נתינת מעשר עני ע"י אדם פרטי

הרה"ג יהודה קנר שליט"א רב הגבעה הדרומית "רמת דוד" מודיעין עילית

(הדברים נאמרו לעיון ואין כאן הכרעה הלכה למעשה)

א. האם חייב לתת את פירות מעשר העני או יכול לתת דמים

המפריש מעשר עני חייב לתיתו לעניים (ואם העניים באים לקחת מהשדה חייב בעה"ב לאפשר להם לקחת ובאופן זה נקרא "עזיבה"). ויכול לתת לגבאי צדקה ומקיים בזה מצות נתינה כמבואר במשנה מע"ש פ"ה מ"ט והובאה בב"מ יא. במעשה דר"ג וזקנים שנתן מעשר עני לר"ע שהיה גבאי עניים, כן הוכיח החוו"ד סי' ק"ס סק"י.

הפוסקים דנו האם חובת הנתינה היא על הפירות בעצמם או שרשאי לתת את דמיהם מדין מה לי הן מה לי דמיהן. בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ש"מ הביא תשובת מהר"י קורקוס (והובאה גם בשו"ת אבקת רוכל סי' ט"ז) שכתב שיש מקומות בא"י שנהגו שאת מתנות הכהונה,זרוע לחיים וקיבה,לא היו נותנים לכהן  אלא נותנים תמורתם פרוטה אחת בהסכמת הכהן. והמהר"י קורקוס האריך להוכיח שחייב לתת את המתנות עצמם ולא את דמיהן. הרדב"ז שם כתב לקיים המנהג דאם הכהן מסכים לקבל כסף אפשר לתת לו, דמ"ל הן מ"ל דמיהן, והסוגיות שמהם מוכח שצריך לתת דוקא את המתנות עצמן מדוברות באופן שאין ידוע שהכהן מסכים לכך. גם בפירושו על הרמב"ם בפ"ט מבכורים הט"ז כתב הרדב"ז שיכול לתת דמים בהסכמת הכהן תמורת המתנות. ובחזו"א מעשרות סי' ח' הכריע כדעת מהר"י קורקוס וכתב שכן מוכח מהרשב"א וריטב"א בגיטין דף ל'.

והנה בחולין קל: המזיק מתנ"כ או שאכלן פטור… מ"ט דהו"ל ממון שאין לו תובעין ת"ש הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר (פירש"י: אלמא יש לו תובעין) שאני התם דקא משתרשי ליה. והקשו תוס' הא באכלן ג"כ משתרשי ליה ופטור, ותירצו שיכול היה להתענות. והר"ן תירץ באופן אחר וז"ל: כל שנתכוין ליקח מתנות כהונה לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג דמשתרשי ליה שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהן, אבל אנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא את חובו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן מה לי דמיהן. עכ"ל. נמצא לדברי הר"ן אומרים במתנות כהונה מ"ל הן מ"ל דמיהן ומקיים הנתינה ע"י נתינת הדמים.

ונראה שלהלכה פוסקים כר"ן, דברמב"ם פ"ט מבכורים הי"ד כתב לגבי מתנ"כ שאם מכרן פטור מלשלם שהוא ממון שאין לו תובעים. והקשה המהר"י קורקוס הא במכרן משתרשי ליה. ותירץ ע"פ דברי הר"ן, שכיון שמכרן ע"מ שלא לתת לכהן הרי הפקיע מצותו ואינו חייב. וכ"כ בקצה"ח סי' ק"ז בדעת הרמב"ם. ובשו"ע יו"ד סי' ס"א סל"א פסק כרמב"ם. (וע"ע ברמב"ם פ"י מבכורים ה"ח ובתשובת רדב"ז ללשונות הרמב"ם (חלק ה') סי' קע"ד שביאר דבריו ע"פ הר"ן).

והנה מבואר מדברי הר"ן שאומרים מ"ל הן מ"ל דמיהן במתנ"כ (וה"ה במע"ע), וקשה על הפוסקים שכתבו דלא אמרינן מ"ל הן מ"ל דמיהן. ומצאתי בקה"י לגיטין סי' כ"ב שהקשה כן, ותירץ דכל זמן שהמתנות בעין ה"ה ממון השבט ולא זכה בהן כהן מסוים וע"כ לא נפטר ממצותו כשנותן דמיהן לכהן מסוים שהרי גוף המתנות נשאר ממון השבט, ודברי הר"ן נאמרו במקום שגוף המתנות אינן בעין ועל זה כתב שמקיים מצותו גם על ידי נתינת הדמים, דמ"ל הן מ"ל דמיהן.

נמצא לפי"ז שכל שהפירות קיימים חייב לתיתם ואינו יכול לתת דמיהן, ואם הפירות אינם קיימים (והיינו באופן שהבעלים לא אכלם ע"מ לגזול) יכול לקיים מצות נתינה ע"י נתינת הפירות דמ"ל הן מ"ל דמיהן.

ב. המפריש כמות מועטת של מעשר עני

המפריש מע"ע בביתו מכמויות קטנות של פירות, נמצא שהמע"ע הוא מועט מאד, ופעמים רבות הוא חלקי פרי כגון חצי עגבניה וכדו'. נראה שבכה"ג רשאי לאכול את המע"ע בעצמו (בלי לתיתו תחילה לעני), ולשלם דמיו לעניים, וכמו שיבואר.

ברמב"ם פ"ט מבכורים הט"ז כתב: מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה. עכ"ל. וקשה הא אינו מקיים מצות נתינה שמצותו בנתינת הפירות. ובצפנת פענח (פ"א מתנ"ע) כתב דמיירי במכירי כהונה, וקשה לדבריו דא"כ מדוע נותן לכל כהן שירצה. ובדרך אמונה על הרמב"ם (בכורים שם) כתב דבמקום שכל הכהנים מסכימים שיאכל המתנות מותר, וכה"ג שאין שם כהן ודאי מסכימים לכך ובתנאי שיתן דמים. ואולי כה"ג מקיים מצות נתינה כיון שמדעת כל הכהנים עשה כן י"ל דהרי כאילו זיכה להם וצ"ע. ואת"ל שאין מקיים מצות נתינה עכ"פ נראה דתקנה דרבנן היא לטובת הכהנים. עכ"ד. ולא הבנתי מש"כ דהוי כאילו זיכה להם.

ונראה לבאר דברי הרמב"ם ע"פ דברי הר"ן, דכיון שמותר לו לאכול המתנות הואיל ואין כאן כהנים והוי השבת אבידה בשבילם, ועושה כן ע"ד לשלם ולא ע"ד להפקיע מצותו, הרי שיכול לקיים מצות נתינה בדמים שבכה"ג אומרים מ"ל הן מ"ל דמיהן.

ובתשובת מהר"י קורקוס דלעיל כתב בתוך דבריו: ואפילו יתן דמי כולם (כלומר יתן תשלום בשווי מלא של המתנות) היכא דאיכא כהני דמתא צריך לקיים מצות נתינה כדכתיבנא דיש מי שרוצה בהן ולא בדמיהן. עכ"ל. נראה מדבריו שאם כל הכהנים מעוניינים שיתן דמים יכול לעשות כן. וקשה כנ"ל איך מקיים מצות נתינה בכה"ג. וע"פ הר"ן מתבאר שכיון שאוכלן ברשות שהרי כל הכהנים מסכימים לכך, וכונתו לשלם, מקיים מצות נתינה בדמים דמ"ל הן מ"ל דמיהן.

והנה המפריש מעשר עני בכמות קטנה מאד כנ"ל נראה שבמציאות של ימינו אין אפשרות לתיתו בעצמו לעניים.דהעניים לא מסכימים לקבל כזו כמות והוא בזיון גדול עבורם. וע"פ מה שהתבאר באופן שאין אפשרות לתת את הפירות עצמם לעניים, רשאי הוא לאכלם ע"ד לתת דמיהן לעניים ויקיים מצות נתינה בדמים.

ג. הקנאת הפירות לעני

ואם מפריש פירות בכמות שיכול לתת לעני ויקבלם ממנו, חייב לקיים מצות נתינה בפירות עצמם. ויכול לקיים הנתינה גם כשמזכה לעני ע"י אחר כמבואר בגיטין ל' ע"א. ויכול לזכות לו אף שלא מידיעתו דזכות היא לו. והנה הדרך הטובה ביותר לזכות לו הוא ע"י קנין הגבהה, ובזה בודאי מועיל. אמנם פעמים רבות קשה לעשות קנין זה שצריך שהמזכה יבוא אל הפירות או להיפך. ופעמים יש כמות גדולה וקשה להגביהה.

ולכאורה יכול לזכות לו ע"י קנין חצר, ולצורך זה יקנה לו את מקום הפירות או את הכלי שבו הפירות (ויכול להקנות ע"י אחר פעם אחת כלי ובכל פעם שרוצה להקנות לו פירות יניחם בכלי). אמנם בדרך זו יש פקפוק, דהא אין החצר משתמרת לדעת המקבל, ודעת השו"ע (סי' ר' ס"א וסי' קצ"ח ס"ה) שגם אם יש דעת מקנה,ולא רק כשזוכה מהפקר, חצר קונה רק אם משתמרת לדעת הקונה. אמנם דעת הרמ"א   (סי' ר' ס"א) שרק בזכיה מהפקר צריך משתמרת לדעת הקונה אבל כשיש מי שמקנה לשני חפץ מספיק שהחצר משתמרת לדעת המקנה. והש"ך שם כתב שדעת רוב הפוסקים כשו"ע והוי ספיקא דדינא עיי"ש.

והנה בנתיה"מ סי' ר' סק"ג כתב שכל מקום מוקף מחיצות אף שאינו נעול במנעול מקרי משתמרת, ואף כלים כיון שיש להם מחיצות דינם כחצר המשתמרת וראיתו דמבואר בגמ' דכלים קונים, ופירשו הראשונים דמדין חצר. וא"א לומר שקונים הואיל ועומד בצד הכלי ומשמר, דברמ"א סי' ר' ס"א כתב שצריך לעמוד בתוך החצר ולא מספיק שעומד בצידה. אך במקנה (קונטרס אחרון סי' ל' ס"ק טו') כתב דמשתמרת הוא רק כשמוקף מחיצות ונעול במנעול, וזה שלא כדברי נתיה"מ. ויעויין בנתיה"מ סי' ר"ב סק"ה שכתב שכשיש דעת אחרת מקנה אין צריך לעמוד בתוך שדהו ומספיק לעמוד בצידה,ורק בזוכה מהפקר צריך לעמוד בתוכה. ולפי"ז אין הכרח לדין שכתב בסי' ר' הנ"ל, שכלי קונה בדעת אחרת מקנה הואיל ועומד בצידו.

ולהקנות ע"י קנין אגב, שיקנה לו קרקע ואגבה את פירות המע"ע, גם בזה יש פקפוק ע"פ המבואר ברמ"א סי' ר"ג ס"א דטובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית בחליפין, ומקורו מבעל העיטור ושם כתב כן גם לגבי קנין אגב (והביאו הש"ך). ובנידו"ד שהפריש מע"ע הרי יש לו רק טוה"נ שהפירות עצמם אינם שלו ורק יש לו בהם זכות לתת לעני שירצה.

נמצא שגם בקנין חצר וגם בקנין אגב יש פקפוק להקנות באמצעותם את המע"ע שהפריש.

ונראה שאם יקנה גם בחצר וגם באגב יועיל בודאי. דהנה בב"מ יא. מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג… ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. והקשו דאין החצר משתמרת לדעת הקונה, ותירצו שקנו בקנין אגב. ור"פ תירץ דקנו בקנין חצר, ובדעת אחרת מקנה לא בעינן משתמרת לדעת המקבל. נמצא שמעשה דר"ג וזקנים חייבים לפרש או מדין חצר או מדין אגב, וא"כ אם יעשה את שני הקנינים בודאי קנה.

והנה בביאור הגר"א סי' ר"ג סק"ז הקשה כיצד יסביר השו"ע את המשנה של ר"ג וזקנים, שהרי סובר שחצר קונה רק כשמשתמרת לדעת המקבל ואף כשדעת אחרת מקנה,וא"כ א"א לומר שהקנה בחצר. וקיי"ל דטוה"נ אינה ממון וא"כ א"א לפרש שהקנה באגב. וכתב דצ"ל דר"ג וזקנים ס"ל כמ"ד טוה"נ ממון ולא קיי"ל כוותייהו בזה. ולפי תירוץ זה נמצא שלהלכה לדעת השו"ע לא מועיל להקנות המע"ע לא בחצר ולא באגב. אמנם הגר"א שם סיים: וצ"ע ועש"ך. והיינו שתירוץ זה הניח בצ"ע וציין לש"ך. וכנראה כונתו למש"כ הש"ך שם דאף למ"ד טוה"נ אינה ממון מ"מ מועיל להקנותו באגב (ויש להוסיף שברמב"ם מוכח כדברי הש"ך שפסק בפי"ב הט"ו מהל' תרומות דטוה"נ אינה ממון, ובפי"א הי"א מהל' מעשר עני כתב שיכול לזכות מתנ"כ לכהן בקנין אגב) ולפי"ז לדעת השו"ע צ"ל שר"ג הקנה באגב. ולדעת הרמ"א צ"ל שהקנה בחצר (שלדעתו אגב לא מועיל במקום שהוא רק טוה"נ, וחצר מועילה בדעת אחרת מקנה אף שאינה משתמרת למקבל). ונראה שזו מסקנת דברי הגר"א, וא"כ אם יעשה גם קנין חצר וגם אגב ודאי יקנה.

ולפי"ז יכול להקנות לעני ע"י שחברו יתן לו  פרוטה ותמורתה ישכיר לעני או לגבאי את הקרקע שתחת הפירות ואגב הקרקע שמשכיר יקנה לעני או לגבאי את הפירות. ויאמר שאם אינו מועיל באגב ה"ה מקנה לו את הפירות בחצר. ואם הפירות אינם מונחים ע"ג קרקע אלא בכלי של בעה"ב, גם אם ישכיר את הקרקע לעני אינו יכול לקנות בקנין חצר, כיון שהפירות בכלי של בעה"ב, וכמבואר בסי' ר' ס"ה. ולכן כשמשכיר את הקרקע ישכיר גם את הכלי בקנין אגב (ואז יועיל גם מדין חצר כנ"ל). [יש לציין שאף לשיטת הרמב"ם שהובא בשו"ע סי' שי"ג דחצר שכורה אינה קונה לשוכר מ"מ כאן יועיל וכדמוכח ממעשה דר"ג וזקנים. ויעויין מה שביארו בזה הש"ך וקצה"ח שם, ובנתיה"מ בפתיחה לסי' ר'].

זכית הפירות, הקרקע והכלי, צריכה להיעשות ע"י אדם אחר. ולגבי לזכות ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו, ה"ז תלוי במחלוקת המובאת בשו"ע או"ח סי' שס"ו סי"א, ועל כן לא יזכה על ידיהם.

ד. קנית הפירות מהעני ותשלום עבורם

ולאחר שזיכה לעני יכול לקחת את הפירות לעצמו ולזכות לעני (או לגבאי צדקה) את ערכם, ואינו צריך רשותו לכך. דמבואר בחו"מ סי' שנ"ט ס"ב: אסור לגזול אפילו ע"מ לשלם דבר יפה ממנו ויש מי שאומר דהיינו שאין התשלומין בעין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה להם ע"י אחר. עכ"ל.ומקורו מהרא"ש והביאו הטור. וכתב הש"ך מדקדוק לשון הטור שדוקא חפץ כזה שידוע בבירור שהבעלים לא יחזיקנו בעצמו רק ימכרנו, ובקצה"ח כתב שלא כדבריו אלא כל שאינו מחפצי ביתו אינו מקפיד ועומד למכירה אם נותן דבר שיפה ממנו. ובנידו"ד לדעת קצה"ח בודאי יכול לקחת את הפירות ולזכות תמורתם כסף, ואף לש"ך נראה שיכול לעשות כן הואיל וודאי הוא שלעניים עדיף כיום לקבל כסף מאשר לקבל פירות, שהפירות מצויים ואם ירצה יכול לקנות בקלות, ובכסף יכול להשתמש לכל צרכיו. ולאחר מכן יתן את הכסף לעני או לגבאי צדקה שזיכה לו.

ולדעת המחנ"א יכול לאכול הפירות כשדעתו לשלם עבורם אף שאינו מזכה מיד כסף תמורתם. שבמחנ"א הל' גזילה סי' ה' כתב שיכול לקחת מחברו חפץ ע"מ לשלם כסף אף שאינו מזכה לו מיד, ומש"כ הרא"ש (ונפסק בשו"ע) שצריך לזכות לו מיד זהו דוקא ברוצה לשלם בחפץ אחר ולא בכסף.

וראיית המחנ"א מדברי הנ"י במו"ק (ט. מדפי הרי"ף) שבגמ' דף יז ע"א מבואר שר"ל נידה אדם שלקח פירות מפרדס חברו שלא ברשותו, ומבואר שם שעשה שלא כדין ולא היה חייב נידוי. והקשו הראשונים שלכא' כיון שעבר עבירה חייב נידוי, ותירץ הנ"י בשם הראב"ד שפירות העומדים למכירה ודעתו לשלם עבורם מותר לאכלם בלי בקשת רשות מהבעלים ואפשר שדעתו היתה לשלם. ורעק"א על גליון השו"ע ציין לדברי המחנ"א, וציין גם לתש' קול אליהו שחלק על המחנ"א וכתב הקול אליהו בדעת הראב"ד שדוקא בפני הבעלים מותר לו לאכלם אבל שלא בפניו אסור משום שנראה כגנב ועוד שמא ישכח לשלם.

נמצא דלדעת המחנ"א כשדעתו לשלם מותר לו לאכול הפירות של מע"ע אף אם אינו מזכה מיד כסף. ולדעת הקול אליהו רק אם מזכה מיד כסף. ויש לדון לדעת הקול אליהו אם מפריש כסף ומייחדו לשם תשלום לבעל הפירות האם מספיק בזה, שאפשר שכה"ג אין חשש שמא ישכח וגם לא נראה כגנב שאינו לוקח פירות המוחזקים ביד אחרים אלא מוחזקים בידו.

והנה המחנ"א כתב דבריו ע"פ הראב"ד אמנם ראשונים אחרים כתבו תירוצים אחרים לקושייתו ואפשר שחולקים על דינו, ובשטמ"ק ב"ק קיג ע"ב חלק להדיא על הראב"ד. ודעת הקול אליהו שאף לראב"ד אין מותר שלא בפני הבעלים. על כן אין לנהוג כן לכתחילה. ובשעת צורך אפשר להקל אם ייחד כסף לצורך נתינה לעניים ע"פ מש"כ שאפשר שכה"ג מועיל אף לקול אליהו. ואם יכול להקנות הכסף ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו, אף שהבאנו בזה מחלוקת האם מזכים על ידם, מ"מ בצירוף הנ"ל יש מקום להקל, וזה עדיף על יותר מייחוד מעות בעלמא.

ה. הלואה לעני מראש

אם יודע שבמשך השנה יהיו לו פירות מע"ע, יכול להלוות מראש כסף לעני ולאחר שיפריש ויזכה לעני באופנים שהתבארו לעיל יכול לקחת את המע"ע לעצמו ולנכות מחובו של העני, כמבואר בגיטין ל.

ו. נתינת מעשר עני למי שמתקשה בהקנאות

במקרה ומפריש המע"ע מתקשה בהבנת ובעשיית ההקנאות באופן המועיל כנ"ל(וישנן רבים שאינם ת"ח המתקשים בכך), יש לסמוך לאכול את פירות המע"ע בלא הקנאה לעניים ולתת תמורתם כסף כמו שיבואר.

דעת הרדב"ז בתשובה (הובא לעיל אות א' וב') שאם יודעים שהכהן מסכים שיאכל את המתנות ויתן לו דמים מותר לעשות כן, ומדויק שם בלשון המהר"י קורקוס שאף שחולק על דברי הרדב"ז וס"ל שצריך לתת את המתנות עצמם, מ"מ אם יודע שכל הכהנים בעיר מסכימים שיאכלם ויתן דמים מותר לו לעשות כן והובאו דבריו לעיל אות ב'. ולפי"ז אם ידוע שכל העניים מסכימים שיאכל את הפירות ויתן דמיהם לעניים, מותר לעשות כן. ונראה שבזמננו שמצויים פירות וירקות לקנות בקלות, בודאי מעדיפים כל העניים לקבל כסף ולא פירות, וע"כ בשעת הצורך אפשר לסמוך על כך ולאכול את הפירות ולתת דמיהם לעניים.

וחייב לתת את שווי הפירות כפי מחירם המלא לקונה פרטי, ולא במחיר מוזל או מחיר סיטונאי, שאם לא כן יתכן שיש עניים שיעדיפו לקבל פירות ממש ולא שווי פחות שלהם. עוד נראה שיש להפריש את הכסף מיד בשעת לקיחת הפירות וליחדו לצורך עניים, שאל"כ יש חשש שישכח או יתרשל אח"כ בנתינתו, ויתכן שיש עניים שמראש לא מסכימים לכך שיאכל את הפירות אם קיים חשש כזה. ויכול לתת אח"כ הכסף לאיזה עני שירצה.

העולה מהדברים:

א. המפריש פירות למע"ע בכמות מועטת שאין אפשרות לתת את הפירות עצמם לעניים, או שיהיה בזיון לעני אם יתן לו, רשאי לאוכלם ולתת את שווים לעניים, ומקיים בזה דין נתינה.

ב. המפריש פירות למע"ע בכמות שיש אפשרות לתיתם לעניים, חייב לקיים דין נתינה ע"י נתינת הפירות ואינו רשאי לתת דמיהם.

ג. יכול לקיים דין נתינה ע"י שנותן לעני עצמו או שנותן לגבאי צדקה.

ד. יכול לקיים דין נתינה ע"י שמזכה את הפירות לעני (או לגבאי צדקה) ע"י אחר.

ה. יכול לזכות ע"י קנין הגבהה שיעשה אדם אחר בפירות. אין להקל ולזכות ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוכים על שולחנו.

ו. במקרה שקשה לזכות ע"י הגבהה יכול לזכות ע"י שאחר יתן לו פרוטה וישכור את הקרקע שתחת הפירות, ואת הכלים שבהם הפירות, וכן את כל המטלטלין שבין הפירות לקרקע, ישכור בקנין אגב, ויאמר שאת הפירות מקנה לעניים בקנין חצר או בקנין אגב – המועיל מבין השנים (יאמר כן לפני שמקבל את הפרוטה).

ז. לאחר שזיכה את הפירות לעני, יכול לקחת את הפירות ולזכות מיד תמורתם את שווים בדמים לעני שזיכה לו את הפירות (ואין צריך לבקש רשות העני לכך), ולאחר מכן רשאי לאכול הפירות. את הכסף יתן לעני שזיכה לו.

ח. בשעת הצורך אפשר להקל ולזכות הכסף ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו. ואם גם זה אינו יכול, לכל הפחות ייחד כסף בשווי הפירות ע"מ לתיתו לעני. (וזה אין לעשות אלא בשעת הדחק).

ט. יכול להלוות מראש כסף לעני ע"מ שיפרע החוב מפירות מע"ע, ולאחר שיקנה לו את הפירות יכול לקחת הפירות ולנכות מהחוב את שווים.

י. במקרה שמתקשה בהקנאות כנ"ל יכול לאכול את הפירות ולתת שווים לעני, ומ"מ ייחד קודם שלוקח את כסף בשווי הפירות ע"מ לתת לעני. ויכול לתת הכסף לאיזה עני שירצה.