אב תשפ"ב – מצוות הביעור

מצוות הביעור

בעת פרסום עדכון זה (תחילת חודש אב תשפ"ב) כבר חלף זמן הביעור של אחדים מהפירות והירקות, כגון: שסק, דובדבן ותות שדה, ועבור פירות וירקות אחרים, כגון משמש, כבר הגיע זמן הספק.

את העדכון הנוכחי נקדיש לביאור מצות הביעור, ואת דיניה העיקריים.

מצות ביעור

"ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה, ז).

מפסוק זה דרשו חכמים: כל זמן שהחיה אוכלת בשדה – האכל לבהמתך מן הבית, כָּלָה [נגמר] לחיה בשדה – כַּלֵּה [תבער] לבהמתך מן הבית (פסחים נב ע"ב).

כלומר: לאחר שכלו הפירות שממין זה בשדה, יש לבער את הפירות שהוכנסו לבתים.

מהו הביעור

לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק ז הלכה ג), מצות הביעור היא לכלות ולבער מן העולם בשריפה או בכל צורה, את פירות השביעית שנותרו בבית בהגיע זמן ביעורם. וכך נקט המבי"ט להלכה (שו"ת מביט חלק ג סימן מה).

ברם לדעת הרמב"ן (ויקרא כה, ז), הר"ש (שביעית פרק ט משנה ח) ועוד ראשונים, מצות הביעור אינה לבער את הפירות מן העולם, אלא להוציאם מרשותו ומבעלותו.

וכדעה זו נקטו רוב הפוסקים להלכה, (מהרי"ט, חרדים, כפות תמרים, פאת השולחן, ערוך השולחן) וכן הורה החזון איש.

הביעור למעשה [לפי מנהג העולם]

בהגיע זמן הביעור של כל מין ומין (כפי שיבואר להלן), יש להוציא את הפירות מהבית, ולהפקירם בפני שלושה אנשים. לאחר ההפקר, הפירות מותרים באכילה, ואף זה שהפקירם רשאי לשוב ולזכות בהם.

את ההפקר יש לעשות בפני שלושה אנשים גדולים, כך שיוכל אחד מהם לזכות בפירות, והשנים האחרים יוכלו להעיד על כך.

ומשום כך יש להפקיר בפני אנשים שאינם מבני משפחתו, שהם פסולים לעדות עבורו. אך אם אחד מהם קרוב והשנים רחוקים, יכול להפקיר בפניהם.

ומותר להפקיר אף בפני שלשה מאוהביו, שיודע בהם שלא יזכו בפירותיו.

הכמות שמותר להשאיר ברשותו

בעת הביעור מותר לו להשאיר בביתו כמות מעטה של פירות, הנאכלת בשלוש סעודות, עבור כל אחד מבני הבית.

אין הכוונה לשלוש סעודות של פירות, אלא לכמות הפירות הנאכלת בתוך שלוש סעודות רגילות. ולמשל: כשהגיע זמן ביעור האפרסקים, יוכל להשאיר ברשותו כמות אפרסקים הנאכלת כקינוח סעודה, בשלוש סעודות, עבור כל אחד ואחד מבני ביתו. (עיי' משפטי ארץ שביעית פרק ל סעיף ג, ובהערות שם).

אם יש אורחים בביתו, יכול להשאיר כמות כזו גם עבורם.

את הפירות הללו יכול להשאיר ברשותו ואינו חייב לאכלם בו ביום. (משפטי ארץ שם הערה 1).

זמן הביעור

זמן הביעור הוא כאשר כלו הפירות שמאותו המין – בשדות או במטעים.

כלו הפירות שבשדות המופקרות ונותרו בשדות המשומרות (שלא הפקירום בשמיטה כדין), נחשב שכבר כלו ונתחייבו בביעור.

נשרו הפירות מן הענפים ועדיין ניתן למוצאם על הקרקע, נחשב שלא כלו. נותרו מעט פירות אך לא ניתן למצאם בקלות, נחשב שכבר כלו והגיע זמן ביעורם. וכן אם כלו הפירות מרוב השדות ונשארו רק בשדות בודדות, נחשב שכלו ונתחייבו בביעור.

בגמרא נתפרש זמן ביעורם של פירות אחדים: תאנים – בחנוכה של השנה השמינית. תמרים – בפורים של השנה השמינית. ענבים ויין – בפסח של השנה השמינית. זיתים ושמן זית – בשבועות של השנה השמינית. וכתבו הפוסקים שיש לסמוך על זמנים אלו גם בזמננו, על אף שככל הנראה השתנה המצב בשדות, והם כלים לפני זמנים אלו.

אך שאר הפירות והירקות – לא נתפרש זמן ביעורם, ובהתחשב בכללים הנזכרים (וכן בכללים נוספים שנתבארו בגמרא ובפוסקים) קשה מאד לקבוע באיזה יום בדיוק יכלה מין מסוים בשדה.

מינים שזמן ביעורם מסופק

עבור מינים רבים ניתן לקבוע רק באיזו תקופה הוא יכלה, ובמשך אותה התקופה – כל יום הוא  ספק יום הביעור.  

במשך תקופה זו יש להפקיר את הפירות מדי יום, ואם חזר וזכה בהם – עליו להפקירם גם למחרת, וכן בכל יום עד שתעבור תקופת הספק.

אך מכיון שהדבר קשה לביצוע, הורו גדולי הפוסקים לנהוג כך: בהגיע תחילת זמן הספק יוציא את הפירות מביתו ויפקירם בפני שלשה כנדרש, ואם הם לא לוקחים אותם, רשאי להכניסם לביתו בעודם מופקרים, ויתכוון במפורש שלא לזכות בהם, ויניחם בביתו כשהם מופקרים עד סוף תקופת הספק, שכבר עבר בוודאי זמן הביעור, ואז יזכה בהם. וכשמכניסם לביתו יאמר בפני אותם שלושה אנשים שאף שמכניסם לביתו הפירות הינם הפקר ושכל הרוצה יכול לקחתם מביתו. (עיי' משפטי ארץ פרק לא סעיף ט ובהערות).

ב'לוח זמני הביעור' שיצא לאור על ידי בית המדרש יצוינו תאריכי הביעור, וכן תקופות הספק של כל מין ממיני הפירות והירקות.

עבר זמן הביעור

אם עבר זמן הביעור ולא הפקירו את הפירות, נאסרו באכילה לכל אדם. ויש אומרים שנאסרו אף בהנאה, וצריך לקברם או לאבדם בכל דרך שהיא.

במה דברים אמורים, בפירות שלא נתבערו במזיד. אך פירות שלא נתבערו בשוגג או באונס, יש אומרים שלא נאסרו, ולדבריהם יפקירם מיד והם מותרים באכילה.

פירות שבזמן ביעורם הודאי היו ב'אוצר בית דין' פטורים מן הביעור.

תוצרת שביעית שנקנתה לאחר זמן הביעור, יש לוודא שנתבערה בזמנה כדין. וכן המקבל משלוח מנות, או המתארח אצל אחרים ומוגשת לפניו תקרובת מפירות שעבר זמן ביעורם, עליו לוודא שנתבערה כדין, ואם הדבר אינו ידוע – לא יאכלם. 

יין, שימורים ומוצרים אחרים שנשמרים זמן רב, יש להיזהר בהם גם במשך השנים הבאות. אם הם משנת השמיטה, או שהם מכילים רכיבים מתוצרת השנה השביעית – יש לוודא שנתבערו כדין.