אימתי אומרים שכיון דאחשביה נחשב אוכל לכלאים, שביעית תרומות ומעשרות ,טומאת אוכלין וכדומה, ואימתי אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם, מאמר זה עומד על סתירת הסוגיות בענין זה ומנסה לבאר את הכלל העולה, ועדיין צ"ע.
רבי יחיאל איתמר שליט"א
מרבני בית המדרש
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 223 – ניסן תשפ"ג
בהליכות שדה גיליון 219 בהערה שכתב הרב שמואל פליסקין שליט"א דן האם יש איסור כלאים בחלגלוגות – רגלת גינה, תורף הנידון היה האם צמחים הגדלים בר ורובא דעלמא אינם מגדלים אותם למאכל נחשבים צמחי אוכל האסורים בכלאים, ומהלך הדברים בא בפשיטות על פי הירושלמי בריש כלאים והבבלי בעירובין כט, א שכל שרובא דעלמא אינם אוכלים אותו אינו אוכל אף למי שכן נוהג לאכלו, ואף אם הוא במקום שנוהגים לאכלו, כל שלא הוי רובא דעלמא בטלה דעתו ואין לו שם אוכל, וממילא יש להתיר כלאים ברגלת גינה אף למי שהוא אוכל אצלו.
דעת הרבה ראשונים שלא בכל אופן אומרים שבטלה דעתו
אמנם נראה שאף שכן מבואר בסוגיית הבבלי והירושלמי וכן עמא דבר בהרבה מקומות, מכל מקום לדעת הרבה ראשונים בבבלי בשבת קמד, ב מסקינן לא כן, ובביאור הלכה נקט כדבריהם ויש לדון אם בתורת ודאי או בתורת ספק, אך להקל בשופי על פי פשטות הסוגיה בירושלמי ובעירובין לכאורה אינו בדין.
ולביאור הדברים ומחלוקת הראשונים אביא תחילה את הסוגיות במקורם ואת העולה מן הדברים.
סוגיית הגמרא בעירובין ובשבת שאף כשיש מיעוט הנוהג באופן מסוים בטלה דעתם
בגמרא בשבת כח, א דנו באלו מינים יכולים לערב ואמרינן שם דר"י משמיה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב שאין מערבין בחזיז (שחת של תבואה כשהוא ירק וגוזזין ואוכלין אותו ,רש"י) והקשו שסותר למה שאמר רב יהודה אמר רב שכשות וחזיז מערבין בהם ותירץ דהא מקמיה דאתא רב לבבל והא לבתר דאתא רב לבבל. (בבבל אוכלין חזיז, וכי אתא רב לבבל וחזא דאכלי להו אמר: מערבין, ומעיקרא אמר דאין מערבין, רש"י), ע"כ. היינו שכיון שרובא דעלמא לא אוכלים אותו אלא משתמשים בו רק למאכל בהמה לא נחשב אוכל ואין מערבים בו, ואפילו אם מקום מסוים נוהגים לאכלו לא נחשב אוכל כיון שרוב העולם לא אוכלים אותו. זו מסקנת הגמרא בעירובין.
וכן מבואר בגמ' בשבת צב, ב שאף שאנשי הוצל היו נוהגים לשאת משאות על ראשם, אף על פי כן שכיון רובא דעלמא אינם נושאים משאות כך המוציא על ראשו בשבת ואפילו הוא מבני הוצל אינו חייב משום שבטלה דעתם.
יישוב התוספות אימתי אומרים על אתרא שבטלה דעתם
מבואר בגמרא שלכולי עלמא בערביא הוו כלאים שכן הם עומדים למאכל בהמה, ומחלוקתם של רבנן ורבי אליעזר היא לגבי שאר העולם, האם משום שבערביא עומדים לגמלים נאסרו בכל העולם משום כלאים או שבשאר העולם לא נאסר. והקשו התוספות למה לא אומרים שבטלה דעתם גם לגבי ערביא, וכמו בבל שמבואר בגמרא שאף שאכלו חזיז בטלה דעתם ואין מערבים בו.
ותירצו התוספות וכן הוא ברמב"ן וברשב"א בשבת קמד, ב שמה שאומרים שאם מקום מסוים נוהג במנהג מסוים בטלה דעתם לרוב העולם זהו רק באופן שאפילו אם לרוב העולם היה את אותם התנאים בכל זאת היו נוהגים כמנהגם, כגון אכילת שחת שבכל העולם מגדלים חיטה ואף על פי כן לא אוכלים אותה שחת, אבל אם החלוקה בין אותו מקום לבין העולם היא רק בצרכים ובתנאים השונים – ולו לכל העולם היה את אותם צרכים ותנאים היו עושים כאותו מקום – לא בטלה דעת אותו מקום, ולכן על אף שרק בערביא מגדלים קוצים לגמלים מ"מ כיון שאילו בשאר העולם היו גמלים גם היו מגדלים להם קוצים, לכן גם לדעת חכמים לא בטלה דעת המיעוט ובמקומם הקוצים נחשבים מאכל בהמה ויש בהם איסור כלאים.
ולפי זה בכל מקום שאין הבדלים מובהקים בין התנאים והצרכים של הרוב לאלו של המיעוט ומקומותיהם שווים ואעפ"כ רק המיעוט נוהג לאכול מאכל מסוים והרוב אינו נוהג לאכלו לא נחשב אוכל.
אמנם כאמור לא ברור כלל שמסקנה זו של הגמרא מוסכמת בכל הסוגיות, ולכאורה לדעת הרבה ראשונים מסקנת הגמרא בשבת אינה כן ולא כך הוכרע להלכה.
הסוגיא בשבת קמד
בגמרא בשבת קמד, ב מבואר שאין סוחטים רימונים בשבת משום שבי מנשיא היו סוחטין רימונים למשקה, והקשו והא בי מנשיא הוו מיעוט ובטלי ברובא, והביאו להא דר"א דקוצים הוו כלאים בכרם משום שבערביא מקיימים קוצים לגמלים, ודחו שערביא אתרא ואילו הכא בי מנשיא הוא אדם אחד בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא היינו טעמא כדרב חסדא שאמר שתרדין שסחטן לתוך המקוה נחשבים משקה לפסול את המקוה משום דאחשביה והכי נמי אחשביה ,בהמשך רב פפא נחלק ומבאר שהטעם שתרדין שסחטן לתוך המקוה פוסלים את המקוה איננו משום דאחשביה, אלא מטעם אחר בדיני מקוה, עד כאן עיקר דברי הגמרא שם ולדברי רב פפא לא מצינו דאחשביה אוסר בסחיטה ובהכרח יש לפרש מטעם אחר .
שיטות הראשונים בביאור דברי רב חסדא
הראשונים נחלקו בפירוש דברי רב חסדא, לדעת רש"י רב חסדא סובר שבכל אופן אומרים אחשביה אף באופן שהוא האדם היחיד שסוחט תרדין, ומבאר את הסוגיא שם על פי דרכו, אבל הרמב"ן והרשב"א ועוד ראשונים מפרשים שרק באופן שיש עוד אנשים שעושים כך אלא שהם מיעוט – כאשר אחשביה לא בטלה דעתו.
ובתוספות כתבו דהוו מצי למדחיא לההיא דערביא דליכא למילף מינה משום שרק לדעת רבי אליעזר אסור לקיים קוצים בשאר העולם, אבל חכמים חולקים עליו וסוברים שלגבי שאר העולם בטלה דעתם ורק לגבי ערביא ]היינו לאותו מקום בו נוהגים לגדל קוצים לגמלים[ מודים לו שלא בטלה דעתם, ואם כן איך יחייבו כל הסוחט רימונים משום שבי מנשיא סוחטים רימונים.
ולפי פירוש הראשונים ברב חסדא שהטעם שאין סוחטים רימונים הוא משום שכל שיש עוד מיעוט שנוהגים כמותו ואחשביה לא אומרים שבטלה דעתו, מבואר לכאורה שמיעוט שנוהג באופן מסוים לא אומרים שבטלה דעתו, אף כאשר התנאים והצרכים שלהם הוא כשאר העולם ,שהרי הדין של אחשביה נאמר לדעתם אחר שסברה הגמ' שבטלה שאלא דמי לערביא שכן הכא בטלה דעתם ואף על פי כן סבר רב חסדר שכשאחשביה לא בטל כל שיש מיעוט שנוהג כמותו.
שיטת הבית יוסף
ולהלכה נחלקו רבותינו כמאן אזלינן, ובב"י לא ראה את דברי הרמב"ן והרשב"א שכתבו דלרב חסדא אף היכא דאחשביה אינו אסור אלא כשיש עוד מיעוט שעושים כן, ודלא כרש"י, והקשה על דברי הרי"ף ושאר פוסקים שכתבו שאסור לסחוט רק תותים ורימונים הא כל היכא דאחשביה אסור, ולכך נקיט שלהלכה לא פסקינן כרב חסדא אלא כרב פפא.
שיטת המגן אברהם
ובשו"ע פסק המחבר שאסור לסחוט תותים ורימונים אבל שאר פירות מותר לסחוט והשיג עליו הרמ"א שבמקום שנהגו לשתות סחיטת שאר פירות דינם כתותים ואסור לסוחטם. ובמגן אברהם הצדיק תחילה את דברי הרמ"א שמשום שלהלכה פסקינן כחכמים בההיא דערביא, היינו שבאותו אתרא שנהוג בו שלא כרובא דעלמא לא אמרינן שבטלה דעתו ורק לגבי שאר העולם אמרינן דבטלה דעתם, אמנם מסייג המגן אברהם שכל זה הוא באופן שלו היה מאותם הפירות בכל העולם כמות גדולה גם היו סוחטים ולכן לא אומרים שבטלה דעתם, אבל אם מצויים לכולם ואף על פי כן רק במקום זה סוחטים אותם בכהאי גוונא בטלה דעתם ומותר לסוחטם בשבת.
אך בהמשך דבריו הקשה המגן אברהם שבגמ' לא משמע כן, (וכמו שהקשו התוספות הוב"ד לעיל) ומבאר שכאשר אחשביה ויש מיעוט בני אדם שנוהגים כמותו לא אמרינן שבטלה דעתו ואפילו אינן בני עיר שלימה, ואפילו כשרובא דעלמא אין עושים כן ואפילו כשלכולם מצוי מאותם הפירות ואף על פי כן אינם סוחטים אותם, לא אמרינן שבטלה דעתו, כיון שאחשביה ומיעוט עושים כן. אמנם אף על פי כן כתב המגן אברהם שכל זה הוא כשרובא דעלמא אם היו להם אותם תנאים היו נוהגים כמו אותו מיעוט וכאותו דאחשביה, אבל אם רובא דעלמא יש לו אותם תנאים ואף על פי כן הוא לא מחשיבם בטלה דעתו של המחשיב ושל המיעוט, כמותו הוא נוהג.
הכרעת הביאור הלכה
ויעוין ביאור הלכה שכתב שהמגן אברהם ביאר בסוגיא כך מדעתו אך זו שיטת רוב הראשונים הרמב"ן והרשב"א ודעימם שכל שאחשביה אם יש מיעוט שעושה כן לא אמרינן שבטלה דעתו ,ורק כשאין מיעוט שעושה כן כלל בטלה דעתו ונראה שנוקט כשיטתם למעשה. ובהמשך דבריו כתב בביאור הלכה שאף שהמגן אברהם נקט כדברי התוספות שאם לרוב העולם יהיו אותם תנאים לא יעשה כהמיעוט בכהאי גונא כן אמרינן דבטלה דעתם, לדעת רוב הראשונים אינו כן ומסקנת הגמרא שבאופן שאחשביה לא אמרינן בטלה דעתו אף אם כל העולם לא היה נוהג כמותו גם באופן שהיו לו אותם תנאים ודלא כדברי התוספות שהבאנו לעיל, ונראה לו שזו מסקנת הסוגיא לדינא, יעויי"ש.
ולכאורה לפי זה כל הסוגיות שהובאו לעיל שבהם מבואר לא כן אינם להלכה, והלא ברייתא היא שנינו שנחלקו חכמים ורבי אליעזר אם המקיים קוצים בכרם נאסרו או לא, ומבואר שלדעת חכמים רק במקום שמקיימים בו לגמלים לא בטלה דעתו. וכן מבואר בסוגיא בעירובין שאין מערבין בחזיז (שחת) אף שבבבל אוכלים שחת דבטלה דעתו, צ"ב הא אחשביה.
רק כשיש מעשה המוכיח עליו אומרים 'אחשביה'
וצריך לומר שיש אופנים שלא שייך אחשביה. מקיים קוצים בכרם או מערב בשחת שאין בהם מעשה מוגדר ולכן לא נחשב שאחשביה בזה שלא עקר את הקוצים מן הכרם ובדעתו להשאירם ,או במערב בשחת שהרי יכול לקצרה שחת עבור בהמתו ואין במעשהו גילוי דעת לאחשביה ,וכל שלא עשה מעשה מוגדר להחשיב בטלה דעתו, ורק כשסחט משקה הרי זה מוכיח שמתיחס ליוצא כמשקה ולא בטלה דעתו כי מעשהו מוכיח עליו, ואחשביה הוא רק כשאחשביה במעשה ולא כשאחשביה בדעתו לבד, כי דעתו לבד בטלה כשרובא דעלמא דעתו לא כך, אבל כשמחשיב במעשה לא שייך שתיבטל דעתו דאת מעשהו מי יבטל.
ולפי זה כל שאין דרך לעשותו למשהו אחר והמעשה מעיד על עצמו שנעשה לשם דבר מסוים לא שייך בטלה דעתו, ואם כן הזורע קוצים בכרמו לא שייך בו בטלה דעתו כיון שאחשביה וקיימו ויש מיעוט שעושים כן ורק כשמקיים בלי מעשה נחלקו חכמים ור"א.
והוא הדין שאם לוקט מהחלגלוגות ואין שום דרך ללקט מהם לנוי וכדומה יהיה נחשב אצלו כמין שכמוהו מקיים ויתחייב בו בכלאים וכיוצא בזה, וצ"ע.
אמנם עדיין צ"ב מהא דאנשי הוצל שהיו מוציאין משאוי בראשם דאמרינן שבטלה דעתם אף שלכאורה הא עשו מעשה להוציא כך ואחשביה, אבל בפשטות יש לומר דאחשביה הוא רק לקבוע התיחסות ושם של דבר בפני עצמו – שהמשקה נחשב משקה והאוכל המסוים נחשב אצלו אוכל, אבל לא שייך אחשביה למעשה מסוים שיהיה נחשב הוצאה כדרך, שזה גופא הנדון האם זו הוצאה כדרך, וכל שאין דרך להוציא כך לא שייך להחשיב את ההוצאה הזו כדרך .
ומצאתי בבית מאיר שדן שם בדברי המגן אברהם ונחלק עליו וכעין דברי הבה"ל שהבאנו, ושם הביא להקשות כעין מה שהקשינו מהא דאנשי הוצל הא אחשביה, וכתב "א"ו מוכרח דההוא סברה מדאחשבינהו לא שייך אלא במה דסחט למשקה דאדם שרוצה לשתותו ולא אפילו במקיים לצורך אכילת בהמתו ומכ"ש במלאכה דהוצאה דלא שייך". ופשטות לשונו דלא שייך אחשביה אלא במה שמחשיב לאכילת אדם דוקא אבל למאכל בהמה לא, ואפילו מה שמחשיב כמעשה הוצאה לא הוי בכלל אחשביה אלא במה שנעשה אוכל אדם.
אמנם דבריו צ"ב מהא דבזה לא יישב את הא דעירובין גבי מערב בשחת ששם הא אחשביה לאוכל אדם ובטלה דעתו, בהכרח כמו שכתבתי דאחשביה הוא רק כשהוא במעשה המוכיח עליו ואם כן יש לישב בזה את הא דהמקיים קוצים בכרם דלא הוי מעשה המוכיח ואין מקור לחלק בין אוכל אדם לאוכל בהמה ואת הא דהוצל יש לבאר לכאורה כמו שכתבתי ואולי מה שכתבתי הוא בכלל דבריו, וצ"ע.
המורם מן האמור:
ואם כנים הדברים וכך היא מסקנת הסוגיות לדינא כדברי הביאור הלכה ודלא כדברי הב"י והמ"א אזי העולה לדינא הוא כך:
א. ייחד בדעתו בלא מעשה המוכיח בדבר שרובא דעלמא אינם נוהגים כן, בטלה דעתו.
ב. ייחד במעשה המוכיח עליו, ורובא דעלמא אין נוהגים כן ואין מיעוט הנוהג כמותו, בטלה דעתו.
ג. ייחד במעשה המוכיח עליו ויש מיעוט הנוהגים כמותו אף שאינם בני מקומו ומפוזרים הם
ואף שרובא דעלמא אין נוהגים כן לא בטלה דעתו.
ד. ייחד בדעתו בלא מעשה המוכיח עליו ורובא דעלמא אין נוהגים כן, והוא במקום בו מיעוט עלמא נוהג כך, אם הוא באופן שלו לכל העולם היו אותם תנאים היו נוהגים כהמיעוט, לא בטלה דעתו, אך אם במידה והיו לרובא דעלמא אותם התנאים היו נוהגים כמנהגם ולא כהמיעוט, בטלה דעתו.
ומעתה ניתנה ראש ונשובה לאותם החלגלוגות מה דינם אם נוהג לאכלם, הנה לגבי כלאים יש לומר שרק אם זורע אותם באופן שאחשביה לו למאכל – היינו אי נימא שאין דרך לזרעם לנוי או לדבר אחר ומי שזורע אותם זורעם רק למאכל, לכאורה הוי כלאים, ובאופן זה יהיו חייבים גם בתרומות ומעשרות ככל אוכל בעלמא, וכל פטור שחת מתרומות ומעשרות אינו אלא כשלא אחשביה כי קצירתו שחת לא מוכיחה עליו שהרי דרך לקצרם לבהמה.
אבל אם יש דרך לזורעם לנוי וכדומה אם כן זריעתן לא הוי בכלל אחשביה ומה שלוקטם אחר כך לא יכול להחשיבם אוכל למפרע לאוסרם בכלאים, ואין בהם איסור, שהרי רק מעת שאחשביה נעשים אצלו אוכל. וכן אם לא זרעם אלא רק בא לאכלם, פשוט שלא שייך בו איסור כלאים דלגבי הא ודאי בטלה דעתו וכמו שכתב הרב שמואל פליסקין במאמר הנזכר לעיל.
אמנם אכתי יש לדון מה דינם לגבי תרומות ומעשרות ושביעית ויעויין בהערה[1] מה שכתבתי בזה בקיצור.
[1] . למה שנתבאר לכאורה כל שלקטן למאכל והוי מעשה המוכיח עליו יש בהם חיוב תרומות ומעשרות וקדושת שביעית, אלא שבחזון איש בתרווייהו נקט לא כן וכמו שיתבאר:
בחזון איש מעשרות א, י כתב שכל שבשעה שהגיע לעונת המעשרות עמד למאכל בהמה ונמלך עליו אח"כ לאכילה נשאר בפטורו, והביא שברמב"ן בשם הראב"ד (ע"ז מא, ב) נראה דחוזר ומתחייב ודחק בלשונו ,אמנם בדרך אמונה (ביאור ההלכה הל' תרומות פ"ב ה"ב) הביא שבחידושי הראב"ד מבואר שלא כדחק החזון איש, נמצא לפי זה שאם לקט מהגדל בר על מנת לאכלו, אם יש מיעוט שנוהגים לאכלו חייב בתרו"מ.
ולגבי קדושת שביעית יעויין חזון איש שביעית סי' יג, ו,כה שכתב שכל שסתמו עומד לפטור מדיני שביעית אף שלקטו לשימוש שיש בו קדושת שביעית אינו מתחייב, כעצים דמשחן דהואיל וסתם עצים להסקה הן עומדין דלא מתחייבי, כמבואר בסוגיא סוכה מ, א וב"ק קא, ב, ואכ"מ .
