לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, נדון בשאלה אקטואלית: האם מותר לשלוח פירות שביעית כמשלוח מנות?
שאלה זו מתחלקת לשני אופנים:
א. מי ששולח בתחילה לחברו, אם רשאי לשלוח פירות שביעית.
ב. מי שקיבל משלוח מנות לחברו, ובא להחזיר לו משלוח מנות כנהוג, אם יכול להחזיר מפירות שביעית.
מאמר מדיוור חודש אדר תשפ"ג
- לשלוח בתחילה משלוח מנות מפירות שביעית
יש מן הפוסקים שכתבו שאסור לשלוח פירות שביעית כמשלוח מנות. (משנת יעבץ אורח חיים סימן פ, ושבט הלוי חלק ז יורה דעה סימן קפג).
וטעמם, שבגמרא (עבודה זרה סב ע"א) נאמר שאסור לפרוע חוב בפירות שביעית משום איסור סחורה. שכאשר פורע את חובו בפירות אלו, מרויח שאינו צריך לפרעו בממון אחר, ונחשב שהרויח את אותו הממון על ידי נתינת הפירות, והרי זה כמו שמכר פירות שביעית וקיבל בעדם ממון.
וגם משלוח מנות נחשב כחוב המוטל על האדם לפרעו, שהרי כל אדם מחויב במשלוח מנות מתקנת חז"ל, וחייב להוציא מממונו לשם כך. וכששולח מנות מפירות שביעית, נפטר מלשלוח דבר אחר, והרי זה כעושה סחורה בפירות שביעית.
ולכאורה יש לשאול, שהרי הלכה פסוקה היא שמותר להשתמש ביין של שביעית למצות ארבע כוסות, לקידוש ולהבדלה, וכן מותר לקחת אתרוג של שביעית למצות ארבעת המינים, ומדוע אינו נחשב כפורע את חובו בפירות שביעית?
אכן, ארבע כוסות קידוש ואתרוג הן מצוות שבין אדם למקום, ולפיכך אין להחשיבן כחוב ממוני, ואילו משלוח מנות היא מצוה שבין אדם לחברו, והרי זה כמו שחייב ממון לחברו מכח תקנת חז"ל, ולפיכך, לדעת אותם הפוסקים, אין לקיימה בפירות שביעית.
ויעוין בדרך אמונה (שמיטה פרק ו הלכה י, ציון ההלכה ס"ק קכא) שחשש לדעתם וכתב שלכתחילה אין להשתמש בפירות שביעית למשלוח מנות.
ברם דעת הגרש"ז אויערבך (כמובא בספר דיני שביעית), הגרי"ש אלישיב (שביעית חלק א סימן נה), והמנחת יצחק (חלק י סימן נז) שמותר לשלוח מנות מפירות שביעית. שלא אסרו כי אם פריעת חוב ממש, שהיא כסחורה ממש, אבל מה שמרויח בנתינתם שאין צריך להוציא משלו אין זה סחורה, שכן לא קיבל דבר בתמורה.
ועוד יש לבאר, שגדר מצות משלוח מנות אינו כעין חוב ממון שהטילו עליו חכמים שישלם לחברו מממונו, אלא גדר המצוה הוא שחברו יקבל ממנו מנות. שהרי שני טעמים נתבארו באחרונים במצות משלוח מנות, יש שפירשו שעניינה להרבות אהבה ואחווה בינו ובין חביריו, ויש שפירשו שהטעם הוא כדי שיהיה לחברו במה לסעוד סעודת פורים. ולפי שני הטעמים, עיקר המצוה הוא מה שחברו יקבל ויהנה ממנו, ולא שיוציא ממון דווקא. [ואפשר שאילו נטל פירות מן ההפקר ולא נתכוין לזכות בהם, ושלחם לחבירו, יצא בזה ידי חובת מצות משלוח מנות על אף שלא נתן משלו ממש].
עוד כתב בשו"ת ישא יוסף בשם הגרי"ש אלישיב, שלכאורה היה מקום לדון בענין זה מטענה נוספת, שהרי פירות שביעית לא ניתנו לאדם לכל צרכיו כרצונו, שלא התירה תורה לסחור בהם, להשתמש בהם שלא כדרכם או לאכלם לאחר הביעור, ואם כן היה מקום לדון ולומר שלא ניתנו כי אם לאכלה, ולא להשתמש בהם למצוות.
ודחה הגרי"ש דחה טענה זו, שהרי לא עלה על לב אדם מעולם לומר שאין לאכלם בסעודת פורים, ובפירוש מבואר בגמרא (סוכה לט ע"א) שיוצאים באתרוג של שביעית ידי מצות ארבעת המינים, ומסקנת הירושלמי (פסחים פרק י הלכה א) שיוצאים ידי חובת ארבע כוסות ביין של שביעית, הרי שניתן לקיים מצוות בפירות שביעית.
והעולה להלכה שמעיקר הדין מותר לשלוח מנות מפירות שביעית. גם לדעת האוסרים, אם צירף למשלוח עוד שני מיני מאכל נוספים, שאינם של שביעית, יצא בוודאי. שהרי יוצא ידי חובתו בשתי מנות אלו.
וכן מי ששלח כבר משלוח מנות לחברו, שלא מפירות שביעית, ובא לשלוח עתה לחברים אחרים כדי להרבות אהבה ואחוה עם ריעיו, רשאי לשלוח להם מפירות שביעית. שמכיון ויצא כבר ידי חובתו, אינו נחשב כפורע חובו בפירות שביעית.
ולכל הדיעות, יש להודיע למקבל שהפירות קדושים בקדושת שביעית, כדי שיזהר בקדושתם.
- להחזיר משלוח מנות מפירות שביעית
עתה נדון במי ששלח לו חברו משלוח מנות, ובא עתה להחזיר לו משלוח מנות כנהוג, אם יכול להחזיר לו מפירות שביעית.
בנידון זה קיימת שאלה נוספת, מלבד האמור לעיל. שמכיון שכך המנהג, להחזיר משלוח מנות למי ששלח אליו, אפשר שהדבר נחשב כחוב שבין אדם לחברו, ונמצא שפורע חובו בפירות שביעית.
וכך כתב רבנו יוסף חיים מבגדד בספרו תורה לשמה (סימן קצג), שאין להחזיר מנות מפירות שביעית למי שכבר שלח לו. ולמד זאת מן התוספתא (שביעית פרק ו הלכה ט): "אחד שביעית ואחד מעשר שני אין פורעין מהן מלוה וחוב ואין משלמין מהן גמולין". וכן פסק הרמב"ם (שמיטה פרק ו הלכה י). ופירוש תגמולין, שאם אחד עשה לו טובה, לא יחזיר לו טובה מפירות שביעית, שגם זה נחשב כפרעון חוב.
כמו כן בעניננו, שהרי כאשר חברו שולח לו מנות, מן ההכרח הוא לשלוח לו בחזרה, כפי המנהג והנימוס, נמצא שזה כתגמולין שאין לעשותם מפירות שביעית. וכן כתב הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו דרך אמונה (שמיטה פרק ו, ציון ההלכה ס"ק קכא), שאסור להחזיר משלוח מנות מפירות שביעית דהוי כמשלם לו תגמולין.
אמנם יש לדחות ולומר שהתוספתא מדברת בתגמולין גמורים שניתן לתובעם בבית דין, כעין תשלומי שושבינות, אך משלוח מנות שלא ניתן לתובעו בבית דין, לא ייחשב כחוב גמור. ויעוין בספר החיים (מהר"ש קלוגר, סימן תרצו) שדן לגבי משלוח מנות אם ניתן לתבעו בבית דין, ובתחילה רצה לדמותו לשושבינות, ולבסוף חילק ששושבינות היא מתנה מרובה, ולפיכך נחשבת היא לחוב גמור וניתן לתובעה, ואילו משלוח מנות שאינו אלא מתנה מועטת, לא ניתן לתובעו בבית דין.
וכן דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל (כמובא בספר דיני שביעית, פרק יז סעיף ט), שמשלוח מנות לא ניתן לתובעו בבית דין, והגם שכולם מחזירים משלוח מנות לאלו ששלחו להם, אין זה כי אם מנהג ונימוס, אך אינו חוב ממוני, ולפיכך מותר להחזיר משלוח מנות מפירות שביעית.
וכן כתב בספר ישא יוסף (שם) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שמעיקר הדין מותר להחזיר משלוח מנות מפירות שביעית, והוסיף שלא שמענו מעולם שתבעו משלוח מנות בבית דין.
אף בחוט שני (שמיטה פרק ה הלכה י ס"ק טז) נקט כך, אמנם כתב שם שבאופן שמרגיש שהוא חייב להחזיר למי ששלח אליו ואינו יכול להשמט מכך, אזי חשוב פריעת חוב, ולא יחזיר מפירות שביעית.
