדיקה, כלומר לבדוק אם נשתרשה בפחות מג' או בפחות משבועיים, עי' תשובות חתם סופר ק' ורפ"ו].

לכאורה דבר פשוט שכל הזמנים של השרשה שנקטו האחרונים הוא דוקא אם התבואה נזרעה באדמה רטובה, אבל אם נזרעה באדמה יבשה הרי היא כמונחת בכד. הגמרא שם (פסחים נ"ה ע"א) לגבי החזיר ושתל את הצמח הדגן שעקר מחלקת: אם שותלה במקום הטיט "שתמהר ליקלט קודם העומר, שהעומר מתיר את הנשרשין" (רש"י) לכן אם שתל שלשה ימים לפני העומר הצמח כבר השתרש ונקלט. מה שאין כן אם שותלה במקום הגריד "יבש שאינו  ממהר לקלוט" (רש"י). כלומר אין זמן הקליטה שוה בכל אדמה, באדמה רטובה נקלט יותר מהר מאשר באדמה יבשה. "מקום הגריד" המוזכר בגמרא לכאורה אינו מקום יבש לגמרי, דאם האדמה יבשה ממש הצמח שעקר לא יקלט כלל אלא ימות, אלא צריך לומר שגם "במקום הגריד" האדמה לחה דיה כדי לקיים את הצמח ושהצמח יצליח בסופו של דבר להקלט אלא "שאינו ממהר לקלוט" (לשון רש"י)[8], ומקום הטיט כנראה היא אדמה רטובה מאד (אולי עד כדי כך שראוי לגבל ממנה טיט). ואם כדברינו צריך ביאור מניין לתרומת הדשן שסתם תבואה זורעים "במקום הטיט" ולומר שמסתמא נשתרשה בג' ימים, דהרי גם במקום הגריד שהקליטה אורכת יותר, הצמח מתקיים, ומסתמא גם גרעין נקלט בו.[9]

 לסיכום: יש פוסקים שכתבו דרק תבואה שנזרעה לפחות שבועיים לפני ט"ז ניסן, אחר ט"ז ניסן מותרת, ויש סוברים שדי בג' ימים להשתרשות.

האיסור

איסור חדש הוא כמו כל איסורי תורה, אוסרת תערובתה, אם נתבשל הכלים נאסרים. [על כלים שנתבשל בהם חדש של חוץ לארץ, עי' משנה ברורה תפ"ט ס"ק מ"ז ושעה"צ נ"ז נ"ח]. כלומר דינה כדין כל האיסורים, אמנם להלכות מסויימות איסור חדש לכאורה חמור מרוב האיסורים. מבואר במקרא שחדש אסור לאכול רק עד זמן מסויים "…לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלוקיכם". כלומר עד ט"ז ניסן הקמח החדש אסור אחרי ט"ז ניסן הוא מותר, לכן איסור חדש נכלל ב"דבר שיש לו מתירין", איסור שהיום אסור ויבוא זמן שיהיה מותר. דוגמא: מוקצה אסור בשבת אבל למוצאי שבת יהיה מותר. "טבל" (פירות שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות) כעת הם אסורים אבל אחר שיפרישו מהם תרומות ומעשרות יהיו מותרים [עי' תוס' עבודה זרה ע"ג ע"ב ד"ה טבל. אמנם יש הבדל בין שתי הדוגמאות ,מוקצה במוצאי שבת יהיה מותר מעצמו בלא שום פעולה. והטבל יהיה מותר רק אם יעשו מעשה ויפרישו ממנו]. איסור שיש לו מתירין יש בו חומרא יותר מאשר לשאר איסורים. השו"ע (יו"ד ק"ב א') "כל דבר שיש לו מתירין כגון… אינה בטלה אפילו באלף" כלומר אם נתערב איסור שיש לו מתירין ברוב גדול מאד אפילו באלף אינו בטל (ובתנאי שהתערב מין במינו). רש"י (ביצה ג' ע"ב ד"ה אפילו באלף) כתב הטעם "ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב (שמות כ"ג ב') אחרי רבים להטות, אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול"[10] לפי זה אם גרעין של דגן חדש נתערב בגרעיני היתר אינו בטל, דהרי הגרעין החדש בי"ז בניסן הבא יהיה מותר.

לעיל הבאנו את הרמ"א (יו"ד רצ"ג ג') שכותב שבשני מקרים מותר לאכול סתם תבואה ולא לחשוש שהיא תבואה חדשה "כל סתם תבואה שרי לאחר הפסח מכח ספק ספיקא, ספק אם הוא משנה שעברה ואם תמצא משנה זו מ"מ דילמא נשרשה קודם העומר" וכתב שגם מותר לקנות סתם תבואה אפילו אם באותו המקום זורעים אחר הפסח אם "רוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח". כלומר אם על התבואה יש ספק ספיקא אם הוא אסור  באיסור חדש התבואה מותרת. וכן אם הרוב באותו מקום תבואה ישנה, מותר לאכול סתם תבואה דכל דפריש מרובא פריש. כלומר סומכים שהתבואה שנלקחה היא מרוב התבואה המותרת.

וקשה כיצד התיר הרמ"א מצד ספק ספיקא, הרי חדש הוא דבר שיש לו מתירין, וכמו שאינו בטל ברוב כך גם במקום שיש ספק ספיקא הוא אסור, דיאכל אח"כ בהיתר גמור. כן הקשה הש"ך (יו"ד רצ"ג ס"ק ד'). מקור דינו של הרמ"א להתיר חדש משום ספק ספיקא הוא תשובת הרא"ש (כלל שני סימן א') והרא"ש שם הביא את מהר"ם מרוטנבורג שכתב דאף שיש ספק ספיקא להתיר סתם תבואה [ספק חדש ספק ישן, ואפילו נאמר שהוא חדש ספק השריש לפני העומר] אין להתיר מכח ספק ספיקא, דדבר שיש לו מתירין אפי' בספק ספיקא אסור. הרא"ש עצמו חולק על המהר"ם וסובר דהא דאמרינן בגמרא (ביצה ג' ע"ב) שדבר שיש לו מתירין גם אם יש ספק ספיקא להתירו אסור, הוא דוקא כשאחד הספיקות הוא משום תערובת, כגון ביצה שספק נולדה בשבת ספק בערב שבת [כלומר ספק מוקצה בשבת ספק מותר, ולמוצאי שבת יהיה בודאי מותר] והביצה הזאת נתערבה בביצים מותרות. ואם לוקחים ביצה אחת מהתערובת יש כאן ספק ספיקא, ספק אם הביצה שנתערבה אסורה [ספק נולדה בשבת], ואפילו אם אסורה [שנולדה בשבת] ספק אם הביצה שלקחו מהתערובת היא הביצה שנתערבה. במקרה כזה אנו אומרים שאף שיש ספק ספיקא הביצה אסורה, משום שבמוצאי שבת תהיה מותרת לגמרי. אבל במקרה של ספק ספיקא של החדש אנו דנים על עצם האיסור, אם יש  על התבואה הזאת איסור חדש או לא [ושני ספיקות אומרים שאין] גם דבר שיש לו מתירין, בספק ספיקא כזה מותר. [במקרה של הביצה בתערובת יש איסור או ספק איסור, והספק השני הוא רק אם האיסור עצמו הוא שנלקח מהתערובת נחשב כנתחזק איסורא עי' פמ"ג ק"י שפתי דעת אות נ"ו]. הש"ך ק"י ס"ק נ"ו מביא את תשובת הרא"ש ואומר שהרמ"א שמתיר תבואה משום ספק ספיקא סבירא ליה כרא"ש שמתיר, ולא כמהר"ם מרוטנבורג האוסר. גם במקרה של תבואת חדש הספק ספיקא הוא על עצם האיסור. והש"ך מביא שם שגם ה"איסור והיתר" סובר כמהר"ם.

הרמ"א (יו"ד רצ"ג ב') מביא עוד היתר להשתמש בסתם תבואה ולא לחשוש שבאה מן החדש: אם רוב התבואה באותו מקום הוא מהישן, לכן, הלוקח סתם תבואה במקום זה, אנו אומרים כל דפריש מרובא פריש, התבואה שנלקחה היא באה מרוב ההיתר. מוכח מזה שהרמ"א סובר שגם בדבר שיש לו מתירין אומרים כל דפריש מרובא פריש, אף שאם נתערבה ברוב אינו בטל. אמנם גם בזה יש מחלוקת אם בדבר שיש לו מתירין אומרים כל דפריש מרובא פריש. רע"א (שו"ע או"ח תקי"ג על מגן אברהם ס"ק י"ג) כותב שמהשו"ע גם כן מוכח שסובר שבדבר שיש לו מתירין אומרים כל דפריש מרובא פריש להתירו אם נשחטה בהמה אסור לשחוט בתה באותו היום, אבל יהיה מותר לשחוט מחר  ["אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" ויקרא כ"ב כ"ח].  השו"ע (יו"ד ט"ז י"ב) כותב שאם שחט את האמא, ואינו מכיר את הבת, והבת נמצאת בתוך עדר מְהַלֵך, מותר לקחת אחת מהעדר ולומר זו אינה הבת, דכל דפריש מרובא פריש ורוב העדר אינו הבת. מוכח מכאן שגם השו"ע סובר שאומרים בדבר שיש לו מתירין כל דפריש מרובא פריש. אמנם עי' מגן אברהם (או"ח קי"ג ס"ק י"ג) שכותב שגם אם רוב הביצים הנמצאים בידי הנכרים הם אלו שנולדו אתמול, אסור לקחת ביצה בשבת מהנכרי, דאולי זו מהמיעוט ונולדה היום בשבת ואסורה, דבדבר שיש לו מתירין אין אומרים כל דפריש מרובא פריש. [ראה בשדי חמד מערכת הדל"ת אות ל"ט ומערכת הדל"ת כללים כלל ט' אות ד'. הוצאת בית הסופר כרך ב' עמ' 27 ועמ' 225 שמביא את השיטות השונות אם מתירים על סמך ספק ספיקא ועל סמך כל דפריש מרובא פריש דבר שיש לו מתירין.]

לאמור לעיל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אם נתערבו מעט חיטים האסורים באיסור חדש בחיטים של היתר, או קמח אסור בקמח היתר, אפילו מעט מאד בכמות גדולה מאד אינם בטלים, דאיסור חדש הוא דבר שיש לו מתירים. לכן אם טחנו חיטה חדשה (יבוא מחו"ל) ואח"כ טחנו חיטת היתר, וקצת משארית  הקמח "החדש" נתערב בקמח המותר, כל הקמח שבמיכל שיש בו תערובת נאסר, אפילו הוא מכיל כמה וכמה טון. לכאורה כל זה בקמח או גרעינים אבל אם נתערב תבשיל[11] של חדש בתבשיל של היתר, מסתבר שאין דינו כדבר שיש לו מתירים, דהרי עד שי"ז ניסן יגיע התבשיל יתקלקל, א"כ אף פעם לא יהיה מותר. ומפורש בשו"ע (יו"ד ק"ב ד') "יש אומרים דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל" (עי' חכמת אדם נ"ג כ"ד שמשמע שפסק כי"א, ובח' רע"א מציין לים של שלמה חולין פרק ח' סי' פ"ז שחולק ואוסר). א"כ יהיה הבדל: תבשיל מקמח חדש שנתערב בתבשיל אחר שאינו חדש, אם נתערב זמן רב לפני י"ז ניסן בטלה ברוב, אבל אם נתערב סמוך לי"ז ניסן שעד זמן ההיתר לא יתקלקל התבשיל העשוי מחדש, הוי דבר שיש לו מתירין, ואינו בטל ברוב.

אם נתערב גרעין של חדש בגרעיני תבואה מותרים אינו בטל, דהוי דבר שיש לו מתירים. לכאורה יש עצה לעשות תבשיל, שאם ישאירו אותו עד י"ז ניסן יתקלקל. א"כ הגרעין "החדש" הפך להיות דבר שאין לו מתירין ויתבטל.[12] השאלה אם מותר להפוך תערובת שיש בו איסור שיש לו מתירין, ועל כן האיסור לא בטל, לתערובת שיש בו איסור שאין לו מתירין והאיסור בטל. האם זה בכלל האיסור של אין מבטלין איסור לכתחילה. דהרי כאן האיסור כבר נפל ונתערב ברוב אלא דאינו בטל, מחמת שיש לו מתירין, וע"י שעושים אותו לתבשיל הופך לדבר שאין לו מתירים וממילא בטל. ונראה דאסור, דהשו"ע (יו"ד ק"א ו') כתב ש"בריה" ו"חתיכה הראויה להתכבד" אינם בטלים ברוב כלומר נפלה תולעת שהיא בריה לתוך רוב היתר, היות והתולעת יש לה שֵם "בריה", אינה בטלה ברוב. אבל אם הבריה נתרסקה וחדלה להיות בריה, בטלה ברוב אפילו אחר שנפלה לתערובת וכל התערובת כבר היתה אסורה אם אח"כ קרה מקרה והבריה נתרסקה, מרגע הריסוק שכבר אינה "בריה", בטלה. כלומר אותו התערובת שלפני רגע היתה אסורה, ברגע שהתולעת נתרסקה ואין בתערובת בריה, התערובת מותרת. וכותב השו"ע "והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור אבל אם נתכוין לכך אסור וכו'" כלומר היה רוב היתר ומיעוט איסור, אלא שהמיעוט אינו בטל ברוב [מדרבנן] כיון שהוא בריה, אסור לגרום ע"י ריסוקו, שהאיסור יתבטל. לכאורה המקרה שלנו זהה לשם, יש תערובת רוב מותר ומיעוט האסור באיסור חדש, והמיעוט אינו בטל ברוב [מדרבנן] כיון שהוא דבר שיש לו מתירין, אסור לגרום לו שיהיה דבר שאין לו מתירין ויתבטל.

אמנם אם יעשה מהתערובת שיש בה מיעוט "חדש" ורוב היתר, תבשיל, אבל אינו עושה את התבשיל כדי לבטל את האיסור ברוב, אלא כיון שהוא רוצה לאכול את החיטים מבושלות, אף שע"י שעושה ממנה תבשיל האיסור הופך להיות דבר שאין לו מתירין ובטל ברוב, יתכן ומותר. והסברא לומר שיהיה מותר, כי מובא בש"ך (יו"ד פ"ד ס"ק ל"ט מ') ובט"ז (יו"ד פ"ד ס"ק י"ח כ') שאם אין כוונתו בשביל לבטל את האיסור אלא שממילא בטל, מותר לעשות את הפעולה שהאיסור יתבטל. כגון: פירות מתולעים, והוא רוצה לבטל את התולעים ברוב, מרסק את הפירות וכשמרסק את הפירות גם התולעים מתרסקים ושוב אינם "בריה" ובטלים ברוב, אסור לו לרסק את הפירות כיון שכוונתו בריסוק כדי לבטל את התולעים. אבל אם יש לו חיטים מתולעים והוא טוחן אותם, ואין כוונתו בטחינה לבטל את התולעים, אלא כוונתו לטחון את החיטים כדי לקבל קמח, יש מקום לומר שמותר, דאין כוונתו בטחינה לבטל את התולעים אלא טוחן כיון שצריך קמח. (כן הדין אם מרסק את הפירות כיון שהוא רוצה ריבה. אם כי יש הבדל, סתם חיטים עומדות לטחינה וסתם פירות אינם עומדים לריבה). אמנם הלכה למעשה צריך שאלת חכם באלו מקרים אפשר לסמוך על הסברה דמותר לבטל איסור אם אין כוונתו כדי לבטל. [עי' בש"ך ובט"ז הנ"ל ובאר היטב שם, וחכמת אדם נ"ב ט'].

[1]  ראה בביאור הלכה או"ח סוף סימן תפ"ט ד"ה אף בזמן הזה שמנה את הראשונים, "הלא המה הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וסמ"ג ועיטור ומרדכי בשם ראבי"ה והגהות".

[2] ע"ש בהגהות רע"א שהקשה דלכאורה אין כאן שני ספיקות אלא ספק אחד בלבד, אם התבואה חדשה או ישנה כלומר אם עבר עליה יום י"ז ניסן או לא.

[3] עי' לקמן שנכתוב ש"חדש" הוי "דבר שיש לו מתירין" שאחרי ט"ז ניסן הוא יהיה מותר, ונדון שם אם אומרים בדבר שיש לו מתירים כל דפריש מרובא פריש, ואם מתירין בספק ספיקא.

[4] יש סוברים שגם בארץ ישראל אין איסור חדש נוהג בשל גוי, ויש סוברים שרק בחוצה לארץ אין נוהג בשל גוי, ויש סובר שאם אין איסור חדש נוהג בחוצה לארץ אין איסור חדש נוהג בשל גוי גם בארץ ישראל.

[5] ציץ הקודש כתב "עשה עיסת לחם" לא הבנתי כוונתו, ונראה דהכוונה שעשה לחם.

[6] עי"ש שמשמע דבית הלוי עצמו אינו סובר כך.

[7] נקודות הכסף יו"ד רצ"ג, דגול מרבבה שם, חידושי רע"א שם, ועי' מאירי פסחים נ"ה א' ד"ה כל. שכתבו דשלשה ימים שנזכר בגמ' פסחים נאמר אליבא דר' יהודה שסובר שגם קליטת נטיעה, הברכה והרכבה הוא ג' ימים, אבל להלכה פוסקים לא כר'  יהודה אלא שזמן קליטת נטיעה של אילן שני שבועות, גם לקליטת צמח חיטה צריך שבועיים וכן לגרעין של חיטה.[ולכאורה קשה לומר שהשתרשות חיטה באדמה רטובה אורכת שבועיים, שנראה שמשתרשת בהרבה פחות זמן].

עי' תשובות משכנות יעקב (יו"ד ס"ד ד"ה ולענין תבואה שנזרעה, ואילך, עמ' רע"ט) שכתב שזרעים נקלטים בג' ימים ומיישב (בסוף התשובה ד"ה מכל הלין)שאף שלכאורה משמע שהגמ' לומדת זמן קליטת זרעים מקליטת הרכבה, ואם הרכבה נקלטת בשני שבועות היה צריך להיות שגם זרעים בשני שבועות. וכעין דבריו כבר כתב בביאור הגר"א יו"ד רצ"ג סס"ק ב. וע' עוד בתשובות חת"ס (יו"ד רפ"ו ד"ה הנה ראשית דבריו, ובתשובה ק') [מהחתם סופר בתשובה רפ"ו משמע שגם תרומות הדשן לא החליט שקליטתו והשתרשותו של גרעין דגן הוא ג' ימים ולא יותר, אלא יתכן להקלט בג' ויתכן שיותר מג' והתיר לסמוך בתבואת גוי שבג' ימים נקלט והעומר התירו. עי"ש בפנים שלא העתקתי כל הפרטים שהזכיר]. ועי' גם חזון איש שביעית י"ז כ"ח.

ערכתי "נסיון" להשרשת גרעיני חיטה. נסיון שאין ללמוד ממנו כיון שהתנאים היו שונים מאשר באדמה, וגם כמות הגרעינים שהשתמשתי בהם היתה מעטה מאד. אך אפשר לקבל מה"נסיון" מושג מה. שמתי מספר גרעינים על צמר גפן רטוב, ומספר גרעינים השריתי במים למשך כ 36 שעות. ואח"כ שמתי גם אותם על צמר גפן רטוב.

כעבור 24 שעות יצאו שרשים קטנים, לאלו שהיו עדיין במים יצאו פחות. כעבור 36 שעות יצאו שרשים באורך של-1/2 – 1 ס"מ, לאלו שהיו עדיין במים יצאו פחות. כעבור 48 שעות לא יכולתי לבדוק את אורך השורש כיון שהיה כבר קשה להוציאם מהצמר גפן וחששתי לקרוע השורשים. כעבור 60 שעות הגבעול התחיל לצמוח וכבר היה קצת ירוק. כעבור 72 שעות גבעול ירוק באורך 2- 2.5 ס"מ.  חמשה ימים אחר הזריעה (השרויים חמשה ימים מההשרייה). גבעולים ירוקים 4-6 ס"מ (השרויים 3-4). שבעה ימים, גבעול-עלה 11-12 ס"מ (השרויים 8-9). תשעה ימים, גבעול-עלה 15-20 (השרויים 12- 14). עשרה ימים גבעול-עלה 18-23 (השרויים 14- 16). שנים עשר  יום 21- 24 (השרויים  16-17).           

[8] עי' רש"י פר' נח פרק ח פסוקים יג' יד'. באחד לחדש חרבו המים, "נעשה כמין טיט שקרמו פניה מלמעלה". יבשה הארץ "נעשה גריד כהלכתו". אמנם עי' רש"י בראשית מ"ח ז' שכתב: "ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה [לרחל אמנו] ולקברה בחברון. עת הגריד היה שהארץ חלולה ונקובה ככברה", מכאן לכאורה משמע ש"עת הגריד" הארץ יבשה לגמרי "חלולה ומנוקבת ככברה" ולא כמו שמשמע מרש"י פר' נח שהיא רטובה ולחה כאחרי גשמים, אמנם גם תחת קרימת פניה אינה אדמה בוצית.

[9]  היות ואנו עוסקים בזמן הנצרך כדי שגרעין התבואה יקלט לפני העומר, כאן המקום לכתוב מה שספר לי הרה"ג קלמן כהנא ז"ל. [יתכן שמחמת שכחה אני משנה פרט או שנים אך עיקר הדבר נכון] בשנה אחת רצו לייבא לארץ "חיטה אביבית" שהיה בה חשש חדש ולא רצו לתת הכשר להשתמש בה. אחד ממשרדי הממשלה (כמדומה משרד החקלאות) המציא אישורים חתומים בידי משרד החקלאות של ארה"ב, שהתבואה נזרעה בדיוק ביום שכבר העומר מתיר, (איני זוכר אם בדיוק שלשה ימים או שבועיים). היות ומקור החיטה היה מכמה וכמה מגדלים, האישורים היו לפי מספר המגדלים ועל שמם. הדבר עורר חשד אצל הרב כהנא ז"ל כי מה קרה שכל המגדלים זרעו באותו יום שבדיוק מתאים ל"דרישת ההלכה". אחר בירור נודע שמאן דהוא הסביר לחקלאי ארה"ב שמהם עמדו לקנות את החיטה שרק אם יביאו אישור שזרעו לפני תאריך מסויים אפשר לייבא את התבואה לארץ. כיון שמהגדלים הצהירו לפני השלטונות ינקבו בתאריך הנדרש, לא היה איכפת  לפקיד הממשלתי להטביע חותמת על מסמך שמבחינה מסחרית ובריאותית וכו' אין לו כל משמעות.

[10] בראשונים מוזכר טעם נוסף.

[11] נדון על תבשיל דגן שאינו חמץ, כדי לא להכנס לשאלה אם חדש שהוא חמץ כגון לחם חמץ מקמח חדש הוי דבר שיש לו מתירים, דהרי כשיבוא הזמן המותר, י"ז ניסן הוא יהיה אסור מחמת חמץ א"כ אף פעם לא יהיה מותר, עד פסח הוא חדש, בפסח הוא חמץ, ואחר פסח הוא חמץ שעבר עליו הפסח. ואין כאן המקום לדון בזה.

[12] עצה אחרת: אם נאמר שחדש-חמץ הוי דבר שאין לו מתירין כיון שבפסח הוא יאסר מחמת חמץ, א"כ, אם יחמיצו את הגרעינים, גרעין החדש יתבטל, דאין לו מתירין.