קביעת שנת המעשר בפירות הדר – חלק ב’
הפרשה משנה על חברתה

מאמר מתוך דיוור חודש אדר תשפ”א

במאמר הקודם דנו האם פירות ההדר, הנקטפים בתקופה זו, שייכים לשנה החמישית ומתעשרים מעשר שני, או שהם שייכים לשנה השישית ומתעשרים מעשר עני, במאמר הבא נדון בהלכה נוספת היוצאת מהלכה זו של קביעת שנת המעשר:
 

הפרשה ‘משנה על חברתה’ בפירות הדר

קביעת שנת המעשר נוגעת גם להלכה אחרת. בגמרא (ראש השנה דף יד ע”ב) מבואר שאין מפרישים תרומות ומעשרות משנה על חברתה, כלומר: אי אפשר להפריש מפירות המשויכים לשנה זו, על פירות המשויכים לשנה אחרת, אלא צריך לעשר מכל שנה לחוד.
וכן פסק הרמב”ם (הלכות תרומות פרק ה הלכה יא): “אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו ואם תרם אינה תרומה שנאמר שנה שנה”. וכן פסק השו”ע (יורה דעה סימן שלא סעיף נז).
ולפי זה, מי שבחצרו עץ הדר, ומדי כמה ימים הוא קוטף את הפירות שהבשילו ומעשרם, צריך להיזהר שלא לערב פירות שליקט לפני ט”ו בשבט, עם פירות שליקט בט”ו בשבט או אחרי ט”ו בשבט. שהרי אם פירות ההדר נקבעים לפי הלקיטה, כאתרוג, נמצא שהפירות שליקט קודם ט”ו בשבט שייכים לשנה החמישית, ואילו הפירות שליקט אחרי ט”ו בשבט שייכים לשנה השישית.
הלכה זו נוגעת לכל שנה, לא רק כשמתחלפת שנת המעשר ממעשר שני למעשר עני או להיפך, אלא גם בין שתי שנים שמעשרותיהן שווים, כגון בין השנה הראשונה לשנייה.

פירות שנה זו שנתערבו בפירות שנה אחרת

אם התערבו לו פירות הדר שנקטפו לפני ט”ו בשבט עם פירות שנקטפו אחרי ט”ו בשבט, אינו יכול להפריש מהם כרגיל.
הדרך הפשוטה לתקנם היא, שיביא פירות אחרים ממין זה שהם טבל ודאי, שנקטפו באופן ודאי לפני ט”ו בשבט, בכמות של יותר מ-1% מן הפירות המעורבים שנקטפו לפני ט”ו בשבט, ויפריש מהם תרומה על הפירות המעורבים שנקטפו קודם ט”ו בשבט, ויקבע את המעשר ראשון והמעשר שני בצפון ובדרום של הפירות שנקטפו לפני ט”ו בשבט, בכל מקום שהם. כדי שכך יתפרש הנוסח שאומר, יאמר קודם אמירת נוסח ההפרשה: אני מתכוין לתקן את הפירות שנקטפו לפני ט”ו בשבט, והכמויות של המתנות שאזכיר יהיו לפי הפירות שנקטפו לפני ט”ו בשבט, והמתנות ייקבעו בפירות שנקטפו לפני ט”ו בשבט.
ואחר כך יביא עוד פירות טבל ודאי ממין זה, שנקטפו בוודאות אחרי ט”ו בשבט, בכמות של יותר מ-1% מן הפירות המעורבים שנקטפו אחרי ט”ו בשבט, ויפריש מהם תרומה על הפירות המעורבים שנקטפו אחרי ט”ו בשבט, ויקבע מעשר ראשון בצפונם של פירות אלו ומעשר שני או עני, בדרומם של פירות אלו, בכל מקום שהם. קודם אמירת הנוסח יאמר כנ”ל על הפירות שנקטפו אחרי ט”ו בשבט.
אם אינו מוצא פירות טבל משתי השנים, לכתחילה יפריש מכל פרי ופרי בנפרד, וכך לא יפריש מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת.

בשעת הדחק סומכים על ‘ביטול ברוב’

בשעת הדחק, כגון שהתערבה לו כמות גדולה של פירות, ואינו יכול להפריש מכל פרי ופרי, יש לסמוך להקל להפריש מתוך התערובת עצמה לפי הרוב. כלומר: אם ידוע לו שרוב הפירות נלקטו אחרי ט”ו בשבט, יפריש מכולם כפי המעשר של השנה השניה, ואם רוב הפירות נלקטו קודם ט”ו בשבט, יפריש מכולם כפי המעשר של השנה הקודמת.
אם אינו יודע בבירור אימתי נלקטו רוב הפירות, יאמר בנוסח ההפרשה את לשון התנאי: “אם צריך מעשר שני יהיה מעשר שני בדרומם של פירות הטבל ומחולל וכו’, ואם צריך מעשר עני יהיה מעשר בדרומם של פירות הטבל”. ואז יחולו המעשרות כדינם, כפי המעשר של רוב הפירות.
דין זה, שהולכים אחרי רוב התערובת, הוא לכאורה הלכה פסוקה ברמב”ם (מעשר שני פרק א הלכה יא): “פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית, הולכין אחר הרוב”, וכן פסק השו”ע (יורה דעה סימן שלא סעיף קכח), וסברתם, שהפירות המועטים בטלים ברוב.
אמנם הראב”ד (שם) השיג על דברי הרמב”ם, וגם האחרונים הרבו להקשות איך שייך דין ביטול ברוב באופן כזה [יעוי’ בטורי אבן ראש השנה דף יג ע”ב, ובחזון איש שביעית סימן ז ס”ק טו, ובעוד אחרונים], ומחמת הקושיות פירשו את דברי הרמב”ם באופן אחר.
אולם בשעת הדחק ניתן להקל כפירוש רוב מפרשי הרמב”ם (מהר”י קורקוס והכסף משנה שם), וכסתימת השולחן ערוך, שהמועט בטל בתערובת, ומעשרין כפי המעשר של רוב הפירות.
ובפרט אם מדובר בתערובת של פירות הדר שנלקטו קודם ט”ו בשבט עם פירות שנלקטו אחרי ט”ו בשבט, שהרי מעיקר הדין אנו הולכים בהם אחרי החנטה, והרי כולם חנטו בשנה הקודמת, ורק לחומרא אנו חוששים שמא דינם כאתרוג והפירות שנקטפו לאחר ט”ו בשבט שייכים לשנה החדשה, ולפיכך בוודאי יש לסמוך בהם להקל שהמועט בטל ברוב.
שהרי מפשטות לשון הרמב”ם והפוסקים משמע שרק האתרוג לבדו שונה משאר הפירות והולכים בו אחר הלקיטה, ואילו שאר הפירות, כולל פירות ההדר, הולכים בהם אחר החנטה. וכך כתב הגרש”ז אויערבך (מנחת שלמה סימן נא אות כב), וכך סבר הגרי”ז מבריסק, ולשיטתם הרי אין כאן כלל תערובת של שתי שנים.