מעשה באורח שנזדמן לבית מלון בא"י העומד תחת השגחה שאינה מהודרת והוגשה לפניו ביצה מטוגנת [בשמן כשר למהדרין]. האורח ראה כי לפני שטוגנה הביצה עבורו, טוגנו באותה מחבת ביצים עם ירקות וחושש שמא ירקות אלו טבל הם. יש לדון בענין זה בכמה דינים להלכה ולא למעשה וכפי שיבואר להלן.
[א] הפרשת תרו"מ וחילול מעשר שני בטעם טבל הבלוע במאכל.
[ב] טעימת דמאי וטעימת קפילא ישראל בכלים דידן.
[ג] תערובת דמאי וכלים שבושל בהם דמאי.
[א] מאכל שנתערב בו טעם טבל יכול להפריש תרו"מ מהמאכל עצמו. הר"ש (מע"ש פ"ב סוף משנה א) כתב שאי אפשר לפדות מע"ש שאין בו ממש [כגון שנתן המע"ש טעם במאכל אחר], ולפי דבריו נראה לכאורה, שאם הפריש מע"ש מהטעם שבמאכל, א"א לפדותו. אך י"א שאם קרא עליו שם מע"ש כשאין בו ממש, אפשר לפדותו גם לדעת הר"ש . במקרה כזה, שאינו יכול לחלל את המע"ש, יש לקחת את המע"ש שהפריש ולשורפו או לקוברו וכפי שנוהג בתרומה. ואם אינו יודע לכוון את רוחות העולם ולכן אינו יודע את מקומו של המע"ש [כפי שרגילים ליחדו בצד דרום של הפירות], יכול לומר בנוסח ההפרשה צד ימין ושמאל שלי [היינו של המפריש] במקום צד צפון ודרום [וכפי שמצינו שיכול לומר מעלה ומטה[7]]. והפשוט ביותר להפריש קודם מעט יותר מעשירית ולומר שהמע"ש יהיה בצד דרום של הטבל שיש כאן (בחלק שהפריש) כל מין על מינו, ואז לאבד את כל החלק שהפריש.
[ב] מצינו בדברי חז"ל כמה קולות שהקילו בדמאי [פירות עם הארץ, שרובם היו מעשרים]. וי"א שגם בפירות וירקות בזמננו העומדים תחת השגחה [שאינה מהודרת] אפשר להקל בהם קולות שמצינו בדמאי . והנה בירושלמי איתא דמטעמיתה אין בה משום דמאי כלומר שמותר לטעום לכתחילה דמאי. ולאור דברי הירושלמי הללו, אי נימא בירקות דידן קולות דמאי, הרי יכול לטעום ולפלוט מירקות אלו וק"ו מתבשיל שבלע טעם שלהן, וא"כ יכול האורח לטעום ולפלוט את הביצה. ואם טעם ופלט את הביצה ולא הרגיש בה כלל את טעם הירקות שטוגנו קודם במחבת [כגון שבנתיים ניקוהו], דעת הש"ך שלכתחילה אין לסמוך על טעימת ישראל אלא רק בדיעבד [כגון שנתערב צנון שלא טעמו בו טעם חלב, יחד עם בשר], ולפי דבריו לכאורה אי אפשר לסמוך על טעימת הדמאי במקום שניתן לעשר, ואין זה חשוב כדיעבד, אך יעוין בשו"ת הרמ"א (סי' נד) שכתב לענין שמן זית הנמצא בחביות שמחליקים אותם בשומן חזיר וז"ל: בנידון דידן שאנו בעצמנו טעמנו אותו כמה פעמים ולא טעמנו בו כלום, ליכא למיחש כלל עכ"ל, ע"ש עוד. ובס' יד יהודה (סי' צח בפי' הארוך ס"ק ה) מצדד דאין לסמוך בזמן הזה אפילו בדיעבד על טעימת ישראל, ומ"מ כתב בסו"ד וז"ל: נ"ל בעניין זה, דאין לנו לסמוך כעת השתא כלל וכלל על הרגשת טעימה אף בדיעבד, זולת בדבר שאין כל העולם מרגישין כעין השמן זית דכתב בשו"ת הרמ"א שם, אולי יכולין לסמוך השתא גם, כנלע"ד. עכ"ל [ועפ"י זה מתירים הם לקנות גם לכתחילה שמן זית זה וכדומה לו]. וכל זה אמור לענין כלים של זמנם, אך כלים שלנו שאינם בולעים הרבה ובדרך כלל שום אדם אינו טועם מה שבושל בהם קודם [אם ניקו אותם היטב], אע"פ שח"ו להקל בהם בעלמא, מ"מ במקום שטעם בהיתר ולא הרגיש טעם יתכן שאפשר לסמוך ע"ז דדמי קצת לשו"ת הרמ"א הנ"ל. וכעי"ז כתב בס' ארחות רבנו (ח"ב עמ' שנג) בשם בעל קהלות יעקב זללה"ה לענין כלי אלומיניום שלנו שבלעו טעם של שביעית, שמועילה טעימה, כיון שמותר לטעום או לאכול מאכל שיש בו קדושת שביעית, ויטעם ולא ירגיש הטעם [ואין צריך לנהוג קדושת שביעית במאכל שהתבשל אח"כ בכלים אלו] עכ"ד, ע"ש [ועי' גם בשעה"צ (סי' תקנא ס"ק סח) שהביא את דברי הפמ"ג המתיר לטעום מתבשיל שנפל בו בשר בשבוע שחל בו ט"ב ולהתירו אם אין בו טעם בשר]. וה"נ בנידון דידן תועיל הטעימה להתיר את אכילת הביצה מבלי להפריש תרו"מ.
[ג] אמנם לקושטא דמילתא אם באנו להקל קולות דמאי בירקות בזמננו [העומדים תחת השגחה שאינה מהודרת] י"ל דאין אנו צריכים לכל הנ"ל ומותר לאכול מכלי בן יומו שבושלו בו הירקות הנ"ל. דהנה בגמ' חולין (ו ע"א) איתא דלא גזרו על תערובת דמאי, וכן פסק הרמב"ם (פי"ג ממעשר הי"ח). וא"כ מאכל שנתבשל בכלי הבלוע מדמאי לא גרע מתערובת דמאי דשרי
והנה כל זה מיירי אחר שכבר טיגנו את הביצה במחבת שבלוע בה טעם בן יומו של הירקות, אך לבקש שיטגנו בעבורו במחבת זו, לכאורה יש לאסור, שהרי אע"פ שכלי שאינו בן יומו אינו אוסר מה שנתבשל בו וסתם כלים אינם בני יומן מ"מ אם יש מקום לחשוש שבכלי זה בושל בעבר מאכל שאינו כשר הרי אסור להשתמש בו לכתחילה
עי' חזו"א דמאי סי' ד סוס"ק טו [וכן פסק החזו"א למעשה, ראה במכתבי החזו"א שבסו"ס דרך אמונה ח"ג מכתב כא, דרך אמונה פ"ד ממע"ש בצה"ל ס"ק טז וס' ארחות רבנו ח"ד עמ' י] ומנחת שלמה סי' סב אות יז. וע"ע קהלות יעקב זרעים סי' יח.
גמ' ב"מ נב ע"ב, נג ע"ב ורמב"ם פ"ה ממע"ש ה"ה.
ראה רש"י ב"מ נב ע"ב ד"ה שאין, נג ע"ב ד"ה פרט, תוס' שם ד"ה אין, רדב"ז פ"ה ממע"ש ה"ה, משנה ראשונה פ"ד ממע"ש מ"ח ד"ה ומאחר וחזו"א דמאי סי' ג ס"ק יג ד"ה ודעת. וע"ע כס"מ פ"ה ממע"ש ה"ד ומנ"ח מ' תעג ד"ה והנה במע"ש, שכתב שלדעת הרמב"ם מהני לפדות מע"ש שאינו ש"פ בפרוטה, וכן כתב בס' ערוה"ש העתיד זרעים סי' קכז סי"א.
עי' שו"ע יו"ד סי' שלא סעיף קלג.
חזו"א דמאי סי' ד סוס"ק טו וסי' טו סק"ט.
רמב"ם פ"ד מתרומות ה"כ ושו"ע יו"ד סי' שלא סמ"ט עפ"י ירושלמי סופ"ד דתרומות.
כמבואר במס' דמאי וברמב"ם פי"ג ממעשר ועוד.
ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קט ד"ה ואף, ס' שמירת שבת כהלכתה פי"א הע' קא (מהדורת תשע) בשם הגרש"ז אויערבך זללה"ה, וע"ע חזו"א דמאי סי' יג סק"ח (וע"ע שם סי' ד ס"ק יד, לעניין חשוד שלפעמים לא מעשר אבל רוב פעמים מעשר, אם פירותיו נחשבים כדמאי). אמנם בס' דרך אמונה פי"א ממע"ש סק"מ כתב כן רק לענין השגחה מעולה, וע"ע מנחת שלמה סי' סב אות ג.
נדרים פ"ח ה"א. ואמנם הרמב"ם לא הביא את דברי הירושלמי הללו (ושמא משום שבבבלי ברכות יד ע"א הוזכר היתר טעימה רק לענין תענית ופטור מברכה, וצ"ב).
פי' קרבן העדה שם. ועי' פמ"ג יו"ד סי' קח במשב"ז סק"ט ופ"ת סי' צח סק"א שדנו אי איכא איסור טעימה באיסורים דרבנן, ולכאורה יש להביא ראיה מדברי הירושלמי הנ"ל, דדוקא בדמאי שרי טעימה משא"כ בשאר איסורים דרבנן.
יו"ד סי' צו סק"ה וע"ע שם סי' צח סק"ה ובפ"ת שם סק"ג.
עי' שו"ת ריב"ש סי' רפח דמשמע דסגי לטעימת קפילא בטעימה בלא בליעה, וטעימה זו אסורה במאכלות אסורות ומותרת בתענית (עי' או"ח סי' תקסז) עכ"ד. ובירושלמי הנ"ל השוו היתר טעימת דמאי לטעימה בתענית (ולטעימה הפטורה מברכה, עי' או"ח סי' רי ס"ב), וא"כ אע"פ שלא מצינו היתר לבלוע את טעימת הדמאי, מ"מ משמע (לפי דברי הריב"ש) דמהני טעימת דמאי [אע"פ שא"א לבולעה] לענין טעם האיסור. והנה בפמ"ג יו"ד במשב"ז סי' צח סק"ב כתב דלענין טעימת איסורים בעינן דוקא בליעה [ולא מהני לטעום ולפלוט] ולפי דבריו יתכן דלא מהני טעימת דמאי הנ"ל לענין טעם האיסור, אמנם עי' יד יהודה סי' צח סק"ב שהכריע כהריב"ש דסגי לענין איסורים בטעימה בלא בליעה.
תשובה זו של הרמ"א צוינה ברבים מספרי הפוסקים, עי' לדוגמא ש"ך יו"ד סי' קג ס"ק יד וסי' קיד סק"ט, חוו"ד סי' קג בביאורים סק"ז, פמ"ג בשפתי דעת שם ס"ק יג, חכמת אדם כלל נד סט"ו, ערוה"ש יו"ד סי' קיד סי"ח, ועוד.
וע"ע כעי"ז בדברי ר"ת המובאים בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' קפג (דפוס פראג) ובב"י או"ח סי' תמז ד"ה ומצאתי כתוב (ובבית מאיר שם ס"ה והובאו דבריו בביאה"ל שם ד"ה שמבשלין. ובשו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קמב ד"ה ועל הכל, עיי"ש), אמנם עי' ד"מ שם סק"ח שהחמיר לענין חמץ [כיון שאוסר במשהו, כן פירש הבית מאיר שם].
עי' תוס' ע"ז לה ע"ב ד"ה מכלל, שדימו פת עכו"ם לדמאי להתיר אותה בתערובת, וכ"ה בטושו"ע יו"ד סי' קיב סי"ד וסט"ו. ועי' דרכ"ת שם סוסק"צ דאין חוששים לטעם של פת עכו"ם הנפלט מהכלי, וא"כ ה"ה נמי שאין לחשוש לטעם של דמאי הנפלט מהכלי. וע"ע בש"ך שם ס"ק כג ובסי' קיג ס"ק כא (והובאו דבריו במשנ"ב סי' שכח ס"ק סג).
יו"ד סי' קג ס"ה.
יו"ד סי' קכב ס"ו וס"ז. ועיי"ש בט"ז סק"ד ובביהגר"א ס"ק כא ובפ"ת סק"ו ובש"ך סי' קיט סק"כ (ועוד) מח' האחרונים אם צריך לשאול את בעל הכלי כשהוא ישראל נאמן, אם הכלי ב"י. ובאמת כלים של בית מלון אינם חשובים בסתמא כאינם בני יומן אם הדרך להשתמש בהם תדיר (עי' שו"ת נודע ביהודה יו"ד סי' לו והביאו היד אפרים ביו"ד שם, וערוה"ש שם סט"ז), והכל לפי הענין.
יו"ד שם ס"ב וס"ו [ועי' ש"ך יו"ד סי' קיט סק"כ, שאסור לבקש שיבשלו לו בכלי שאב"י, אפי' אם המבשל הוא מהמקילים הסוברים שמה שנבלע בכלי זה אינו איסור כלל]. ולענין טבל עי' מנחת שלמה סי' סב אות ח שמצדד להקל בכלי שאב"י הבלוע מאיסור טבל. ובס' דרך אמונה פ"ו ממעשר בצה"ל ס"ק נט הביא את דברי הגרי"ש אלישיב שליט"א שפשיטא לי' להחמיר ולהצריך הגעלה, ולעשר על הטבל הבלוע בכלי לא מהני, דכיון דנותן טעם לפגם, אין כאן טבל לעשר עליו עכ"ד. אמנם יש להדגיש דלדעת הר"ן בסוף מס' ע"ז בלוע בכלי שאב"י הוא עצמו אסור מדאורייתא [ואינו פגום כלל] ורק אם נתערב במאכל אחר פוגמו. וע"ע בצה"ל שם בסוף דבריו.
עי' ס' תורת הבית להרשב"א שהובא בב"י יו"ד סי' קכב ד"ה וכתב הרשב"א, ופמ"ג בשפתי דעת סי' צט סוסק"ז. אמנם מצינו בפוסקים להקל בכלים כשאין בהם ודאי איסור עי' שו"ע יו"ד סי' סד ס"ט ומשנ"ב סי' תפט ס"ק מח ושעה"צ שם ואכמ"ל.
עי' חולין ו ע"א דאסור לכתחילה לערב דמאי או לצוות שיערבו בשבילו. ועי' בב"י בשם הרשב"א הנ"ל דמשמע שאם עשה כן אסור אפילו בדיעבד, וכ"ה להדיא במאירי בחולין שם סד"ה לקח. אמנם מצינו בדברי האחרונים לענין פת עכו"ם (הנלמדת מדמאי כנ"ל) משמעות שמותר לכתחילה לבשל בכלים הבלועים ממנה, עי' יו"ד סי' קיג סט"ז מח' הראשונים אפי' לעניין בישול עכו"ם, ועי' ברמ"א שם סי' קטו ס"א שמקל בחמאת עכו"ם לענין הכלים ודימה זאת לפת עכו"ם (ראה גם ביהגר"א שם ס"ק יא), ועי' פמ"ג ריש או"ח בסדר השלישי של השואל עם הנשאל באו"ה אות לו (וע"ע שיטת השו"ע סי' צט ס"ז וסי' קכב ס"ה, שכלי שלעולם לא יאסור את מה שנתבשל בו, א"צ הכשר. ואכמ"ל). אמנם בדרכ"ת סי' קיב סק"ס וס"ק פח הביא מדברי האחרונים שהחמירו להצריך הכשר בכלים שבלעו מפת עכו"ם. ולכאורה לפי דבריהם גם בכלים הבלועים מדמאי אם בא להשתמש בהם לכתחילה, חייב להכשיר הכלי או לעשר את המאכל שנתבשל בו, ואין הדמאי הבלוע בכלי חשוב כתערובת, עד שיתערב במאכל המתבשל בכלי (וראה ש"ך יו"ד סי' קטו ס"ק טו, שאסור לכתחילה לבשל בכלי שבלע איסור, אפי' אם האיסור הבלוע הוא כזה שאין צריך שישים לבטלו אלא בטל ברוב. וכן הוא בש"ך הנ"ל סי' קיג ס"ק כא ובמשנ"ב סי' שכח ס"ק סג).
