איסורי סחורה ולפני עיוור ב"חלוקה שכונתית" של פירות שביעית

קנית פירות נוכרי במכירות שכונתיות או בחנויות המושגחות על ידי ועדות כשרות שאינן נוהגות למנות את המוכר לשליח.

רבי חנוך אלבק שליט"א

בשכונות רבות ברחבי ירושלים [ובערים נוספות], מתקיימת זה מספר שנים מכירה שכונתית של פירות וירקות, לאברכים ולמשפחות ברוכות ילדים. במכירה זו נמכרים הפירות והירקות במחירים נמוכים ואף במחיר הקרן, ע"י אנשי חסד הדואגים לרווחת הציבור. השנה שנת השמיטה תשע"ה, נתבקשו הקונים בחלק מהמכירות הנ"ל לערוך כתבי שליחות, בהם הלקוחות ממנים את המארגנים לשלוחיהם כדי שיקנו עבורם ירקות מנכרים, על מנת להמנע מאיסור סחורה בפירות שביעית. ויש לדון הן על אופן שליחות זו והן על התועלת שבה.

[א]  קדושת שביעית בפירות נכרי

כידוע נחלקו גדולי האחרונים אם נוהגת קדושת שביעית בפירות נכרי. דעת הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סי' כ"ד-כ"ה), שאין נוהגת קדושת שביעית בפירות נכרי, וכן פסקו רבים מהאחרונים, עי' בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים רכ"א, ברכ"י (יו"ד סי' של"א סק"י), פאת השלחן (סי' כ"ג ובבית ישראל שם), ערוך השלחן (הל' שמיטה ויובל סי' ט"ז ס"ג), כף החיים (סי' תרל"ז סקכ"ג), ועוד רבים.

ודעת המהר"י קורקוס (פ"ז מהל' שמיטה ויובל ה"ג, והובא גם בכס"מ שם), המבי"ט (בשו"ת ח"א סימנים י"א, כ"א, רי"ז, של"ו וח"ג סי' מ"ה) ובנו המהרי"ט (בשו"ת ח"א סי' מ"ג), ספר חרדים (בהקדמה על מצוות התלויות בא"י ד"ה קדושת שנת השמיטה), השל"ה (שער האותיות אות ק' ד"ה ומאחר שאין), החיי אדם בספרו שערי צדק (שער מצוות הארץ פט"ז סי"ד), ציץ הקודש (סי' ט"ו) בשם מהרי"ל דיסקין זצ"ל (עיי"ש), החזו"א (שביעית סי' א' ס"ק ב', ג', סי' ג' סקכ"ה, סי' ו' סק"ב, סי' כ' סק"ז, סי' כ"א סק"א, וסי' כ"ו בסדר השביעית אות ג'), ועוד רבים, שנוהגת קדושת שביעית גם בפירות נכרי [אע"פ שאין בהם איסור ספיחים כלל].

בשנים קדמוניות נהגו רבים מבני ירושלים להקל כהסוברים שאין קדושת שביעית בפירות נכרי [וכן נהג הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, ועי' בס' מעדני ארץ שביעית בפתיחה לסי' ט', ובס' שלחן שלמה שביעית עמ' ק"ז ועמ' קי"ג. וכן מורים בביד"ץ העדה החרדית], ואחרים מחמירים בזה [וכן נהג הגרי"ש אלישיב זצ"ל בשנותיו המאוחרות]. בקהילות האשכנזים שבשאר ערי הארץ נוהגים רבים מהחרדים לדבר ה' להחמיר בזה [כמש"כ החזו"א הנ"ל סי' כ', שכן המנהג בישוב החדש], ורבים מבני ספרד מקילים (ועי' אור לציון שביעית פ"ב סי' י"ד), ועי' אג"מ יו"ד ח"ג סי' קל"א. [ולענין חשש לא תתגודדו כשחלק מהקהל נוהגים להחמיר בזה וחלקם מקילים, עי' שו"ת המבי"ט ח"א סו"ס כ"א].

[ב]  איסור סחורה בפירות שביעית של נכרי

לדעת המחמירים הנ"ל, הסוברים שיש קדושת שביעית בפירות נכרי, כתבו המבי"ט (סי' כ"א ד"ה וכשהלכתי), המהרי"ט (סו"ס מ"ג) והחזו"א (שביעית סי' י' סקי"ד, ועיי"ש סי' כ"ה סק"ד) שמותר לקנות פירות שביעית מהנכרי עצמו, ודלא כדעת הרש"ס (שביעית פ"ט ה"ו ד"ה לענין קנייתן), השל"ה (בשער האותיות אות ק' ד"ה והנראה בעיני) ועוד, האוסרים למסור דמי שביעית לנכרי [גם לשיטה זו אם משלם בשיק או באשראי, יתכן שמותר, כיון שי"א שבכל תשלום בהקפה אין הדמים נתפסים בקדושת שביעית, עי' משנ"ב סי' תמ"ג סוס"ק ט"ז וחזו"א סי' י' סקי"ג סד"ה והכא וסד"ה במש"כ דבהקפה, ואכ"מ].

וישראל שיש בידו פירות נכרי הקדושים בקדושת שביעית [לדעת המחמירים הנ"ל], י"א שאין בהם איסור סחורה [עפ"י דעת הר"ש הזקן הפוטר פירות נכרי מן הביעור, מטעם דמצי למימר קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה], וכ"כ בשו"ת המבי"ט הנ"ל [ח"א סו"ס של"ו וח"ג סי' מ"ה], ועי' ברכ"י יו"ד סי' של"א סוסק"י בשם מהר"ם בן חביב. אולם רוב האחרונים המחמירים לענין קדושה בפירות נכרי, מחמירים גם לענין ביעור ואיסור סחורה בפירות אלו, עי' מהר"י קורקוס (פ"ז מהל' שמיטה ויובל ה"ג הנ"ל), ס' חרדים (בהקדמה על מצוות התלויות בא"י ד"ה ולענין מצות ביעור פירות שביעית), של"ה (שער האותיות אות ק' ד"ה עוד צריך), ס' שערי צדק לחכמ"א (שער מצוות הארץ פי"ט ס"ה), חזו"א (סי' י"א סק"ז ד"ה וירק, וסי' כ"ו בסדר השביעית אות ג'), ועוד.

[ג]  האם גם הלוקח עובר באיסור סחורה

בגמ' ע"ז ס"ב ע"א [ובכורות י"ב ע"ב] ילפינן מקרא לאכלה, ולא לסחורה, שאסור ליתן פירות שביעית בפרעון חוב או כדי לקבל דבר תמורתם, וזהו איסור סחורה. ובפשטות היה נראה דאדם הלוקח פירות שביעית לאכילת בני ביתו, אין זה בכלל לאכלה ולא לסחורה, דאדרבה כך היא הדרך להמציא את הפירות לאכילתו [וכמו דשרי לקנותם מהנכרי עצמו, כנ"ל]. ועי' תוס' בע"ז שם ד"ה נמצא שכתבו וז"ל, שזה משתכר בפירות שביעית ולאו לאכלה קרינא ביה, אבל אם הוא לוקט למכור על יד לקנות בו דבר אכילה, אין דבר זו סחורה, עכ"ל. ומשמע כנ"ל דלקיחה [ואפי' מכירה] לצורך אכילה, אינה סחורה [ואמנם יד הדוחה נטויה לומר דהיינו דוקא היכא שהמוכר עושה כן, אך כשהמוכר עובר, גם הלוקח עובר, אע"פ שקונה לצורך אכילה].

וע"ע בתוס' ר"ה כ"ב ע"א ד"ה אלו וז"ל, ואפשר דלוקח ע"מ לאכול לא חשיב סחורה, אא"כ לוקח בזול ע"מ למכור ביוקר שקונה להרויח, עכ"ל. אמנם עי' חזו"א שביעית סי' י"ג סקי"ז ד"ה שם ואפשר, שכתב לבאר את דברי התוס' הנ"ל וז"ל, נראה דר"ל דכמו דלוקט לעצמו והותיר מותר למכרו, ה"נ לקח לעצמו והותיר מותר למכרו, עכ"ל [ומה שהוכרח החזו"א לפרש הכי, נראה דהוא עפ"י מה דמשמע בתוס' שם דאין איסור סחורה על המוכר, עיי"ש].

ועי' במאירי סוכה ל"ט ע"ב שכתב וז"ל, אסור ליקח פירות [ב]שביעית מעם הארץ, שמא שביעית הם והוא נעשה על ידינו סוחר בהם, עכ"ל. ומשמע מדבריו דהחשש הוא בהכשלת המוכר, אך הלוקח עצמו אינו עובר משום איסור סחורה.

וכ"כ בשו"ת נוב"י מהדו"ק אהע"ז סי' ע"ז, שפשיטא דאין הלוקח עובר באיסור סחורה אם קונה לצורך אכילה [ולפיכך אשה הנעשית שליח לחברתה להתקדש בפירות שביעית, לא חשיבא שליח לדבר עבירה, דרק המקדש עובר באיסור סחורה[1]]. וכ"כ בס' כפות תמרים סוכה ל"ט ע"א על תוד"ה וליתיב, שאין הלוקח עובר באיסור זה, עיי"ש.

אמנם בספר המקנה קידושין נ"ב ע"א כתב על מעשה דמתני' שם (נ' ע"ב), באדם שקידש חמש נשים בתאנים של שביעית ואשה נעשית שליח לקידושי חברתה, דמשמע מזה דשליחות לדבר עבירה [כגון סחורה בפירות שביעית] אינה בטלה בדיעבד, שהרי חלו הקידושין אע"פ דיש איסור על הלוקח כמו על המוכר, עכ"ד [ומשמע לכאו' דאיכא איסור סחורה ממש על הלוקח, ולא לפני עור גרידא].

ועי' במקנה שם שהוסיף וכתב שכן הק' ב"ד הגאון מוה"ר יצחק הלוי ז"ל. והנה הגאון הנ"ל הוא ניהו מחותנו של הנוב"י, וקושיתו הלא היא כתובה על ספר נוב"י הנ"ל סי' ע"ו בשמו, ועלה פליג הנוב"י, כנ"ל. ועי' בקצוה"ח סי' קפ"ב סק"ב שכתב להצדיק את דברי הרב מוה"ר יצחק הלוי ז"ל, מטעם דכל כה"ג הויא נמי שליח של המקדש הנותן את הפירות [דבעינן שלוחו של בעל הממון] ואיהו חשיב מוכר. הרי דבעצם מודה הקצוה"ח לנוב"י דרק המקדש עובר באיסור סחורה, אלא דס"ל בכוונת מוה"ר יצחק הלוי ז"ל, דהכא האשה נעשית שליח גם למקדש [שחשיב מוכר, כנ"ל], וזה לכאו' דלא כס' המקנה הנ"ל.

אולם בס' מטעמי יצחק [מתורת מוהר"י הלוי הנ"ל] סי' י"ז, הובאה תשובתו של מוהר"י הלוי להגר"י שטיינהארט [בעמח"ס זכרון יוסף], ושם כתב להדיא שגם האשה המתקדשת עוברת על איסור סחורה, וכדברי המקנה הנ"ל. ונמצא שהקצוה"ח מסכים לראיית מוהר"י הלוי אך לא מטעמיה, דמוהר"י הלוי ס"ל דהאשה הויא שליח לדבר עבירה, כיון שחברתה עוברת באיסור סחורה, והקצוה"ח ס"ל דהויא שלד"ע של האיש המקדש.

ואמנם אפי' בדעת המקנה ומוהר"י הלוי יתכן לומר, דהלוקח פירות לאכילה בלבד אינו עובר באיסור סחורה, ודוקא אשה המתקדשת ע"י פירות אלו ונעשית על ידם אשתו של הנותן, לא חשיבא קבלתה כלוקח לאכילה גרידא, ולפיכך ס"ל להמקנה דגם היא עוברת [וכמו בלוקח ע"מ למכור להרויח, דודאי עובר לכו"ע], וכ"כ בס' שלחן שלמה שביעית עמ' קנ"ח בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ועי' גם במנחת שלמה סי' מ"ד שהביא רק את דעת הנוב"י והכפו"ת הנ"ל. אמנם בס' קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל ח"א סי' רל"ב אות ג' כתב בפשיטות, דבנידון אם יש איסור סחורה על הלוקח פליגי בזה הנוב"י עם המקנה ומוהרי"ץ הלוי ז"ל, עכ"ד][2].

והנה יעוין בראב"ד פ"ה מהל' שמו"י ה"כ שכתב בביאור מתני' סופ"ח דשביעית, דמרחץ שהוסק בקש ותבן של שביעית אסור לרחוץ בו בשכר, דהוי כסחורה, עכ"ד. ולכאו' משמע מדברי הראב"ד דיש איסור סחורה גם על הלוקח, דומיא דרוחץ במרחץ בתשלום דהוי כלוקח [ובערוה"ש סי' כ"ד סקל"א הקשה אמאי לא חשיב כמוכר מעט מעט דשרי, עיי"ש]. ושמא יש לדחוק דהתם נמי מיירי מטעם איסור סחורה שעל בעל המרחץ, וכן משמע לכאו' בחזו"א סו"ס י"ג, עיי"ש.

ועי' בס' דרך אמונה פ"ו מהל' שמו"י בציון ההלכה סקי"ב שכתב שהעידו בשם החזו"א, שהקונה עובר בזה שמשתתף באיסור סחורה או משום לפני עור, עכ"ד. אמנם בס' חוט שני [שביעית] למו"ר הגר"נ קרליץ שליט"א בפ"ו סק"א כתב, דמה שי"א שדעת החזו"א שיש איסור סחורה גם על הקונה, זה אינו, דהנדון היה רק משום לפני עור, ומטעם זה בלבד החמיר החזו"א, עיי"ש.

[ד]  האם יש איסור לפני עיוור בלוקח פירות נכרי ממוכר הנוהג שאין בהם קדושה

אף אי נימא שאין איסור סחורה על הלוקח כלל [וכנ"ל], מ"מ כשהמוכר עובר באיסור סחורה אזי הלוקח עובר באיסור לפנ"ע [אא"כ המוכר יכול למכור את הפירות לגוי שאז הלוקח אינו אלא מסייע לדבר עבירה, שאיסורו מדרבנן, עי' משנ"ב סי' שמ"ז סק"ז, וע"ע בש"ך יו"ד סי' קנ"א סק"ו ובדגמ"ר שם. ואם יכול המוכר למכור את הפירות לישראל אחר, עי' משל"מ פ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ב דאין הלוקח ניצל עי"ז מאיסור לפנ"ע, וכ"כ החוו"ד ביו"ד סי' ק"ס סק"א והחכמ"א כלל ק"ל ס"ב, ודלא כהכת"ס יו"ד סי' פ"ג שמיקל בזה, ועי' קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל ח"א סי' כ' וסי' מ'], וא"כ סו"ס אסור לקנות פירות שביעית מהמוכרם באיסור, יהיה מאיזה טעם שיהיה[3], ועי' חזו"א סי' כ"ו בסדר השביעית אות ה' סד"ה מן.

אמנם בשו"ת המבי"ט סי' כ"א הנ"ל כתב, דאין איסור לפנ"ע כשנותן פירות נכרי או דמי שביעית של פירות נכרי, לאותם שלא נוהגים בהם בקדושה, כיון דהם סומכים על המתירים ולא חשיבי כעורים, עכ"ד. ועי' בס' מנחת שלמה סי' מ"ד שהאריך להחזיק בהיתרו של המבי"ט להלכה, והביא שכן ס"ל להכת"ס בחיו"ד סי' ע"ז. ולפיכך אף אם לדעת הלוקח, המוכר עובר באיסור סחורה, מ"מ אם למוכר יש על מי לסמוך, אין הלוקח עובר בלפנ"ע, ומותר לו לקנות את הפירות כרגיל [אע"פ שהמוכר מוכרם במשקל וכדו'], ובלבד שישמור את הפירות בקדושה, עכ"ד הגרשז"א במנח"ש שם, וכעי"ז כתב בקיצור באג"מ או"ח ח"א סי' קפ"ו, עיי"ש.

אולם יעוין במנח"ש שם בהמשך דבריו שכתב, דמיירי בכה"ג שרוב המחמירים אינם מחזיקים את הדבר לאיסור ודאי, שהרי אינם נמנעים מלהשתמש בכלים של הנוהגים כהמתירים [מש"כ כן לענין "היתר המכירה" צ"ע בזמנינו, עי' דרך אמונה פ"ח מהשמו"י בציון ההלכה סק"ז, ואכ"מ], וכעי"ז הוסיף וכתב הגרשז"א במכתב [עי' מנח"ש ח"ב סי' ל"ה אות י"ז, וס' שלחן שלמה שבת סי' שי"ח אות נ"ז], שמי שסובר להחמיר מעיקה"ד, אכן אסור לו להכשיל את המתיר [וכן משמע בדבריו המובאים בס' שש"כ פמ"ז הע' פ"ח. וכל זה דלא כמשמעות המבי"ט והכת"ס שהביא המנח"ש שם בסי' מ"ד הנ"ל]. וכ"כ להחמיר הגרי"ש אלישיב זצ"ל בספרו קובץ תשובות ח"ג סי' ל"א (וע"ע בס' ישא יוסף ח"ד סי' ק"ל, קל"א), וכן הביא בדרכ"ת יו"ד סו"ס קט"ז (וע"ע שם סי' קי"ט סקמ"ח), שאם סובר להחמיר באיזה דבר מעיקרא דדינא, אסור להכשיל את הנוהג בזה לקולא, עיי"ש (ועי' יד אפרים בגליון השו"ע יו"ד סי' קי"ט ס"ד, ובתוספת בכורים שבסו"ס בכורי יעקב סי' תרנ"ד).

ועי' חזו"א או"ח סי' מ"ט סקט"ז, דאם המחמיר מחזיק את הדבר לאיסור מן הדין, צריך הוא להתנהג כאילו אסור לכל [ועי' שע"ת סי' תקי"א סד"ה מוגמר]. אמנם היה מקום לדון דשאני התם דמיירי דוקא לענין הנהגת המחמיר לעצמו, כגון באיסור מוקצה, ודו"ק [אולם בתוספת בכורים שבסו"ס בכורי יעקב הנ"ל משמע, דאין איסור מוקצה אלא א"כ אסור גם ליתנו לאחרים משום לפנ"ע, עיי"ש (וע"ע קהלות יעקב שבת סו"ס כ"ג). וכדברי החזו"א משמע נמי במשנ"ב סי' שפ"ו סקמ"ז ובביאה"ל סי' רצ"ו ס"ב, עיי"ש. וע"ע בדרך אמונה פ"ה מהל' תרומות בציון ההלכה סוס"ק י"ט].

ועי' בדרך אמונה בבאור ההלכה פ"ד מהשמו"י הכ"ט, שהביא בשם החזו"א, שאסור לקנות פירות נכרי בשביעית מהמיקל לסחור בהם, כי אין לו ע"מ לסמוך [אמנם עי' חזו"א שביעית סי' י' סק"ו ד"ה ואתרוגין, דמשמע דיש להם על מי שיסמכו. ודו"ק שם סי' כ"ב סק"א סד"ה ונראה, לענין הסומך על הפאת השלחן להקל בענין אחר (לגמרי)]. אולם בס' חוט שני על שביעית פ"ו סק"א חידש, דאף אי נימא דאין איסור לפנ"ע כשיש למיקל ע"מ לסמוך, היינו דוקא בכה"ג שמושיט לו דבר איסור והלה יעשה בו בעצמו את העבירה, אך לענין סחורה בפירות שביעית, שהלוקח המכשיל הוא שותף ממש במעשה העבירה יחד עם המוכר, בזה אין להתיר אף אם יש למוכר ע"מ לסמוך, עכ"ד הגר"נ קרליץ שליט"א בחוט שני שם, עיי"ש[4].

ועפ"י דברי הגרנ"ק שליט"א הנ"ל עולה לכאו', דאם נותן פירות שביעית של נכרי למיקל, והלה מוכרם לאחרים ועובר בהם על איסור סחורה [וכגון ועד כשרות שאחד מהמוכרים מינה אותו לשליח לקנות מהנכרי פירות שביעית, וכשהפירות מגיעים לרשותו של מוכר זה, הוא מוכר אותם ללקוחות כרגיל], אינו עובר בלפנ"ע, שהרי"ז כמושיט חפץ של איסור לחברו ואינו שותף ממש במעשה העבירה, דשרי, אם יש לחברו ע"מ לסמוך להקל [אמנם לפי מה שהביא בדרך אמונה הנ"ל, פשיטא דאסור גם בכה"ג משום לפנ"ע, כיון דאין לו ע"מ לסמוך וכנ"ל].

[ה]  מינוי שליחות לקניית פירות שביעית מהנכרי

והרוצים להחמיר ולא לקנות פירות נכרי מישראל המיקל למוכרם [איבעית אימא משום סחורה ואיבעית אימא משום לפנ"ע וכנ"ל], נהגו למנות את המוכר לשליח והוא ממנה את הסוחר [הסיטונאי] לשליח כדי שיקנו עבורו את הפירות מהנכרי ויקבלו ע"ז שכר טירחא [כשאר פועלים], ובכה"ג אין סחורה בפירות כלל, אלא קניית פירות ע"י הלקוחות מיד הנכרי עצמו. סדר כזה תיקן החזו"א בבני ברק, והובאו דבריו בדרך אמונה פ"ו מהל' שמו"י סקי"ח, עיי"ש [ויש להדגיש דלא סגי למנות רק את המוכר לשליח, אלא בעינן שימנה גם את הסיטונאי לשליח וכו', עד הנכרי עצמו, דאל"ה הרי ממנים שליח לעבור על איסור סחורה או לפנ"ע, כיון שהמוכר עצמו קונה מהישראל הסוחר שלא מינוהו לשליח].

והנה בזמננו שליחות זו אית בה כמה וכמה עקולי ופשורי [אף דפשיטא שאין לערער על סדר השליחות שתיקן החזו"א, היכא שנעשית השליחות כראוי]. דבעיקר השליחות יש לדון מצד מילי לא ממסרן לשליח [כשממנה המוכר את הסוחר לשליח כנ"ל], וכן מדין שליחות על דבר שלא בא לעולם [שהרי ממנה שליח פעם אחת בתחילת השנה לכל שנת השמיטה הבאה]. וכן יש לדון היאך מועלת השליחות למי שלא כתב שטר שליחות [כן תיקן החזו"א שמועיל אף בכה"ג, עי' דרך אמונה שם בציון ההלכה סק"מ] ובפרט אם הלוקח עומד וצווח שאין לו שום ענין להחמיר בזה והמוכר הוא הרוצה להחמיר [ועי' רמ"א יו"ד סי' קי"ט ס"ז ובש"ך שם סק"כ, ובשו"ת בנין ציון ח"א סי' ס"ב. וע"ל בדברי שו"ת המבי"ט (וס' חוט שני), לענין חשש לפנ"ע במסירת פירות שביעית ללוקח כזה].

ואף אחר שניישב את הנידונים הנ"ל [ואכמ"ל בישובם], אכתי יש לדון היאך מהני השליחות כשלא ידוע אלו פירות וירקות רוצה כאו"א מהלקוחות לקנות באותה קניה. ואף דשביעית בזה"ז דרבנן ובדרבנן יש ברירה, ומשמע לכאו' בדעת השו"ע יו"ד סי' של"א סוסי"א [וכ"כ עוד אחרונים] שגם בדבר שעיקרו דאורייתא, אמרינן דיש ברירה[5], מ"מ החזו"א בכמה מקומות מחמיר בזה (עי' חזו"א דמאי סי' ט' סקכ"א וסי' ט"ז סק"י, סקי"ב וסקי"ז), ולפי דבריו בשביעית דעיקרה דאו', לא אמרינן ברירה אפי' בזה"ז.

וע"כ צ"ל ששליחות זו שתיקן החזו"א אין בה משום ברירה, אלא הרי"ז כשותפות של כל הלקוחות, שהמוכר קונה את הפירות עבור כל השותפין והם מחלקים אותם ביניהם. ואם אחד מהלקוחות אינו לוקח מפרי או מירק מסוים שקנו בשליחותו, הרי הוא מוותר לחברו השותף עמו, על מנת שבפעם אחרת יוותר לו חברו, ונמצא שכאו"א לוקח את הפירות והירקות שרוצה בהם מחלוקת השותפות [ובימים שרוצה בהם], וזה ניחא לכל השותפין [עי' בס' באר חיים על שביעית סי' ח', שהאריך בכ"ז בטוטו"ד].

אמנם לפי תקנה זו, שהלקוחות ממנים את המוכר לשליח שיקנה עבורם פירות מהנכרי, והם משלמים לו שכ"ט על פעולתו, פשיטא שהמוכר לא יכול להעלות את מחיר הפירות [שהרי שכר הטירחא על פעולתו קבוע מראש]. וגם לכאו' אין לו שום צורך להוריד את המחיר [כגון אחר כמה ימים שעמדו בחנותו], שהרי הוא קנה את הפירות עבור הלקוחות, והם אינם יכולים להשתמט מלקנותם אפי' במחיר הגבוה [שהרי קנה עבורם והתחייבו כבר לשלם לו שכ"ט כנ"ל], וא"כ למה לו להוריד את המחיר[6]. ואף המוכר עצמו כשבא לכמה סוחרים [שמינה את כולם לשלוחים] ואומר להם שמי שיתן את הפירות בזול יקח ממנו, הרי יכול הסוחר לומר לו אתה מינית אותי שליח לקנות את הפירות עבורך, והפירות הרי הם שלך, שלם לי שכ"ט ואיני רוצה להוריד מחירם כלל. אולם למעשה אין הדבר מתנהל כן ברוב המקומות כיום, ואף אם אין הסוחרים והמוכרים מעלים את המחיר, מ"מ לפעמים הם מורידים את המחיר כשאין די דורשים ומבקשים לפירות. וזה צ"ב כנ"ל, וכי אפשר למנות פועל עבור שליחות מסוימת ולקבוע לו שכ"ט, ואחר שעשה שליחותו לסרב לשלם לו שכרו או להתמקח עמו על התשלום, וכ"ש להשתמט מלשלם לו על החפץ שקנה עבור המשלח.

ויש ליישב שהמוכר עצמו ניחא ליה טפי להוריד את המחיר ולקבל את הדמים לאלתר, מאשר לפנות לכל הלקוחות שמינוהו שליח ולדרוש מהם שיקחו את הפירות שקנה עבורם [או לגבות את דמי הפירות שיופסדו, ע"י הוספה על המחיר של פירות אחרים שיהיו לאחר זמן]. ואפי' היכא שמתמקחים עם המוכר על המחיר, יתכן אולי לומר שהרי"ז כאומר למוכר אני אשלם לך מה שהתחייבתי, אך אם לא תתן לי בהנחה, תו לא אקנה ממך דברים אחרים שאין בהם קדושה שלא מיניתיך שליח לקנייתם, או שלשנה אחרת לא אקנה אצלך יותר, והשליח מתרצה לוותר על המגיע לו כדי לא להפסיד את הלקוח הזה בעתיד, וצ"ב.

ויתכן לפעמים שהמוכר עצמו [שאינו מקפיד על קדושת שביעית בפירות נכרי], הוא סוחר ממולח, ומצליח לקנות את הפירות במחיר נמוך מאד מהנכרי. ואם ועד הכשרות שמפקח עליו יקבע את המחיר עפ"י הערכה של מחיר גבוה יותר, נמצא שהמוכר ישתכר טפי ממה שקבעו לו לשכ"ט, וזה ודאי לאו שפיר דמי, שהרי בכה"ג הוא סוחר ממש בפירות, והלוקח מכשילו בזה.

[ויש ועדי כשרות (שנוהגים כהמקילים ואינם מקפידים על קדו"ש בפירות נכרי), שנותנים רק למי שרוצה בכך לערוך כתב שליחות עם המוכר. והמוכר סוחר בפירות כבכל שנה, ואין אצלו שום חילוק בין המיעוט שערך כתב שליחות לרוב הלוקחים שקונים כרגיל (ופעמים שהוא אף מעלה את המחיר לכולם), וצ"ב אי שליחות כה"ג מהני. וכבר כתב החזו"א (ראה מכתבו הנדפס בס' קובץ אגרות ח"ב סי' ע"ג, ובסו"ס דרך אמונה מכתב ט"ז) וז"ל, חובתנו שיהיו מעשינו מכריזים על קיום התורה ולפרסם קיומנו מצותיה, וכאשר חושב את המחיר כבכל שנה, משכח את ענין מצות שביעית. אחת היא לי אם הטורח מרובה או פחות ובלבד שיהא ניכר, עכ"ל, עיי"ש. ועוד שבחלק מועדי כשרות אלו יתכן לפעמים שהמוכר אינו ממנה כלל את הסוחרים שקונים מהנכרי לשלוחים, וכן כשמוכר מוצרים סגורים שיש בהם פירות נכרי כגון סלטים או קופסאות שימורים וכדו', אינו ממנה את בעלי המפעל לשלוחים. וא"כ אף אם הלקוחות מינו את המוכר לשליח כראוי[7], מ"מ כיון שאת כל הסוחרים ובעלי המפעל שקנו מהנכרי, לא הקפידו למנות לשליח, נמצא שהלוקח הכשילם באיסור סחורה וכנ"ל].

ובמקומות שהלקוחות ממנים בכל שבוע את המתעסקים בזה לשלוחיהם, וכותבים אלו ירקות הם רוצים שיקנו עבורם בשבוע זה מהנכרי ובאיזו כמות, וכשמגיעים הירקות הם לוקחים את כל מה שהזמינו במחיר שהנכרי מכר בתוספת שכ"ט למתעסקים, הרי זו שליחות מהודרת ביותר ובודאי תבוא עליהם ברכה [וע"ע כעי"ז בסוף קונ' אוצר ב"ד שבס' חוט שני סופ"ז מהל' שמיטה].

[ו]  הנוהג קדושת שביעית בפירות נכרי ואינו ממנה את המוכר שליח

והנה לפי מה שנתבאר לעיל, יש מקום לדון באדם הנוהג קדושת שביעית בפירות נכרי ואינו יכול לערוך כתב שליחות [וכגון שבמקומו מוכרים פירות נכרי כרגיל], שיוכל לקנותם כרגיל, שהרי על איסור סחורה עובר המוכר, ויש מקילים גם לענין איסור לפני עור כשיש לשני על מי לסמוך [כשסומך על דעת הב"י (והפאה"ש) או על דעת הר"ש הזקן הנ"ל] ואפי' בכה"ג שהלוקח שותף במעשה העבירה ממש [עי' מנח"ש סי' מ"ד הנ"ל].

אמנם לכאו' אכתי יש עצה, במקום שאפשר לקנות בהבלעה [כגון שקונה גם דברים אחרים ולא מחשיבים מחירו של כל דבר בנפרד, או כשקונה מאכל אחד שיש בו תערובת של פירות שביעית, וכן כשמזמין ארוחה במסעדה או בקייטרינג או באולם שמחות וכדו'], ואומר שאינו משלם על הפירות שיש בהם קדושת שביעית, אלא על שאר הדברים שקנה. ובהבלעה לכאו' יש מקום להקל שאין איסור סחורה, כדמשמע בתוספתא [שביעית פ"ו הט"ו] שהובאה בירו' [פ"ז ה"א], חנוני שהיה מבשל ירקות בשביעית, לא יהא מחשב שכרו על דמי שביעית [על הירק], אבל מחשב הוא על היין ועל השמן ועל האבטלה. ועוד שם בירו' רבי מפקד לאילין חלטריא, לא תהוון מחשבין אגרינון על משחא [שמן של שביעית] אלא על חיטיא. ובפשטות משמע לכאו' מדברי הירו' דבהבלעה ליכא איסור סחורה כלל, וכמו שהביא כן הרידב"ז בהערתו למשמרת להבית [שבסו"ס פאת השלחן עם בית רידב"ז. ועי' גם אג"מ או"ח ח"א סי' קפ"ו הנ"ל]. ואמנם בשפת אמת סוכה ל"ט ע"א כתב דלא מהני הבלעה לאיסור סחורה [וע"ע בס' שלחן שלמה שביעית עמ' קס"א], וכ"כ בדרך אמונה פ"ח בציון ההלכה ס"ק קכ"ב בשם החזו"א[8], אך בס' חוט שני פ"ו סק"ב כתב, שאם אומר בפירוש שהתשלום אינו על פירות השביעית אלא הם במתנה, כה"ג לא שמענו שאסר החזו"א, עיי"ש.

ואף אם מבליע פירות שביעית מרובים בדבר אחר שאינו שווה הרבה, וההבלעה ניכרת, יש מקום לדון דילמא מהני. דהן אמנם שאתרוג שמבליעים בלולב [כדאיתא במתני' סוכה ל"ט ע"א], דמיו קלים, כמש"כ רש"י בבכורות ל"א ע"ב ד"ה התם, מ"מ מבואר בגמ' שם ובדף ל"ב ע"א שם דשרי להבליע בשר [של מעשר בהמה] בעור הבהמה או בעצמות וגידין, אע"פ דמסתמא ההבלעה ניכרת, עייש"ה [ועי' ציץ הקודש סי' ט"ו וס' שלחן שלמה שביעית עמ' קס"ג].

[ז]  כשמוכר שלא על מנת להרוויח אם עובר באיסור סחורה

ולענין המכירות השכונתיות הנ"ל, שהמוכרים דואגים לטובת הציבור ואינם מרויחים כלל ממכירת הפירות, אלא מוכרים אותם במחיר הקרן. הרי כשהמוכרים הנ"ל מוכרים את הפירות לציבור, מסתבר שאין בזה איסור סחורה כלל, יעוין תוס' ר"ה כ"ב ע"א הנ"ל, שכתבו דלא חשיב סחורה אא"כ לוקח בזול ע"מ למכור ביוקר, שקונה להרויח. וכ"כ התוס' בסוכה ל"ט ע"א ד"ה וליתיב, שכשקונה מחברו כדי להרויח ולמכור ביוקר היינו סחורה [וע"ע תוס' ע"ז ס"ב ע"א ד"ה נמצא]. ועי' תוספתא שביעית פ"ה דתניא לקח בכור למשתה בנו ולא צריך לו, מותר למכרו, רבי אומר, אומר אני שלא ימכור אלא בדמיו [עי' ר"ש שביעית פ"ז משנה ד', שפירש דהיינו שימכור בדמים שקנאו ולא ירויח בהן כלום. ועי' רש"ס במשנה ג' שם, שה"ה דפליגי נמי לענין פירות שביעית], וביאר בשו"ת הרשב"א סו"ס ש"א שלא ימכור אלא בדמיו, כדי שלא יראה כעושה בו סחורה, עכ"ד, ומשמע מזה דמכירה בדמים שקנה, אינה סחורה כלל. וכן משמע בחזו"א שביעית סו"ס י"ד, דאין איסור סחורה כשמוכר פירות שביעית [בהיתר] ומקבל מעות, אע"פ שדעתו להשתמש ולהוציא מעות אלו שנתפסו בקדושת שביעית, כיון דאין כוונתו להרויח, עיי"ש.

אמנם כשהמוכרים [אפי' במחיר הקרן, כנ"ל] קונים את הפירות מסוחרים אחרים [שאינם מוכרים במחיר הקרן] ולא מהנכרי עצמו, הרי הסוחרים עוברים באיסור סחורה, וא"כ המוכרים מכשילים את הסוחרים, והלקוחות שלוקחים מהמוכרים הרי הם מכשילים את המוכרים באיסור לפנ"ע שהמוכרים מכשילים את הסוחרים. ומ"מ באיסור לפנ"ע זה, אין הלקוחות שותפים ממש במעשה העבירה עצמה [שנעשית לפני שקנו הלקוחות, או בקניה הבאה[9]], ולפיכך אם המוכרים והסוחרים נוהגים כהמקילים, א"כ יש להקל בלפנ"ע זה עפ"י דברי הגר"נ קרליץ שליט"א בס' חוט שני הנ"ל, שאם אינו שותף במעשה העבירה עצמה, אין הוא עובר בלפנ"ע, כשיש לחברו על מי לסמוך [ואדרבה אם הלקוחות ימנו את המוכרים לשלוחים, והמוכרים לא ימנו את הסוחרים לשלוחים, אלא יקנו באיסור מהסוחרים, אזי לכאו' הלקוחות עצמם נעשים שותפים ממש בעצם מעשה העבירה, ע"י המוכרים הקונים בשליחותם[10]. אמנם בכה"ג שכותבים בשטר השליחות שממנים את המוכר לשליח לקנות פירות נכרי באופן המותר, מסתבר שאין המוכר נעשה שליח כלל לקניה באיסור].

והעולה מהדברים, שהחושש לאיסור סחורה בפירות נכרי, עליו למנות הן את המוכרים והן את הסוחרים [הסיטונאים] לשלוחיו כדי שיקנו עבורו מהנכרי. והמיקל בשעת הצורך לסמוך ע"כ שרק המוכר עובר באיסור סחורה ולא הלוקח, וכן שהלוקח אינו עובר בלפני עור כשיש למוכר ע"מ לסמוך, י"א שיכול לקנות את הפירות אף אם לא מינה את המוכר לשליח, ובלבד שינהג בעצמו קדושה בפירות אלו. ואם קונה פירות בהבלעה או שקונה במכירת חסד הנעשית שלא לשם ריוח, הרי זה קיל טפי ויש מקום לדון דשרי לקנותם בלא שליחות כלל וכפי שנתבאר.                                                                                                                   

[1] ומשמע מדברי הנוב"י, דל"ח שליחות לדבר עבירה, אע"פ שהאשה נעשית שליח לחברתה העוברת על איסור לפני עור או מסייע [עי' היטב בגמ' ב"מ י' ע"ב, בתוס' ד"ה דאמר ובריטב"א שם], ועי' בנוב"י שם סי' ע"ה סד"ה ואם, סי' ע"ח אות א' ואות ט', סי' פ' סוף אות א', סי' פ"א אות א' ודגמ"ר יו"ד סי' קנ"א על הש"ך שם סק"ו, ודו"ק.

[2] בשו"ת המבי"ט סי' כ"א הנ"ל, דן לענין הנזהרים לשמור קדושת שביעית בפירות נכרי, אי שרי להו למכור מעט פירות [שלא במדה] למי שאינו נזהר ולא ינהג בפירות בקדושה, וכן אי שרי להו לקנות פירות נכרי מהמקילים ולמסור להם דמי שביעית. וכתב המבי"ט שאין בזה לפני עור כיון שהם סומכים על המורים להם היתר ולא נדון אותם כעורים, עכ"ד. והנה מה שלא דן המבי"ט אי שרי למכור להם מטעם איסור סחורה [אלא רק מטעם שמכשיל אותם בפירות שביעית שלא ינהגו בהם בקדושה], י"ל דמיירי במוכר להם מעט באופן המותר [כן דייק בס' מבוא לשביעית (פ"ה) מל' המבי"ט. ועי' רמב"ם פ"ו ה"א וה"ב], אך בקונה פירות מהמקילים, היה נראה לכאו' דלא מיירי כשהם מוכרים דוקא באופן המותר, וא"כ אמאי לא חשב זאת המבי"ט לאיסור סחורה על הלוקח המחמיר, אלא ע"כ לכאו' דס"ל למבי"ט דאין איסור סחורה אלא על המוכר וכנ"ל.

ואמנם בסו"ס של"ו ובח"ג סי' מ"ה כתב המבי"ט, דלענין סחורה בפירות נכרי יש להקל עפ"י דעת הר"ש הזקן המיקל בפירות נכרי שפטורים מן הביעור [וכנ"ל], אך מכל דבריו בתשובה זאת (סי' כ"א הנ"ל) נראה דסבר דפירות נכרי חייבים בביעור [וכמש"כ גם בח"ב סו"ס ס"ד. ורק בסוף סי' כ"א הנ"ל זכר את דעת הר"ש הזקן הנ"ל], ואם חייבים הפירות בביעור, הרי הם אסורים בסחורה, ומוכח לכאו' כנ"ל דהלוקח אינו עובר באיסור סחורה.

איברא דהמדקדק בדברי המבי"ט יראה, דאף כשדן לענין הלוקח פירות מהמקילים, כתב דהוא מכשילם כשמוסר להם דמי שביעית, ולא דן כלל מצד איסור לפנ"ע שמכשילם באיסור סחורה (ועי' מנח"ש סי' מ"ד). ולכאו' ע"כ נראה מזה דמיירי בענין שאין במכירה זו איסור סחורה כלל [ודוחק לומר דמיירי שיש אחרים שיקנו מהם, ולפיכך ליכא בכה"ג איסור לפנ"ע (אלא איסור מסייע דרבנן) ואילו איסור מסירת דמי שביעית לע"ה, שהוא איסור עצמי, שייך שפיר גם בכה"ג], וא"כ אין להביא ראיה מוכחת דסובר המבי"ט דאין איסור סחורה על הלוקח, דיתכן שהוא מיירי בגוונא שאין במכירה זו איסור סחורה כלל אף על המוכר, וא"כ כ"ש שאין בה איסור על הלוקח.

[3] ויתכן דאיסור לפני עור חמור אפי' טפי מאיסור סחורה, כיון שי"א שהמכשיל את חברו באיסור דרבנן עובר בלפנ"ע דאורייתא, יעוין תוס' ע"ז כ"ב ע"א ד"ה תיפוק ומנחת חינוך מ' רל"ב בקומץ מנחה, ואכמ"ל.

[4] עי' לעיל בביאור דברי המבי"ט, דדן להקל לענין מסירת פירות שביעית ודמי שביעית למי שלא נוהג בהם בקדושה, אך לא מיירי כלל מענין איסור סחורה. וזה מתאים לכאו' עם דברי החוט שני הנ"ל, שלענין לפנ"ע באיסור סחורה, אין להקל כשיש לחברו ע"מ לסמוך, אך לענין מסירת פירות ודמי שביעית, יש להקל, שהרי"ז כמושיט דבר איסור למיקל שיש לו ע"מ לסמוך, ודו"ק.

ומש"כ עוד שם בחוט שני לדון, שמא אף בחד עברא דנהרא הוי איסור דאו' אם הוא שותף ממש בעצם מעשה העבירה (ולא רק מושיט), לא זכיתי להבין. דלכאו' מפורש בתוס' שבת ג' ע"א ד"ה בבא, שאם העני מניח או עוקר חפץ מידו של בעה"ב, בעה"ב אינו עובר בלפנ"ע כיון שיכול היה העני ליטול את החפץ אפי' אם לא היה בידו של בעה"ב. הרי שבעה"ב שותף בעצם מעשה העבירה, ואפי"ה אינו עובר באיסור דאו', וכ"ה במשנ"ב סי' שמ"ז סק"ז, עיי"ש. ובדוחק יש לדחות, דשאני התם דבעה"ב אינו עושה כלום, אלא מעשה קוף של אחיזת חפץ בעלמא. אמנם מדברי האחרונים שדנו לענין לוה בריבית, כשהמלוה יכול להלוות לישראל אחר (עי' פ"ת יו"ד סי' ק"ס סק"א, ברכ"י חו"מ סי' ט' סק"ג, ועוד) נראה לכאו', דמפשט פשיטא להו שגם בכה"ג שהמכשיל משתתף בעצם מעשה העבירה [כגון הלוה הנ"ל], מ"מ אין בזה משום לפנ"ע, אם אפשר היה לשני לעשות איסור זה ע"י אחר. וכן משמע להדיא בדברי הריטב"א ב"מ י' ע"ב [ובשו"ת רע"א סי' קצ"ד ד"ה ולזה], לענין שליח המכשיל כהן בקידושי גרושה, שאם יכול הכהן לקדשה בעצמו [שלא ע"י שליח], אין השליח עובר בלפנ"ע, עיי"ש.

[5] ועי' דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [להלכה] לענין אי אמרינן ברירה בדבר שעיקרו דאו', בסוף קונ' לאפרושי מאיסורא [שערך הגרשז"א בסוף ספרו מעדני ארץ על שביעית. וע"ע בס' מעדני ארץ תרומות פ"א ה"כ] ובס' מנח"ש תנינא סי' קי"ד אות י', ובס' שש"כ פי"א הע' צ"ג. וראה גם דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל בזה, בס' ארחות שבת פכ"ב הע' ק"ב.

[6] ועי' בנוסח ההסכם שסידר החזו"א [המובא בדרך אמונה שם בפ"ו סקי"ח], שאם יופסדו פירות ברשות החנוני, אז ההפסד על הלקוחות. ויכול החנוני להוסיף על מחיר פירות אחרים את חשבון ההפסד מהפירות שנפסדו.

[7] ואם מינו את המוכר לשליח אחר שכבר נקנו הפירות מהנכרי, לכאו' פשיטא שאין בזה ממש. ומ"מ לא גרע זה מאורח שלא מינה שליח כלל, שיכול לקנות בחנות שמיטה, עי' ציון ההלכה הנ"ל (פ"ו סק"מ). והיכא שמינו את המוכר אחר שהוא מינה כבר את הסוחר [אך קודם שנקנו הפירות מהנכרי], יש לדון אי בעינן בכה"ג לדין ברירה, ואכמ"ל.

[8] ואת דברי הירו' הנ"ל (שהביא בדרך אמונה שם פ"ו סק"ג) יתכן שפיר לפרש, דלאו מדין הבלעה קאתינן עלה כלל, אלא כוונת הירו' כפשוטו דאין לחשב את דמי הירקות של שביעית כלל [משום איסור סחורה] אלא אך ורק את דמי היין [של שישית] וכדו'. ועוד יש להדגיש דבירו' מיירי שבאותו תבשיל עצמו יש גם ירק של שביעית וגם דברים אחרים, אך לכאו' לא מיירי כלל במבליע ירק של שביעית בדמי דבר אחר הנפרד ממנו לגמרי.

[9] עי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' ע"ט, שהביא את דברי הקהלות יעקב שהוכיח ממכה לבנו גדול (בגמ' מו"ק י"ז ע"א), שעובר על לפנ"ע גם בכה"ג שגורם לחברו לעבור עבירה לאחר זמן. ואם שייך איסור מסייע שלא בשעת העבירה עצמה, עי' שו"ת בנין ציון ח"א סי' ט"ו ושו"ת כת"ס יו"ד סי' פ"ג ובקובץ תשובות להגריש"א ח"א ס"מ סוף אות א', ואכמ"ל.

[10] ואמנם באופן זה יש מקום לדון מטעם דאין שליח לדבר עבירה וכנ"ל בדברי הנוב"י. אלא דאם המוכר נוהג כהמקילים, הרי דינו [לדעת המחמירים] כאומר מותר דנקטינן דחשיב שוגג [עי' משנ"ב סי' רנ"ז סק"ט ושעה"צ סי' רנ"ט סוס"ק כ"ד ועוד] וי"א דיש שליח לדבר עבירה היכא שהשליח שוגג [עי' תוס' קידושין מ"ב ע"ב ד"ה אמאי, ב"ק ע"ט ע"א ד"ה נתנו וב"מ י' ע"ב ד"ה אי,  ועי' ש"ך חו"מ סי' שמ"ח סק"ו וקצוה"ח שם סק"ד, ושו"ת נוב"י מהדו"ק אה"ע סי' ע"ח אות י"ב, סי' פ' אות י"ח ואות כ', סי' פ"א אות י"א וסי' פ"ב אותיות י"ג, י"ד, ט"ו ועוד], ואכמ"ל. ויש להעיר עוד, דנהי דנקטינן להלכה דשביעית בזה"ז דרבנן [עי' חזו"א שביעית סי' ג' סק"ח], מ"מ י"א דאין שלד"ע אפי' באיסור דרבנן [עי' משל"מ הל' רוצח פ"ב ה"ב ושו"ת נוב"י מהדו"ק אה"ע סי' ע"ה ד"ה ואם, סי' ע"ח אות ט"ז, סי' פ' אות כ"ב, וסי' פ"ב אות א']. וכן י"א שאף המכשיל את חברו באיסור דרבנן, עובר בלפנ"ע דאו', יעוין תוס' ע"ז כ"ב ע"א ד"ה תיפוק ומנחת חינוך מ' רל"ב בקומץ מנחה וכנ"ל [אמנם עי' מנח"ש סי' מ"ד הנ"ל ד"ה ומבואר].