‘אוצר בית דין’

מאמר מתוך דיוור חודש אדר ב’ תשפ”ב

אנו עומדים כבר סמוך ונראה לחודש ניסן, בו יתחילו להגיע לשווקים פירות הקיץ, הקדושים בקדושת שביעית. פירות אלו יחולקו לציבור במסגרת ‘אוצר בית דין’. בעדכון זה נסביר בקצרה את המושג ‘אוצר בית דין’, ואת ההלכות הבסיסיות הקשורות בו.

לשם מה מוקם ‘אוצר בית דין’?

פירות הקדושים בקדושת שביעית אסור לקטוף אותם כמות גדולה שנאמר את ענבי נזירך לא תבצור (ויקרא כה), והכוונה לא תבצור כדרך בעלים.

כמו כן אסור לסחור בהם. חז”ל דרשו זאת מהפסוק: “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה” (ויקרא כה, ו), לאכלה – ולא לסחורה.

כיצד אם כן פירות שביעית יגיעו לידי הצבור וכיצד ניתן לקנות אותם?

ירקות או פירות שגדלים בבעלות נכרי, מותר גם למי שנוהג בהם קדושת שביעית, לקנותם מן הנכרי בדרך של ‘שליחות’. (נושא זה נתבאר היטב בעדכונים קודמים).

אך פירות שגדלים בפרדסים ובמטעים של יהודים, אין אפשרות לקטוף כמות גדולה ואין אפשרות לקנותם כלל משום איסור סחורה. פירות אלו הינם הפקר, וכל הרוצה רשאי לבוא למטע, לקטוף מהם לעצמו, ולאוכלם. אך כיצד תגיע הסחורה אל הציבור?

העצה לכך היא לחלקם לציבור במסגרת ‘אוצר בית דין’, וכפי שנסביר.

מה הוא ‘אוצר בית דין’?

אוצר בית דין שבזמננו פועל כך: בית הדין, פועל לתקנת הציבור, ומקבל על עצמו את הטיפול בפירות השביעית. לשם כך הוא ממנה את בעל המטע, להיות שליח בית הדין בשטח, לטפל בפירות כפי המותר, לקטוף אותם ולהביאם ל’אוצר בית הדין’, לחלוקה לציבור בכל מקומות מושבותיהם.

בית הדין ממנה אחראים לחלק את הפירות לציבור במוקדי חלוקה מיוחדים, ולגבות מהם תשלום עבור ההוצאות שהוצאו לשם טיפול במשך גידול הפירות בעבודות המותרות לשם קטיפתם והובלתם לתחנות החלוקה.

מקור תקנת ‘אוצר בית דין’

‘אוצר בית דין’ שבזמננו נוסד על ידי גדולי ישראל בדורות האחרונים, על פי תקנת ‘אוצר בית דין’ הקדומה הנזכרת בדברי חז”ל.

וכך שנינו בתוספתא (שביעית פרק ח הלכה א): “בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות, כל מי שמביא פירות בתוך ידו, נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מהן מזון שלוש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים – בית שוכרין פועלין ועודרין [קוטפין] אותן, ועושים אותם דבילה, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים – שלוחי בית שוכרין פועלין ובוצרין אותן, ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זיתים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותו בבית הבד, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו”.

בתוספתא זו מבואר ששלוחי בית דין היו יוצאים לשדות, קוטפים פירות ומחלקים אותם לציבור לפי הצורך, ועל פי זה הנהיגו גדולי ישראל שבדורות האחרונים את חלוקת הפירות במסגרת ‘אוצר בית דין’.

התשלום שנגבה בתחנות החלוקה של ‘אוצר בית דין’

בתוספתא הנזכרת משמע ששלוחי בית דין חילקו את הפירות בחינם, לפי מנין הנפשות שבבית.

אמנם הורו גדולי הפוסקים שמותר לבית דין לגבות מעות עבור ההוצאות שהוציאו, וכפי שמבואר בתוספתא שבית דין היו שוכרים פועלים לקטוף ולעשות יין שמן ועיגולי דבילה, ולהכניס את הפירות לעיר. ומסתבר שכיסו את שכירות הפועלים ע”י הגביה מהצבור.

ועל פי זה הנהיגו הפוסקים באוצר בית דין שבזמננו, לגבות סכום כסף בעת חלוקת הפירות, לשם כיסוי ההוצאות בלבד. כסף זה אינו קדוש בקדושת שביעית, שכן אינו ניתן בעד הפירות – אלא עבור ההוצאות.

המטעים והפרדסים המיועדים ל’אוצר בית דין’

גם במטעים המטופלים על ידי אוצר בית דין, הפירות הינם הפקר.

לבית הדין אסור לשמור ולנעול את השדות והמטעים שבטיפולם, ואינם רשאים למנוע מאנשים פרטיים לקחת לעצמם מן הפירות בכמות המותרת. (משפטי ארץ פרק י סעיף ו, ובהערה 10 בשם החזון איש), אמנם הם רשאים לבקש מהלוקחים לשלם את ההוצאות שהיו עד הקטיף שהרי הם נהנים מהוצאות אלו.

הגם שלאדם פרטי אסור לקטוף פירות שביעית בדרך הרגילה ובכמות הרגילה בכל שנה, שלוחי בית דין הקוצרים לצורך הציבור רשאים לקטוף בדרך הרגילה, ואף בכמות הרגילה, בלי שינוי, וכמבואר בתוספתא. (חזון איש שביעית סימן יב ס”ק וס”ק ח).

ההלכות העיקריות הנוהגות בחלוקת אוצר בית דין:

  • הורו הפוסקים שצריך שחלוקת הפירות תהיה ניכרת שהיא חלוקת ‘אוצר בית דין’, ולא תיראה כמכירה רגילה. לשם כך נעשים בחלוקה זו שינויים מסוימים ממכירת פירות רגילה.

יש שהקפידו שתחנת החלוקה תהיה במקום ציבורי כלשהו, ולא בחנויות. אמנם לתועלת הציבור, שלא יצטרכו לטרוח ללכת ממקום למקום, יש שהתירו לפתוח תחנות חלוקה של ‘אוצר בית דין’ גם בתוך חנות רגילה, ובלבד שלא יהיה זה במקום שרגילים למכור פירות וירקות בשאר השנים, ויסמנו את הפירות בסימון מיוחד, המעיד שהם מחולקים במסגרת אוצר בית דין. (אורחות שביעית פרק יז סעיף ו).

  • מעיקר הדין, מותר לשקול את הפירות המחולקים במסגרת אוצר בית דין, שהרי אין זו מכירה אלא חלוקה. אך יש שהחמירו שלא לשקול את הפירות, אלא לחלקם באומד.
  • יש אומרים שאין לקחת מאוצר בית דין אלא כפי הצורך המיידי למשפחה, ויש אומרים שמותר לבית דין לחלק גם כמות גדולה יותר. (עיי’ בספר חוט שני ובדרך אמונה שביעית פרק ו).
  • פירות הנמצאים ברשות אוצר בית דין בזמן הביעור – אינם חייבים בביעור, שהרי הם מופקרים ועומדים. והלוקח פירות אלו לאחר שעבר זמן הביעור -אינו צריך לבערם. (משפטי ארץ פרק יג סעיף ג).

אוצר בית דין בירקות

בחודשים הראשונים של השמיטה, יש תחנות חלוקה שמחלקים בהם ירקות במסגרת ‘אוצר בית דין’. מדובר בירקות שנזרעו בשדות יהודים בשנה השישית ונקטפו בשנה השביעית, אשר לדעת רוב הפוסקים אין בהם ‘איסור ספיחין’, אך יש בהם קדושת שביעית, ולכן אי אפשר למוכרם כרגיל.

אמנם יש הנמנעים מלהביא ירקות אלו, מכיון שלשיטת הרמב”ם יש בירקות אלו איסור ספיחין.