השימושים המותרים והאסורים בפירות שביעית

מאמר מתוך דיוור חודש אייר תשפ”ב

פירות שביעית מותרים באכילה ואף בשימושים נוספים, כפי שדרשו חז”ל מהפסוק (ויקרא כה, ו) “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה” וגו’, לכם – לכל צרכיכם.

אכן מהכתוב: “לכם לאכלה” – דרשו חכמים שלא כל שימוש הותר בהם, כי אם שימוש הדומה לאכילה. ונתבאר בגמרא (בבא קמא קב ע”א) שהכוונה לשימושים “שהנאתם וביעורם שווים”, כלומר: שהפרי מתכלה בשעת ההנאה, בדומה לאכילה.

ונפסק בגמרא שם שהשימושים המותרים בפירות שביעית הם: אכילה, שתיה, סיכה, הדלקת הנר וצביעה.

שימושים כגון: משרה וכיבוס, או הסקה, אסורים. שכן במשרה וכביסה באה ההנאה רק בשעה לאחר שכלה הפרי במהלך הכביסה. וכן בהסקה בתנור, משתמשים בחומו לאפיה רק אחרי שחומר הבערה הפך לגחלים.

שימוש נוסף שלא הותר בפירות שביעית הוא רפואה. שימוש זה אינו דומה לאכילה מסיבה אחרת, משום “שאינו שווה בכל”. כלומר: אינו נצרך לכל בני אדם בדומה לאכילה רק לחולים.

ועתה נפרט כמה דינים למעשה, בנוגע לשימושים בפירות שביעית

סיכה

סיכה היא אחד השימושים המותרים בפירות שביעית, מפני שהנאתו וביעורו שווה. ברם גם שימושים אלו מותרים רק בפירות שעומדים לכך בשאר השנים. ומטעם זה אמרו במשנה (פרק ח משנה ב) שאסור לסוך ביין וחומץ.

ויש להסתפק אם מותר לסוך כיום בשמן זית. ואמנם במשנה מבואר שמותר לסוך בו, משום שבזמנם היה נהוג לסוך בשמן זית, אבל כיום שאין דרך לסוך בשמן להנאה, אלא לרפואה בלבד, יתכן שאסור לסוך בו.

דוגמא לדבר מצינו בהלכות שבת (שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ”ז סעיף א), שבמקומות שאין הדרך לסוך אלא לרפואה, אסור למי שיש לו חטטין לסוך בשבת, שוודאי מוכחא מילתא שלרפואה הוא עושה. ולכאורה כך הדין גם בפירות שביעית.

הגר”ח נאה (ספר הערות לשמיטה עמ’ כא) הסתפק אם סברא זו שייכת לעניין שביעית. לפי שיש לחלק, לעניין שבת – כוונת האדם היא הקובעת, וכיון שהוא עושה זאת לרפואה אסור, אמנם לעניין שביעית – העיקר הוא שלא לשנות מייעודו של הפרי, ומכיוון שהשמן בעצמותו עומד לסיכה, אין זה שינוי. ואכן במסקנת דבריו התיר לסוך כיום בשמן של שביעית. וכן דעת הגר”נ קרליץ (חוט שני פרק הלכה ו).

אמנם בספר משפטי ארץ (פרק כד הערה 12) הביא בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שאסור בזמן הזה לסוך בשמן של שביעית, מפני שכיום אין רגילים לסוך בשמן. ברם בנוגע למשחות המכילות שמן כתב שם שיתכן שבאלו מותר לסוך, מכיוון שבמשחות  הדרך לסוך גם היום.

רפואה

כאמור לעיל, אסור להשתמש בפירות שביעית לרפואה, משום שאינו שימוש השווה לכל נפש, אלא רק לחולים. ואיסור זה הוא באופן שלוקח את הפרי ועושה ממנו תרופה וכדומה, אך אם רוצה לאכול את הפרי, או להשתמש בו באחד השימושים המותרים בו, מותר אף שכוונתו לרפואה.

ולכן מותר לאכול ירקות ופירות של שביעית אף שכוונתו לרפואה. וכן מותר לשתות מי בישול של סלק, אף שכוונתו בשתייתם להורדת לחץ דם, וכיוצא בזה.

אך אין להשתמש בפרי בדרך שימוש של תרופה. ולכן אין לתת שיני שום של שביעית לטיפול בתולעים, ואין לתת מי בצל באזניים לטיפול בדלקת אזנים, וכן אין לתת חליטת תה צמחים בעיניים לטיפול בדלקת עיניים, ששימושים אלו אינם כדרך אכילה.

כביסה

כאמור לעיל, אסור להשתמש בפירות שביעית לצורך של כביסה. וכך דרשו חכמים: לאכלה ולא לכביסה. וטעם הדבר כפי שביארנו, שההנאה מן הכביסה באה לאחר כילוי הפרי, שהפרי מתקלקל מיד בתחילת השריה, ואילו ההנאה באה רק לאחר כמה ימים. [כפי שביאר רש”י בב”ק שם שהרגילות לכבס ביין היא על ידי ששורים את הבג ביין שלושה ימים, ובשעה שהכניסו את הבגד ליין כבר אז נפסל היין משתיה והתבער, ואילו הנאת הכביסה דהיינו הניקיון הוא רק לאחר שלושה ימים]

לפי טעם זה לכאורה יהיה מותר לנקות כתמים בחומץ או בלימון הקדושים בקדושת שביעית, שהרי הכתמים מתנקים מיד, ומיד באה ההנאה. אמנם יש שאומרים שהטעם שאינו נחשב הנאתו וביעורו שווה, משום שהביעור נעשה בשעת הכביסה, וההנאה באה רק כאשר לובש את הבגד. ולפי זה גם כיבוס כתם נחשב שהנאתו אחר ביעורו. 

ואף לדבריהם היה מקום לדון להתיר לנקות כתם בשעה שהוא לבוש בבגד. אמנם בירושלמי לא הוזכר בענייני כביסה טעם זה של הנאתו וביעורו שווה, וכן הרמב”ם לא הזכיר תנאי זה, ויתכן שלדעת הירושלמי יש טעם אחר לאסור את הכביסה בפירות שביעית, משום שכביסה אינה שימוש חשוב. ולפי טעם זה אין חילוק בין כביסה גמורה לניקוי כתם, ובכל אופן אסור לנקות כתמים בפירות שביעית.