שנות ערלה באילן שנעקר וחזר ונטעו

הרה"ג פנחס פנחס וקנין שליט"א - ראש כולל בבית המדרש מחבר ספרים "שלמי פנחס"

ערלה פרק א' משנה ג' "אילן שנעקר והסלע [גוש אדמה] עימו אם יכול לחיות פטור [ממנין חדש של שנות ערלה] ואם לאו חייב שטפו נהר והסלע עימו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב נעקר או שזעזעתו המחרשה או שזעזעו ועשאו כעפר אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב. וביאר הרמב"ם [ע"פ תרגום הרב קורח] אם יש באותו העפר בכדי שאפשר שיחיה אותו האילן כשהוא עם אותו העפר לבדו ושוב נוטע עם עפרו במקום אחר אינו חייב בערלה לפי שאין זו נחשבת נטיעה שניה אלא הוא נחשב כאילו לא נעקר.

והנה במה שנקט התנא שבעינן שיכול לחיות בו כתב הרשב"א בתשובותיו ח"ג סימן רכ"ה "על דבר זה נתחבטתי כמה ימים, זמן שיכול לחיות כמה הוא, יגעתי ולא מצאתי, ומסתברא לי דאפילו יכול לחיות ממנו קצת ימים פוטרו  ואפילו אינו יכול לחיות שלוש שנים כשני ערלה ומנא אמינא לי מדתנן בפרק השואל קא. שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו זה אומר זתי גדלו וזה אומר ארצי גדולה יחלוקו, ואוקמינא בגמרא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלוש שנים ואע"פ שאין זו ראיה גמורה שיש לדחות קצת כיון שיכול לחיות סתם קתני ולא פירש משמע לכאורה כל שיכול לחיות קצת  ימים קאמר וכו' והיינו טעמא נמי דכי לא נעקר ממקומו אלא שעדיין מחובר כל דהו במקום נטיעתו ואפילו כחוט הסרבל אותו המועט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון אע"פ שאינו יכול לחיות ממנו כלל, וכמו ששנינו ערלה פ"א מ"ד "אילן שנעקר ונשתייר בו שרש פטור", וכמה יהא השורש רשב"ג אומר משום רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא כמחט של מיתון ומשום כך נראה לי דבחוצה לארץ אם נעקרו בגושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו פטורים אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמסתפק לי דתניא סתם כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו, חופר גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב".

מבואר מדברי הרשב"א שיש משמעות מהגמ' ב"מ ק"א ע"א ששיעור יכול לחיות הוא אפילו מקצת ימים אולם בחידושי הרשב"א דף ק"א ע"א וזה לשונו ד"ה "הא דקאמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן, קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה, וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה מכל מקום אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין " אם כן מבואר שאפשר להעמיד את הגמרא באופן שיכולין לחיות ג' שנים מכח גוש האדמה ומ"מ יכול הלה לטעון ארצי גדלה משום שע"י גושי האדמה היו גדילין פירות מועטים וע"י ארצי גדלו פירות מרובים, ולפי זה אין ראיה דסגי במקצת ימים. [שוב מצאתי שכן העיר בזה הברכי יוסף סימן רצ"ד ס"ק י"א].

וכתב עוד הרשב"א בתשובותיו דסגי במעט ימים מהא דתנן ערלה פ"א מ"ד דאילן שלא נעקר ממקומו לגמרי ועדין מחובר כל דהו במקום נטיעתו ואפילו כחוט הסרבל. אותו המועט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון אף על פי שאינו יכול לחיות ממנו כלל, וכמו ששנינו שם "אילן שנעקר ונשתייר בו שרש פטור, וכמה יהא השורש רשב"ג אומר משום רבי אלעיזר בן יהודה איש ברתותא כמחט של מיתון" א"כ מבואר מדבריו שנוקט בביאור המשנה דכל שנשאר שורש קטן ואע"פ שאינו יכול לחיות ממנו כלל ובפשטות כוונת הרשב"א שאינו יכול לחיות ג' שנים אבל מקצת ימים יכול לחיות דאי נימא שאינו יכול לחיות כלל  כלשונו הרי שאילן זה נחשב כתלוש ופשוט שצריך למנות מחדש שנות ערלה וכן דיקדק בדברי הרשב"א החזו"א סימן ב' ס"ק ע"ב "אמנם דברי הרשב"א הם לצד דבעינן חי לעולם או ג' שנים" וכן מבואר במנחת שלמה סימן ס"ט סק"א ד"ה והנה וכו' "אף כי מלשון זה נראה לכאורה שהרשב"א סובר דשיור שורש פטור הוא רק משום חיבורו לבד אע"פ שאינו יכול לחיות ממנו כלל מ"מ נראה דלא מסתבר לפרש כן, כי סברה היא דאילן שאין לו שום יניקה מן הקרקע הרי הוא כתלוש גמור".

ושוב כתב הרשב"א דבתוספתא זו שנינו דבר שמסתפק לי דתניא סתם "כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו חופר גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב". מדוייק מהתוספתא שצריך שיחיה ג' שנים וע"כ צריך הוכחה הניכרת שמוכח שיכול לחיות דאי סגי במקצת ימים אין צורך להוכחה שהרי הדבר ניכר לעין, וא"כ מכח התוספתא הדרא קושיא לדוכתיא הרי אילן שנשאר במקומו ומחובר ע"י שורש קטן וודאי לא יכול לחיות ג' שנים וא"כ מאי מהני שורש קטן, והיה נראה לומר שיש לחלק בן הנדונים דאילן שנעקר בעינן ג ' שנים ואילו אילן שנשאר בו שורש קטן היות והוא עדיין במקומו אע"פ שיכול לחיות רק קצת ימים עדיין שורש זה מחברו למקומו.

ויש לחילוק זה סמך מסתימת המשניות דהא במשנה ג' באופן שנעקר והסלע עימו מציין התנא דבעינן שיכול לחיות, וכן מבואר עוד במשנה באופן שזעזעתו המחרישה אע"פ שנשאר במקומו מ"מ כל השורשים ניתקו גם בזה מציין התנא שיכול לחיות ממנו, ואילו במשנה ד' שהאילן נשאר במקומו ומחובר ע"י שורש קטן לא מצריך התנא שיעור שיכול לחיות בו.

וכן מדייק החזו"א סימן ב' ס"ק י' "יש כאן ג' ענינים א. נעקר הסלע ובזה קשר השרשים עם העפר ולא ניתק כלל אלא נתמעט העפר הרחוק ועי"ז קופח יניקתו ב. שנתרסקו אברי השרשים ונתרופף הקשר בין השרשים והעפר, אבל עדיין לא ניתק הקשר לגמרי. ג. שמקצת השרשים נתקו לגמרי אבל נשתייר שרש אחד שלם ובדין הראשון והשני התנה התנא שיהא יכול לחיות במצבו ההווה, ובדין השלישי תנן סתמא פטור, ונראה הטעם דכל שרש אחד שלם הוי כתחילתו דשרש אחד שנשרש לפני ג' שנה פוטר ה"נ בנשתייר שרש אחד אע"ג שאין יכול לחיות בשרש אחד מ"מ עדיין לא נפסקה נטיעה ראשונה וכו' אבל בנעקר הסלע שאין כאן שרש אחד על מתכונתו הראשון בעינן שיכול לחיות".

שוב מצאתי שהעיר בדברי הרשב"א הגאון הרב צבי פסח פרנק סימן י"ג ס"ק ב ד"ה הנה וכו' "ממה שהביא הרשב"א ראיה מאילן שנעקר ונשאר בו שורש קטן, צריך לומר שאין העניינים שוים, דדוקא באילן שנעקר ונפרד לגמרי מקרקע עולם ומכש"כ בשטפו נהר שעבר ממקום למקום כשהוא חוזר ומשתרש בארץ חשיב עכשיו כנטיעה חדשה לכן צריך שיהיה בכדי לחיות ג' שנים דווקא להפקיע ממנו שם נטיעה חדשה, משא"כ בדין אילן שנעקר ונשתייר בו שורש מכיון שלא נפסק מעולם מחיבורו לארץ לא תליא כלל בכח החיות של שורש קטן דאע"פ שעומד להפסק מ"מ בתר השתא אזלינן שעדיין לא נפסק והוא עדיין בחיבורו עומד והדבר דומה לאילן ששורשיו מתחדשים מזמן לזמן הללו נוצצים והללו נובלים דאין סברה לומר שצריכין למנות לו שני ערלה מיום צמחיתן של שורשים החדשים, מכיון שלא נפסק מעולם מחיבורו של האילן לארץ. וכל מעיין בדבר רואה בדקדוק לשונו של הרשב"א שלא השתמש בראיה זו שבמשנה ה' להכריח מכאן דגם בשטפו נהר לא בעינן חיות של ג' שנים, ואף הוא לא נתכוין לבנות מכאן יסוד לדינו שלא צריך ג' שנים, אלא דהכי קאמר הרשב"א דאם נאמר שגם בשטפו נהר הדין הוא שלא צריך ג' שנים. אז יהיה דינו וטעמו שווה כמו אילן שנעקר והשאיר ממנו שורש דסגי ביכול לחיות קצת ודין אחד להם אבל וודאי אם נאמר דבשטפו נהר חיות של ג' שנים בעינן, אה"נ דלא דמיא כלל לדינא של נשתייר בו שורש ולא קרב זה אל זה וכמו שכתבנו".

מבואר מדבריו שעיקר הראיה שהתבסס עליה הרשב"א  היא מהגמ' ב"מ ק"א וגם ראיה זו כתב הרשב"א שיש לדחות קצת, וממשנה ד' בדין אילן שנעקר ונשתייר שורש קטן אין כוונת הרשב"א להביא ראיה אלא שנקט דבריו בדרך אם תמצא לומר שלא בעינן ג' שנים אזי המשניות שוין בדיניהם. והיות והראיה מהגמ' ב"מ אינה גמורה ומהתוספתא יש משמעות דבעינן ג' שנים ממה ששאלו כיצד יודע אם יוכל לחיות ואי אמרינן דסגי במקצת ימים אין צריך לשאול דהא הדבר ניכר לעין, וכמו שביאר הברכי יוסף את דברי הרשב"א ס' רצ"ד ס"ק י"א ד"ה "אומנם ומה שנסתפק מכח התוספתא אפשר לומר דבשלמא אי בעינן שיכול לחיות זמן רב אמטו להכי שאלו לחכמה כיצד יודע אם יוכל לחיות וקאמר חופר גומא וכו' אלא אי אמרת דבקצת ימים סגי אין כאן שאלה דבעידנא דמעקר אילן זה אינו יכול לחיות אפילו פורתא ניכר לעין תכף ומיד". ואשר על כן היות והראיה מהגמ' ב"מ אינה גמורה, והראיה ממשנה ד' היא על דרך אם תמצא לומר, הרי שלשון התוספתא מכרעת, ועל כן הסתפק הרשב"א והחמיר להצריך ג' שנים.

והיה נראה לתת סמך לדיוקו של הרב צבי פסח פרנק זצ"ל מתוך דברי הרשב"א בתשובותיו שהרי בתחילה הביא ראיה מהגמ' ב"מ קא. וכתב שיש לדחות קצת, ושוב הביא ראיה דסגי במקצת ימים ממשנה ד' אילן שנעקר ונשתייר בו שורש קטן. וצריך ביאור בסדר הדברים דלכאורה היה צריך הרשב"א בתחילה להביא ראיה מהמשנה הסמוכה לחברתה. ועוד שזו משנה ומדוע הקדים ראיה ממקום רחוק ובפרט שהראיה מהגמרא ולא מן המשנה. ועוד שהראיה מהמשנה הסמוכה היא ראיה גמורה לפום ריהטא ואילו הראיה מהגמ' בבא מציעא כתב הרשב"א שיש לדחות קצת, אלא בהכרח שהראיה העיקרית היא מסוגית הגמרא ב"מ קא. ושוב כתב דרך אם תמצא לומר [כמו שדייק הרב צבי פסח פרנק] ולא כדרך ראיה מהמשנה הסמוכה אילן שנעקר ונשתייר שורש קטן שעל צד דסגי במקצת ימים וכדמוכח מהגמ' ב"מ קא. הרי שהנדונים שוים אבל על צד שבעינן ג' שנים הרי שאין דמיון כלל בן שתי המשניות.

והנה בעצם הדין הנ"ל דבעינן שיכול לחיות שלוש שנים לכאורה צריך ביאור מה הטעם והסבר בדבר זה, ומצאתי שעמד בזה הגרשז"א זצ"ל בתשובה [הובאו דבריו במנחת שלמה חלק ג' סימן קנ"ה מכון אוצרות שלמה, וכן כתב גם במנחת שלמה סימן ס"ט] וזה לשונו "אך על עיקר הסברה דמ"מ מה טעם וסברה יש בדבר להצריך שיוכל לחיות ג' שנים ראיתי דקשיא ליה טובא [לשואל] הנה גם לדידי קשיא מילתא טובא, ובתחילה עלה בדעתי לומר דאפשר שהטעם הוא משום דכל אילן שאינו יכול לחיות שלוש שנים לא מקרי אילן  ובפרט בכה"ג שהוא הולך ובמצטמק ורע לו, ולכן כיון שע"י עקירה פקע מינה שם אילן חוזר שפיר ומתחייב בערלה כשחזר ונטעו כיון דמהשתא הוא דחייל עליה שם אילן וכדמצריכנן גבי הברכה דאע"פ שהבריכה כבר היתה מגדלת פירות שראויין לאכילה והיא כבר בריכה זקינה מ"מ כשהוא מפסיקה מן האילן הזקן נעשית חייבת בערלה ובארתי בזה הטעם משום שכל זמן שהבריכה יונקת מן האילן הזקן, אינה חשובה אלא כענף מן האילן הזקן ולא כאילן בפני עצמו ולכן כל שנשתנה מן שם ענף לשם אילן חייב שפיר בערלה וה"נ גם כאן אינו יכול לחיות מן העפר ג' או ד' שנים לא מקרי אילן".

וכעין יסוד זה מצינו במה שפסק הרמב"ם בפרק י' ממע"ש הלכ' י"ג אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לו משעת קציצה עכ"ל. ומשמע מדברי הרמב"ם שהחיוב הוא מעיקר הדין ולא משום מראית עין [רדב"ז] וע"כ הטעם הוא כמו שאמרו, משום דמיד שנגדם פקע מינה שם עץ משום דלא חשיב למקרי עץ כי אם לאחר שכבר יצא מן הקרקע ורואה פני חמה ולכן כשהחליף ויצא אילן אחר חייב שפיר בערלה. משום דעתה נעשה אילן. [שוב מצאתי שכעין זה כתב במנחת שלמה חלק א' סימן ע' ד"ה נמצינו למדים ואף כתב להתיר מכח יסוד זה אילן שנטעו בעציץ שאינו נקוב ושוב נקבו או נטעו בארץ, שאין צריך למות שנות ערלה משעת נטיעה בארץ, משום דמעיקרו שמו אילן ועתה שמו אילן. ואע"פ שנשתנה מתלוש למחובר לשאר דינים מ"מ לענין ערלה לא נשתנה דינו].

 וכן כתב בקהילות יעקב זרעים סימן כ"ז ס"ק ד' אילן היוצא מהשורשים אנו אומרים שכולו חייב דנידון כאילן חדש אע"פ שיצא משורש ישן כיון שהוא עצמו נקרא אילן חדש חייב בערלה אע"פ שיצא ממקום שעברו עליו ג' שנים עכ"ל. משמע מדבריו שאע"פ שהשורשים באים מאילן זקן מ"מ היות ועל היוצא משרש זה יש שם אילן חדש מונין לו שנות ערלה, ואינו בטל כלפי שאר האילן.

 וכן יש להוכיח יסוד זה ע"פ מה שכתב באור זרוע סימן שכ"ז ד"ה "אלא אי קשיא הא קשיא. האיך קונים יין מן העכו"ם הלא יש בהם וודאי ערלה בכרמיהם שנוהגים בכל שנה ושנה שנועצים ראשי הגפנים בארץ וחותכים אותו להבדילו מן השורש ונעשה גפן אחד שני גפנים, וערלה כי האי גוונא אסורה דהיינו הברכה, ובשלמא אם אינם חותכים כי אם לאחר השרשה שזה וודאי מותר דלא עדיף מאילן שנעקר וסלע עימו דאם יכול לחיות פטור אלא אם  חותכן קודם שנשרש הא וודאי ערלה דהיינו בריכה שנפסקה מאביה והוסיפה אח"כ דאסור".

 והעיר בדבריו במנחת שלמה סימן ס"ט ס"ק ג' ד"ה וכיון וכו' "ולכאורה דבריו תמוהין מאוד דאיך כתב שאם חותך לאחר השרשה וודאי מותר והלא תנן הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונין לה משעה שנפסקה וכיון שהוא אחר שנה הרי ברור שכבר נשתרש במקום השני ואפ"ה אם חתכו חייב וכו' ונראה דטעמא דהפסקה מחייבת בערלה הוא משום דמעיקרא הוי יחור ועכשיו עץ, אבל כאן דיקדק האו"ז בלשונו שכתב שנועצים ראשי "הגפנים" בארץ ועפ"ז אתי שפיר דבשלמא בהברכת יחור עושה שפיר ההפסקה שינוי מיחור לאילן, משא"כ אם נעץ את כל הגפן עצמו וחלקו לשנים הרי שני החלקים שמם עליהם מעיקרא אילן והשתא אילן, והשוני מתבטא בזה שבתחילה היה אחד ועתה שתים, והרי לאו נטיעה הוא ולכן דווקא באופן שחתכו קודם שהשריש במקום השני אז הוא חייב בערלה מכיון שבשעת השרשה לא היה יכול לחיות, דומה הדבר לאילן שנעקר בלא עפר ונטעו במקום אחר שהוא חייב. משא"כ אם חתכו לאחר שהשריש ונקלט יפה אז אין סיבה לחייב בערלה דההפסקה לא גורמת בו שום שינוי דמעיקרא אילן והשתא אילן".

 ועפ"ז מובן מדוע השווה האור זרוע דין זה לדין אילן שניטל ועפרו עימו דהיות ויכול לחיות אמרינן דשמו עליו דמעיקרא שמו אילן והשתא שמו אילן. וא"כ נמצא איפוא דהיות ובעינן שיהיה שמו עליו הרי דאילן שנעקר ועפרו עמו כדי ששמו ישאר עליו בעינן שיכול לחיות ג' שנים דאל"כ הרי האילן הולך ומצטמק ורע לו ואבד שם אילן ממנו.

והנה עד כאן ביארנו בדעת הרשב"א שיש לחלק בן אילן שנעקר וסלע עימו שצריך ג' שנים לאילן שנעקר ונשאר במקומו ועדין מחובר בשורש קטן שהוא פטור מערלה. ברם בירושלמי [ע"פ ביאור הגר"א] מבואר דבפשטות בעינן שיכול לחיות ג' שנים אף באילן שנעקר ונשאר בו שורש כמחט של מיתון, וזה לשונו "כיני מתני' אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב חזקיה שאל פחות מיכן כתלוש הוא השתחוה לו אסור, כותבין עליו גיטי נשים, אמרין חזר ביה חזקיה א"ר יונה מן הדא חזר ביה דא"ר יוחנן בשם רב ינאי מכיון שיש כמחט של מיתון דבר בריא שיש לו שלוש שנים חזקיה שאל שליש מחט שנה שני שלישים שני שנים, חברייא בעי מחט ושליש דבר בריא שיש לו ארבע שנים אין תימר לא חזר ביה למה שאל כן, אמר רבי יונה מן מילתה חזר ביה דאמר רבי יוחנן בשם ר' ינאי מכיון שיש כמחט של מיתון דבר בריא שיש לו שלש שנים". א"כ מבואר דאף באופן זה מצריך הירושלמי שיוכל לחיות ג' שנים וא"כ ה"ה לאילן שנעקר ועימו סלע דעלה קתני במשנה דבעינן שיכול לחיות והיינו ג' שנים.

הרמב"ם בפרק י' הלכה י"ב כתב שבין באילן שנעקר והסלע עימו ובין באילן שנעקר ונשאר ממנו שורש אחד וכו' מפני שיכול לחיות, וכן כתב הרא"ש בהלכותיו דבתרויהו בעינן שיכול לחיות, אע"פ שבמשנה ד' לא הזכיר התנא תנאי זה מ"מ נקטו הראשונים דהיות והוזכר תנאי זה במשנה ג' הרי שמשנה ד' המשך למשנה ג', ולא הוצרך התנא לפרט שוב.

וכתב החזו"א סימן ב' ס"ק י"ב "דהנה הרא"ש ז"ל עמד בהא דתנן אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור מ"ט תנן הכא דסגי בשורש ולעיל תנן דבעינן דיכול לחיות וכתב וז"ל אז ידוע שיכול לחיות במקומו ופטור אף אם הוסיף בו עפר וכ"ה בטושו"ע סימן רצד' סעיף כ' והנה דברי הרא"ש היפוך דברי הרשב"א שכתב דבשורש קטן וודאי אינו יכול לחיות, והרא"ש כתב דזהו ביטחון שיכול לחיות אומנם דברי הרשב"א הם לצד דבעינן ג' שנים אבל הרא"ש פשיטא ליה כדברי הרשב"א דסגי במקצת ימים ושורש אחד מבטיח זה, ואחרי דהרשב"א מספקא ליה והרא"ש פשיטא ליה אין ספק מוציא מדי וודאי. אם כן מבואר שהחזו"א נוקט בפשיטות דהיות והרא"ש מבאר דאף באילן שנשאר בו שורש קטן אמרינן טעמא "מפני שיכול לחיות" הרי בעל כרחך היינו מקצת ימים, דהא וודאי שאינו יכול לחיות מכח שורש קטן ג' שנים וא"כ ה"ה באילן שנעקר והסלע עמו דסגי במקצת ימים. דזהו שיעור יכול לחיות בו והיות והרשב"א מספקא ליה והרא"ש וודאי ליה הרי אין ספק מוציא מדי ודאי.

וכן מוכיח החזו"א את דבריו מהא דאיתא בירושלמי דרבי יאשיה מייתי נטיעות מחו"ל, "ואם צריך ג' שנים וצריך שיעור גדול כדי שיצא הספק מליבנו אין הדבר נוח להביא בגושיהן מחו"ל, והיה הפסד הוצאת הדרך יתירה על השכר". והיינו דהיות וסגי בעפר שיכול לחיות האילן ממנו מקצת ימים הרי שבעפר מועט סגי ובאופן זה הוצאות הדרך אינם מרובות ונמצא משתכר בזה.

אולם מרן הרה"ג שמואל הלוי וואזנר שליט"א כתב בתשובה בשו"ת שבט הלוי חלק ה' סימן קנ"ו שנשאל ע"י כבוד ידידנו היקר הרב הגאון המושלם וכו' רבי יוסף י. אפרתי שליט"א. בעיקר דין אילן שנעקר בגושו ידוע ספיקו של הרשב"א אם בעינן כדי לחיות ג' שנים או לא ואם באנו להצריך שיכול לחיות ג' שנים הרי קשה מאוד הקביעות בזה, אך מאידך ידועה הכרעת החזו"א בערלה ס' ב' וכן בדיני ערלה ס"ק י"ח אתו"ד מעל', ובתוך התשובה כתב "והשתא לענין שיעור כדי לחיות בכמות הזמן אשר רבינו הרשב"א ח"ג ס' רכ"ה מסופק אם כדי לחיות ג' שנים שנות ערלה אם קצת מן הימים. ומקיל מספק זה בערלת חו"ל ומחמיר בערלת א"י, אלא ששוב מפקפק על צד ההיתר מתוספתא פ"ק דערלה כלהלן: והנה מרן החזו"א ס' ב' ס"ק י"ב רצה להוכיח מדברי הרא"ש דפשיטא ליה להקל מה דמספקא ליה להרשב"א להחמיר וזה שהביאו להכריע להקל לגמרי, איברא רואה אני שאין הבנת החזו"א בדברי הרא"ש מוסכמת שהרי בדברי חמודות על דברי הרא"ש בהלכות ערלה אות י"ד העתיק ספיקו של הרשב"א וחילוקו בין א"י לחו"ל על דברי הרא"ש, וגם לישנא דאינו יכול לחיות ממנו כלל שבתשובת הרשב"א לענין שרש קטן אינו משמע כהחזון איש דאינו יכול לחיות ג' שנים והרא"ש דקרי לשרש קטן יכול לחיות היינו משום דסגי בקצת ימים, דלשון אינו יכול לחיות כלל, מורה יותר שכלל וכלל לא, גם מקצת מג' שנים וע"כ לא תני בשורש קטן השיעור דיכול לחיות. אבל ההבדל בזה בן הרשב"א להרא"ש יראה לענ"ד דיסודי אילן שנעקר ובו סלע ואילן שנעקר ובו שרש הם שונים זה מזה דאילן שנעקר לגמרי ורק נשאר עפר סביבו ההיתר מכח יכול לחיות שבעפר דזולת זה הרי הוא עקור לגמרי, משא"כ אם נשאר על מקומו עדיין נשאר  קצת נהי דעל שורש קטן זה בוודאי אינו יכול לחיות כמש"כ הרשב"א, מ"מ כיון דמשורש זה שוב מתפתחים ומתחלפים שאר השרשים במשך הזמן הרי לא נקרא עקור לגמרי,א"כ הרשב"א מדבר מצד השרש הקטן עצמו דעי"ז ודאי אינו יכול לחיות כלל, והרא"ש זה עצמו קורא יכול לחיות כנ"ל דגורם חליפין ועיין היטב בלשון הריבמ"צ בלשון המשנה ד'".

נמצא איפוא לסיכום: לדעת החזו"א בדין אילן שנעקר וגושו עימו הרשב"א מסתפק אי סגי במקצת ימים או שצריך ג' שנים ולדעת הרא"ש פשיטא ליה דסגי במקצת ימים ועל כן הכריע כדעת הרא"ש משום דפשיטא ליה, ודעת הרה"ג שמואל וואזנר שליט"א דבאילן שנעקר וגושו עימו בין לדעת הרשב"א ובין לדעת הרא"ש הדבר מסופק.