קדושת שביעית בלולבים

הגאון רבי שאול רייכנברג שליט"א

בגמרא סוכה מ,מא מבואר שיש קדושת שביעית בלולבים. ופירש שם רש"י שם ותוס' ב"ק קא שלולבים עומדים לכבד את הבית וזה הנאתו וביערו שווה שמתקלקל תוך כדי שימוש.

מדייקים ברמב"ם שכתב בפ"ח הי"א שהלוקח ד' מינים מבליע דמי האתרוג בלולב ולא כתב שזה רק בלולב שחנט בשישית כמו שכתבה הגמרא, משמע שס"ל שבכל לולב אין קדושת שביעית. (במהר"י קורקוס נראה שלא דייק ברמב"ם, וי"ל שד' מינים תמיד קנו סמוך לסוכות וכתב ברמב"ם הלוקח בשביעית וזה יכול להיות רק בלולב שחנט בשישית והרמב"ם לא דיבר בלוקח בשמינית שאז אכן הלולב גם קדוש).

אמנם בפי' המשנה סוכה שם כתב הרמב"ם שאין קדושת שביעית בלולב משום שהוא עצים, וכ"כ הר"ן שם בתרוץ אחד. ושואל הכפות תמרים שהרי זה נגד הגמרא. ומתרץ שלמסקנת הגמרא כמו שאין קדושת שביעית בעצים דמשחן כיון שסתם עצים להסקה הם עומדים ה"ה אין בלולב, וכדבריו כתב גם החתם סופר. אמנם כתב הכפות תמרים שזה דלא כתוס' ב"ק שכתבו שלא אומרים סתם עצים כדי לפטור מין עצים שלא עומדים להסקה, אלא שגם בעצים דמשחן הרוב הוא להסקה. אבל בלולב הרוב שמשתמשים הוא לכבד הבית ולא להסקה. (ויש להעיר עוד שזה גם דלא כרש"י אע"פ שברש"י נראה שעצים דמשחן לא עומדים להסקה ומ"מ אמרינן סתם עצים להסקה וגם בעצים דמשחן אין קדושת שביעית, אך מ"מ דייק בלשונו בסוכה מ וכתב סתם עצים של היסק להסקה ניתנו. וזה כתב כדי לתרץ את קושיית התוס' למה בלולב יש קדושת שביעית, למה לא אומרים סתם עצים להסקה. לזה כתב משום שלולב אינו עצים של היסק שהוא עלים בעלמא ואינו מתאים להיסק). והנה ברבנו גרשום בכורות לא,ב כתב שאין בלולב קדושת שביעית משום שאינו פרי משמע שס"ל שבמסקנא פסקינן שבעצים אין בהם קדושת שביעית משום שאינם פרי ולא משום שבטל בסתם עצים להסקה (ויתכן שזה כוונת הרמב"ם בפיה"מ). וכ"כ הרדב"ז על הרמב"ם שם (פ"ח) שאין קדושת שביעית בלולב משום שאינו פרי. וכבר שואל ברע"א שזה לא כמסקנת הגמרא.

באור שמח פרה פי"א ה"ז כתב שלקיחה למצווה מפקיעה קדושת שביעית מהלולב. וזה תלוי במחלוקת תנאים במשנה פרה (פי"א מ"ח)  אם לקיחת אזוב להזאה נחשב כמלקט לאוכלין  ויכול לקבל טומאה או כמלקט לעצים ולא מקבל טומאה. והגמרא כמ"ד שנחשב אוכל שזה ר"מ וסתם משנה ר"מ ואילו להלכה פסק הרמב"ם שהרי הוא כעצים ולא מקבל טומאה, ה"ה אין בו קדושת שביעית. (ונראה להסביר הדברים. שהתוס' נדה נא כתבו שאזוב ראוי לאכילה רק עד שאינו מתקשה, ולכן כשגדל בחצר סתם לאכילה קאי כיון שיכול לראות אותו לפני שנתקשה ולקטוף. א"כ ודאי שמדברת המשנה שלקחו כשעדיין רך ואז סתמן לאכילה קאי ורק מחשבה לעצים מפקיעה ממנו שם אוכל. וע"ז נחלקו אם מחשבה למצווה נחשבת יחוד הדבר למטרה מסויימת שמפקיעה ממנו שם אוכל או לא שמצוה היא אינה שימוש שמשנה את הגדרת הדבר. ורבי יוסי ור"ש סוברים שליקט להזאה הרי הוא כעצים משום שמצוה משנה את הגדרת הדבר ומצווה עצמה הרי זה כעצים שאינה אוכל שתקבל טומאה, וכך פוסקים. ואין לומר שיחוד הלולב למצוה גם מחיל קדושת שביעית, משום שאין זה הנאתו וביעור שווה, ועוד שימוש למצוה אינו שימוש. וכך גם מוכח מרש"י ותוס' שכתבו שלולב יש בו קדושת שביעית משום שמכבדים בו הבית ולמה לא כתבו משום שנלקח למצוה.

לפי הנ"ל אם נדון על לולב כפי שהיה בזמן הגמרא לרש"י ותוס' יש בו קדושת שביעית, ולרבנו גרשום ולרמב"ם בפיה"מ וכפי שדייקו  ביד החזקה, אין בו קדושת שביעית (או משום שבטל בשאר עצים שעומדים להסקה, או משום שאינו פרי, או משום שמייחדים למצוה).

הנה בזמננו סתם עצים לא עומדים להסקה אלא לבנין או רהיטים, ולעשיית נייר. מאידך גיסא גם לולבים לא עומדים לכבד את הבית. לכן י"ל שאם הקובע הוא מקומו ושעתו כמו שנראה מסקנת החזו"א (שביעית סי' יד ס"ק י בסוף, ואף שבסדר השביעית שפורסם בשמו נראה שחשש בקליפות למה שהיה פעם שקליפות עמדו למאכל בהמה, יתכן משום שבזמנו היו רפתות בכל מקום וגם בבני ברק ונתנו להם גם קליפות, או שכל ספיקו שייך במאכל אדם או בהמה שבזה יתכן שיקבע מה שהיה פעם אך לא בדברים של שימוש, שודאי תלוי בכל דור), הרי הלולבים לא עומדים כיום לשום שימוש מלבד למצוה ואין בהם קדושת שביעית. ומה שעושים בהם קיישעלעך זה גם רק למצוה (ועוד זה כרהיטים שלהלן). ומה שעושים כלי להדסים להריח זה מיעוט קטן של אנשים מתוך 8 מליון אנשים שיש בארץ ישראל, ואין זה נחשב שימוש (משא"כ מטאטא לכבד הבית היה בכל בית), זה לא יותר טוב מזילוף שמבואר בגמרא ב"ק שאינו משימושי שביעית כיון שטוב רק לעשירים (ועוד זה כרהיטים שלקמן). ומה שמסככים בו זה מיעוט קטן שאינו נחשב. ואם זה לסוכות יש לדון שנחשב שימוש למצוה. ואף אם אינו נחשב למצוה מ"מ משתמשים  לסיכוך רק אחרי שגודל ונפתח ולא כשהוא עדיין לולב, ממילא במצב של לולב אין בו קדושת שביעית. לכן בלולבם הגדלים בארץ ישראל אין קדושת שביעית, אף לדעת רש"י ותוס'.

ואף אם עצים לרהיטים ובנין יש בהם קדושת שביעית, לא בטלים בהם הלולבים שאינם ראויים לרהיטים ובנין. שאי אפשר להחיל קדושה על דבר שלא עומד אף שהוא שייך לקבוצה שיש בה קדושה (ראה עוד להלן).

אך יתכן ששייך גם כיום ביטול בשאר עצים. שכתב החזו"א סי' יג ס"ק ח ד"ה ובזה וד"ה וטעם שאין קדושת שביעית בפשתן (אף שהפשתן הגולמי אינו ראוי לכלום), ובעצים לבנין ורהיטים  (כדמשמע מהא דהגמרא לא שאלה והאיכא עצים לבנין), ומסביר משום שלא משתמשים בעצים כמו שהם אלא משנים אותם לכלים ורק אח"כ משתמשים, והרי זה כשימוש סחורה שאינו משימושי שביעית, עי"ש. ולפי"ז ה"ה בקיישעלעך ובכלי להדסים להרחה שמשנים אותם לכלים (ויש להוסיף שלפי הרמב"ן והריטב"א ע"ז סב,א אין קדושת שביעית בבנין ורהיטים משום שזה חפץ שעומד זמן רב, עי"ש). אמנם יש לדון אם שייך ביטול דבר שלא שייך לעשות בו אותו הדבר, שאי אפשר לעשות רהיטים מלולבים, מאידך יתכן שהסיכוך והכלים לבשמים מספיקים כדי לבטל את ענפי התמר בעצים העומדים לבנין רהיטים. כמו כן השימוש לנייר לכאורה  נחשב הנאה לאחר הביעור משום שקודם מרסקים את העצים ומפרידים מהם דברים וכן מערבים בהם עוד דברים ורק אח"כ עושים את הנייר. ויש לדון אם זה כעצים להסקה או כשורשים וקליפות לצבע, וצ"ע. א"כ יש מקום לומר גם בזמננו רוב עצים שמשתמשים בהם עומדים לדבר שאין בו קדושת שביעת, א"כ עדיין קיים הטעם שביארו ברמב"ם שלולב בטל ברוב עצים.

לכן נשאר המנהג שנהגו שאין קדושת שביעית בלולבים כמו שמובאים המקורות במשפטי ארץ שביעית פרק יד סעי' יא.

ביאור דברי החזו"א סי' יג ס"ח   (כיון שדברי החזו"א קשים ונראה כאילו יש סתירה בדבריו, נבאר אותם)

ד"ה ב"ק

  1. אם ההנאה מהצבע היתה רק כשלובש הרי זה הנאה אחרי הביעור משום שנהפך לבגד שהוא דבר אחר ולא מועיל בזה חזותא מילתא (וזה רק לרש"י אבל לתוס' גם חזותא מילתא נחשב שנמצא).

ד"ה ומיהו

  1. מ"מ מותר לעשות זאת בשביעית כיון שכלים השורשים ומוציאים צבע אע"פ שנהפכים לבגד הרי זה דומיא דלאוכלה, משא"כ בתבן בכר הדבר קיים ואני הופכו לדבר אחר כדי להשתמש בו הרי זה כסחורה שאינה משימושי שביעית.

  2. מיהו דווקא בתבן בכר פקע ממנו קדושת שביעית כיון שהקדושת שביעית מדין מאכל בהמה ועשה ממנו כלי פקעה הקדושה, אע"פ שגם כר זה הנאתו וביעורו שווה, כיון שסתם עומד למאכל בהמה וזה נתן לו את הקדושה, השינוי לכלי הפך לחפץ אחר בתלוש, ואין החלת קדושה בתלוש. אבל לולב אע"פ שנהפך לכלי למטאטא, לא פקעה ממנו קדושת שביעית כיון שקדושת שביעית היא משום המטאטא.

אמנם כל זה בשינוי שאינו שנוי כל כך גדול, אבל בשינוי גדול כמו צבע שנהפך לבגד, אז אפילו אם עומד לכך בטל ממנו קדושת שביעית כיון שמשתנה.

ד"ה ובזה וד"ה וטעם

  1. אין קדושת שביעית בפשתן כיון שהשימוש בו רק אחרי שמשתנה לכלי ומ"מ הוא קיים בפועל והרי זה כעין סחורה שמרויח מהפשתן בגד, ושימוש של סחורה אינו משימושי שביעית וזה נחשב שינוי גדול (וזה אע"פ שבפשתן כמו שהוא אין שום שימוש). ומהאי טעמא אין קדושת שביעית בעצים לבנין ורהיטים. משא"כ בלולב אין זה נחשב שינוי גדול (כיון שרק לוקח את הלולבים וקושר כמה יחד), לכן לא נחשב שהרויח כלי אלא שמשתמש בלולבים לכבד הבית.