נאמנות משגיחי הכשרות

הרה"ג בונם שרייבר - ראש ישיבת "נתיב דעת" וגאב"ד אשדוד

הנה יל"ע בהא דאנו סומכים על הכשרים ע"י החתימות שע"ג המוצרים, דהנה ההכשרים מתחלקים לשני אופנים, יש דלא איתחזק איסורא ויש דאיתחזק איסורא, והנה אלו דלא איתחזק איסורא כגון שביעית וכיו"ב בזה הא ע"א נאמן ונאמן גם עד מפי עד וגם מפי כתבם, וע"כ שפיר מהני חתימת הבד"ץ המכשיר ע"ג המוצר, אבל באלו דאיתחזק איסורא כהפרשת תרו"מ וערלה ושחיטה וכיו"ב בזה הא אין ע"א נאמן אא"כ הוא בידו, ובזה הא לא מיבעיא שהבד"ץ החותם הוא אינו בידו לעשותו, והלא גם המשגיח הממונה מטעמם אינו בידו דמי יימר שבעל התבואה ובעל הבשר יתן לו לשחוט למלוח ולהפריש, והגם דכשהבעלים שותק מהימן גם כשאינו בידו מ"מ אם הטעם הוא מחמת השתיקה כהודאה של הבעלים הרי כשהבעלים הוא חשוד ומומר אין זה מועיל כלום.

ואמנם בזה איכא למימר דבעל המפעל ירא שיסירו ממנו ההכשר וע"כ הוי בידו של המשגיח, והגם דמ"מ הוא תלוי ברצון בעל המפעל, מ"מ כיון שהסברא היא שבעל המפעל ודאי יסכים הוי בידו, אבל לכאו' זה רק להסוברים דבידו מהני מטעם מיגו, אבל אם הוא מטעם בעלים לכאו' אין זה מועיל כלום דלא הוא הבעלים והוא תלוי בהחלטת השני, ואמנם מבואר בתו' ריש גיטין דמה שבידה לשכור אחרים שישחטו הוי בידו הגם דמי יימר דמזדקקו לה מ"מ כיון שיש לה אפשרות זו ותלוי בה לעשותו הוי בידו, (והגם דלענין בידו בדבר שלבל"ע אין זה נחשב בידו מ"מ לגבי בידו באיסורים מהני ואכ"מ בביאור דבר זה), וא"כ ה"ה הכא דהא בעל המפעל חושש מהמשגיח שאם לא יתן לו לעשות מה שצריך לא יתנו לו הכשר דא"כ ודאי הוי בידו שבעל המפעל יעשה וימנהו שליח לעשות מה שצריך, הגם דיש לחלק דכשבידה לשכור הרי נחשב כאילו היא עושה דהלה פועל שלה ולכן הוי היא בעלים על האיסור שבידה לעשותו, אבל הכא סו"ס לא הוא הבעלים כ"א בידו לעשות שאחר יעשהו, ויש לדון בזה.

ועוד דהא יש דברים שאינו בידו כערלה וכיו"ב ובעינן לזה שני עדים, ואמנם אם ערלה נקרא איתחזק איסורא יש לדון בזה, משום דדעת רש"י בקידושין לח א דערלה נקרא אין איסורו איסור עולם לפי שמהשנה הרביעית הוא מותר, וחלק עליו ר"ת דהא הפרי שגדל בג' השנים הראשונות נשאר באיסורו לעולם, והפרי שגדל מכאן ולהבא מעולם לא נאסר, ולכאו' ביאור המחלוקת הוא מה הוא גדר האיסור דערלה, אם הוא איסור על הפרי או על העץ, דהיינו דאיכא למימר דהאילן אסור בהנאה לענין פירותיו היוצאים ממנו ואיכא למימר דהאיסור הוא רק על הפרי, ולכאו' נראה דבהא פליגי דלר"ת האיסור הוא על הפרי וממילא הפרי שנאסר אסור לעולם, והפרי שלא נאסר הא לא נאסר, אבל לרש"י האיסור הוא על האילן שהנאתו אסורה לענין פירותיו היוצאים ממנו, וזה אין איסורו איסור עולם כי הרי מהשנה הרביעית הוא ניתר, והשתא כשנבוא לדון אם ערלה הוי איתחזק איסורא הנה לתו' ודאי דאינו נחשב איתחזק, כיון דהנידון על הפרי הזה ואם אינו ערלה הלא מתחלת ברייתו לא נאסר, אבל לרש"י דהאיסור הא על האילן הנה הוא היה ודאי אסור והספק אם ניתר והוי איתחזק איסורא, אבל באמת דגם לרש"י אינו איתחזק, כיון דהספק אינו על אילן מסוים אם כבר כלו שנות הערלה שלו, אלא הספק הוא על הפרי הזה אם הוא בא מאילן מותר או שהוא בא מאילן אסור, ומעולם לא איתחזק שפרי זה בא מאילן אסור.

אבל אכתי מה נעשה לאיסור חדש דזה הוי איתחזק ואינו בידו, ולדעת הקצות בסי' כח בעינן שיעידו דוקא בב"ד, וממילא לכאו' נמי דלא מהני מפי כתבם ולא עד מפי עד וא"כ איך אנו סומכים על חותמת ההכשרים, אמנם ג"ז יש ליישב דהגרע"א בכתובות דף יג והפנ"י בקידושין דף סג כתבו דהא דע"א לא מהימן באיתחזק היינו דוקא היכא דהוא בגדר מהיכ"ת אבל היכא דיש ספק לפנינו רק דיש חזקה קמייתא בזה שפיר ע"א מהימן, וכיון שכן ה"ה בחדש דהרי הספק הוא אם הוא מתבואת שנה זו או מתבואת שנה שעברה, ול"ש לומר מהיכ"ת בזה, דמנ"ל לומר שהוא מתבואת שנה זו טפי מאשר תבואת שנה שעברה, ויש כאן ספק אמיתי וממילא כל מה שיש לדון הוא דממ"נ נולד באיסור והספק אם הותר האיסור וזה רק חזקה בעלמא, ונגד חזקה כשיש ספק לפניך שפיר מהימן ע"א.

והיה מקום לדון דבלא"ה נאמן מצד לא מרע נפשי' כדמצינו באומן דנאמן מצד לא מרע נפשי' וכדנפסק ביו"ד סי' קיד ס"ה וכדדנו נמי הרבה מרבותינו דזהו הנאמנות דקפילא מצד לא מרע נפשי', ויש כאן לא מרע נפשי' הן מצד בעל המפעל והן מצד המשגיח דזה פרנסתו, וגם היכא דא"א לבודקו נמי מהימן כמבואר באו"ח סי' כ' לגבי טלית מצוייצת וכדהוכיח כן הר"ן בע"ז דף יא (מדפי הרי"ף), אבל הרי דעת המג"א שם בסי' כ' דרק היכא דמרע נפשי' בעצם אומנותו אבל לא לגבי אם הוא כשר דאל"כ יהא עכו"ם מוכר בשר נאמן לומר שהוא כשר מחמת דלא מרע נפשי', וע"ש במ"ב שהביא ב' הדיעות ולא הכריע, אלא שכתב שם דאם זהו עסקו למכור ציצית כשר לישראל שפיר מהימן, וא"כ עכ"פ המשגיח הא זה ודאי עסקו לראות שיהא כשר וא"כ יהא נאמן מחמת דהוא כאומן לזה, אבל הנובי"ת או"ח סי' עב כתב דהיכא דצריך לעשות מעשה זיוף אז איכא סברא דלא מרע נפשי', אבל לסמוך על דיבורו בעלמא כל שע"פ דין אינו נאמן אין סומכים עליו גם אם איכא סברא דלא מרע נפשי', דמאי דאינו נאמן אינו מחמת דחשדי' שישקר כ"א דקבעה תורה כללים מי נאמן ומי אינו נאמן, -וצריך להוסיף על דבריו דהגם דבקפילא מהימן היינו משום דעבידא לאיגלויי אבל היכא דלא עבידא לאיגלויי שם לא מהימן, ודא"כ הכא דלא עבידא לאיגלויי מה הוא, ואין היכ"ת שיתוודע לקונים מה היה ממילא לית לי' כלל נאמנות זו להנוב"י, וכ"ה דעת החכ"צ בסי' לט, וחש להו להלכה המהרש"ם בח"ג סי' י', וממילא גם המשגיח עד כמה שבתורת ע"א לית לי' נאמנות לא יועיל מאי דלא מרע נפשי', וגם דדעת המשיב דבר בח"א סי' מז דרק היכא דיתוודע שקרו מהני האי טעמא, והכא לא יוודע לעולם.

אכן עיקר הסמיכה בזה על נאמנות ע"א באיסורים היא קשה מאד, דהנה החו"ד ריש סי' קפה כתב דבבאה ושוכבת אצלו עדיין אסורה לו עד שתאמר לו בפירוש טבלתי והוכיח כן מהתוס', ומבואר דהגם דכשתאמר לו בפירוש טבלתי מהימנא דע"א נאמן מ"מ בשוכבת הא אינה אומרת כלום ודילמא לא טבלה, מאי אמרת נסמוך על כך שמסתמא לא תכשיל אותו ואותה באיסור זה לא מהני עכ"פ נגד חזקת איסור, ומכ"ש לפ"ז דאם הוא בא אליה והיא שותקת דודאי אינו כלום, ומכ"ש אילו יצוייר שרק הוא יעבור על האיסור ולא היא דודאי א"א לסמוך כלום על שתיקתה, וא"כ בכל ההכשרים הא המשגיח אינו מעיד בפנינו מאומה, וגם הרי אינו בא להעיד בפני הבד"ץ הממונה עליו דבר יום ביומו שהפרשתי תרו"מ, והוא סמיכה כללית שסומכים עליו שמסתמא עשה הכל כדין, וא"כ כל ההוכחה שיש לנו הוא רק מכח שאם לא היה בסדר היה מודיע וגם היה מונע הדבקת תוית ההכשר ע"ג העטיפה, וזה הא אינו כלום, ולא עדיף משוכבת והוא כ"ש מהתם כדלעיל דכאן הקונים נכשלים ולא הוא, ואין כאן שום עדות.

תדע דהרי הא דבחבר איכא חזקה שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן מבואר ברש"י עירובין לב א דהוא דכיון דסומכים עליו חייש אלפני עור, ומבואר דכ"ז רק בחבר, ואם בזמנינו ליכא דין חברים כדכבר האריכו בזה רבותינו הא ליכא להאי חזקה, והוא מוכרח מדברי החו"ד הנ"ל דאל"כ בשוכבת למה לא נאמינה מדין החזקה הנ"ל של לפני עור ומכ"ש שהיא הרי מכשלת גם את עצמה, א"ו דלא סמכינן ע"ז רק בחבר, דזה הא חלק מקבלת דברי החבירות שלו שלא ימכור שלא כדין וכ"ז בכלל, והא דמבואר בחולין ד' א' דאפשר לסמוך על כותי גם אם לא אמר כלום בגוונא דהוא עצמו אוכל מזה הא התם הטעם משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן רק דמה שהוא כותי הוא סיבה לחוש ולזה מהני הראיה ממה שהוא עצמו אוכל, אבל לסמוך ע"ז עצמו הא ודאי א"א.

אלא דא"כ מלבד מה דצ"ע כנ"ל האיך סומכים על השגחה, הן גם א"כ נמצא דהמתארח אצל חבירו אינו יכול לאכול אא"כ אומר לו בפירוש דבר זה כשר הוא, ואינו יכול לסמוך על מה שההוא נותן לו אא"כ אומר ומעיד לו בפירוש, וכמדומה דלא חשו לזה מעולם, והמתארח אצל נאמן אוכל ללא שיאמר מאומה, וגם לכאו' מוכח כן ממשנה ערוכה בדמאי פ"ד מ"ב במדיר חבירו שיאכל עמו בשבת ראשונה דשרי ובלבד שיאמר לו מעושרין הן, מבואר דרק בע"ה דאינו מאמינו לא התירו אלא בשבת ראשונה ושיאמר לו להדיא, אבל בחבר א"צ לומר לו, והיה מקום לדון דרק ע"ה, ובזמנינו נהי דליכא דין חברים מ"מ ע"ה נמי אינו, וכבר דן בזה בחזו"א בגדר חבירות בזמנינו, אבל הא מיהא דהרי בשוכבת מבואר דבעי אמירה, והדק"ל.

והנה בהא דרשאי לאכול אצל חבירו גם אם אינו אומר לו מפורש שהאוכל כשר נראה בס"ד בטעם הדבר משום דאין כאן כלל כניסה לבית הספק, דמאחר והבעה"ב הוא נאמן א"כ מהיכ"ת לומר שיש בביתו אוכל שאינו כשר, ובודאי דאם היינו צריכים לסמוך על בעה"ב שהוא הפריש כדין והוא שחט ומלח כדין הרי עד שלא שחט ומלח ועד שלא הפריש היה בביתו אוכל שאינו כשר, ואנו באים לסמוך עליו שהפריש והכשיר כדין בזה בעינן לנאמנות דע"א באיסורין ובעינן שיאמר להדיא שהוא כשר, וכן בההיא דבאה ושוכבת אצלו דהרי היתה ודאי נדה ומספק"ל אם טבלה בעינן בזה לנאמנות של ע"א באיסורין והיא הרי לא אמרה כלום, אבל בזמנינו אנו שכל האוכל הנקנה נקנה בהכשר וכשהוא בא אל הבית הוא כבר בא בהכשר, וא"כ הספק יהיה האם קנה אוכל שאינו כשר לזה לא חיישינן כלל דמהיכ"ת לומר שיש בביתו אוכל שאינו כשר מאחר והוא אדם כשר ונאמן ולא יחזיק בביתו דבר כזה, והרי אם היה ברי לן שרוב המאכלים שבביתו כשרים בגדר של רובא דליתא קמן הרי היינו סומכים ע"ז, וכאן אינו בגדר רוב אלא בגדר וודאות שאדם זה אינו מכניס לביתו אוכל שאינו כשר, ועכ"פ ודאי לא גרע מרוב, ומסתבר דהוא נמי בגדר סומכין על החזקות, וממילא פשיטא שיכול לאכול אצלו ללא שישאל, וזהו גם טעם דסומכים על ההכשרים לענין ערלה חדש ושביעית וכיו"ב דבודאי בחנויות אלו שתחת ההשגחה אין נכנס דברים כאלו, אבל הנידון הקשה הוא לגבי לסמוך על המשגיח לגבי הפרשת תרו"מ דהרי כשהאוכל מגיע לחנות עדיין אינו מופרש והמשגיח מפריש בחנות, וכאן כבר יש לנו ספק האם הוכשר כדין והדרא קו' לדוכתא דכיון שאין המשגיח מעיד כלום על סמך מה אנו מתירים, (ולסמוך על חזקת חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן גם אי נימא דבזמנינו כל ת"ח דינו כחבר כמו שטענו כמה מרבותינו, מ"מ הא המשגיחים הממונים בחלקם ודאי אינם בדרגה זו, וד"ל.)

ולכאו' היה נראה בזה דנהי דאמת הדבר דאין לנו עדות על כל הפרשה והפרשה בפנ"ע, אבל הא מיהא דודאי יש לנו עדות שבדרך כלל הוא מפריש וע"ז גופא הא באה חתימת הבד"ץ המכשיר שיש להם משגיח שהוא אחראי והוא הרי מדווח לממונים עליו מעת לעת את אשר הוא עושה, ויש כאן עכ"פ עדות שבדרך כלל הוא מפריש, וכיון שכן הרי דמדין רוב נקטינן שהוא מופרש, ואין זה רובא דאיתא קמן אלא רובא דליתא קמן, דאין הנידון על סחורה מסויימת המונחת עכשיו בחנות שרובה הופרשה ומיעוטה אין אנו יודעים, אלא דבדרך כלל משגיח מפריש וע"ז יש לנו עדות, וממילא יש לנו רוב שהוא מופרש וסמכינן ארובא,

אבל א"כ הוא הדבר, הרי יש בזה כמה סירכות, חדא, דרוב התלוי במנהג אינו רוב גמור כ"א רוב בטבע כדכתבו רבותינו בקידושין נ' ב' גבי סבלונות, ובכה"ג חיישי' למיעוטא בחומרא דא"א, ולדעת הש"ש בש"ד היינו טעמא דרוב דרדיא אינו רוב גמור המועיל לממון, ואמנם באיסור אחר אנו סומכים על רוב זה, ורק בממון או בחומרא דא"א לא סמכינן על רוב זה, אבל עדיין א"כ הדבר בודאי דראוי להחמיר ולחזור ולהפריש ללא ברכה דכיון דסמכינן ארובא הרי קי"ל דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן, אלא דהכא ליכא לברורי כ"א דאיכא לתקוני, וזה לא שמענו, אבל לפמ"ש הרשב"א בטעמא דדינא דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן משום שלא נראה כמעלים עין מן האיסור, א"כ לכאו' ליכא נ"מ בין איכא לברורי לבין איכא לתקוני, ודבר זה עדיין טעון בדיקה, אבל גם אי לא נימא הכי עדיין א"א לסמוך ע"ז דהא הוא רוב התלוי במעשה ומבואר בבכורות דף כ' דאינו נידון כרוב, והדק"ל.

אכן יש לדון כאן מצד חזקה שליח עושה שליחותו, אלא דהרי קי"ל דלא סמכינן ע"ז בדאוריי' לקולא, ואי נימא דגם בזמה"ז כיון דעיקרו דאוריי' דינו כדאוריי' –כנודע הנידון בזה- הרי א"א לסמוך ע"ז, אלא שכבר העיר הגר"ש רייכנברג שליט"א לדון בזה עפמ"ש הרמב"ם בפ"א ממעשר הל"ח ומקורו מהירוש' דהאומר לחבירו הריני מעשר על ידך א"צ לעמוד עמו עד שיראה אם מעשר או לא, ובטעמא דמילתא מבואר במהרי"ק ובכס"מ דכיון שהשליח פתח לומר אעשה כן בזה ודאי חזקה עושה שליחותו, וא"כ ה"נ הכא שהמשגיח בא והציע את עצמו לשמש כמשגיח שפיר סמכינן עלי', ועוד דן שם עפ"מ שנסתפק באחיעזר ח"ג סי' עג דהיכא דהשליח מקבל שכר סמכינן עלי' גם בדאוריי' דלא ירצה להיות גזלן, אלא דהאחיעזר הניח שם דבר זה בצ"ע, אך אכתי איכא הטענה הראשונה דהשליח פתח בזה, והריני מוסיף עוד על דבריו עפמ"ש התומים בסי' יא דבשליח ב"ד אמרי' חזקה עושה שליחותו וא"כ י"ל דכל משגיח כשרות שמינוהו ב"ד לכך הוא כשליח ב"ד, אבל באמת קשה מאד לסמוך ע"ז, דהתומים בסי' צא סק"ג האריך לטעון דאדרבה היכא דיש לשליח נגיעת ממון א"א להאמינו כלל כדמוכח בסוגיא דשליח נעשה עד, וגם הש"ך דס"ל התם דסמכי' ע"ז יעו"ש בפת"ש מה שהביא מהבית אפרים לבאר דבריו באופן אחר עש"ה, אכן הרי לא נעלמו דברים אלו מרבינו האחיעזר רק שכוונתו דהיכא דעשאו שליח בשכר דאז הוא מחוייב ע"פ דין לעשות כן דהוא קבלן ואינו יכול לחזור בו ובכה"ג שהוא מחוייב לעשות כן שפיר י"ל דסמכינן ע"ז שעשה חיובו, ולא מחמת שמהימנינן לי' שאינו גזלן כ"א דמאחר שמחוייב לעשות כן מסתמא עשה חיובו, אבל הרי הניח דבר זה בצ"ע, ולא פי' הצד השני בזה, ולדברי התומים הנ"ל פשוט דאדרבה אי לא נסמוך על סברא זו אזי גרע אפי' מכל שליח כיון שיש לו נגיעת ממון ואינו נאמן כלל, ומאחר שהאחיעזר הניח דבר זה בצ"ע האיך נכריע להקל.

וראיתי מכתב תשובה ממרן הגריש"א זצוק"ל שכתב לבאר הא דסומכים על החותמת הגם שאין כאן עדות שהופרש, וכתב ע"פ המבואר בירוש' בסוף מע"ש ביוחנן כה"ג שבימיו א"צ לשאול על הדמאי שהעמיד זוגות וביאר הגר"א שהעמיד ממונין לראות אם מפרישים העם, וכ"ה בירוש' סוטה פ"ה הלי"א כדביאר שם בקרבן העדה שהעמיד זוגות ת"ח שישגיחו ע"ז שיפרישו, ומבואר דבעיקר התקנה היה כן לסמוך על ממונים ת"ח המשגיחים וה"ה הכא, עכ"ד, ולא הבנתי את הדברים הללו, דהא כ"ז אמת אז שהיה רוב ע"ה מעשרים ומעיקר הדין א"צ לעשר והיה תקנה מיוחדת לעשר והיא תקנת דמאי בזה היה התקנה שכשיש ממונים א"צ לחוש, אבל בזמנינו אנו שהוא ספק אמיתי מעיקר הדין, וכמ"ש החזו"א שבושים אנו לומר שרובם אינם מעשרים, ופשיטא שכ"ה, וא"כ מעיקר הדין צריך בירור ונאמנות מהיכ"ת לחדש שיש נאמנות של ממונים ומשגיחים, ומ"ש מכל האיסורים שבתורה דלא סמכינן אלא על עדות גמורה.

ואמנם מה שי"ל בזה דהנה בהא דחזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן כבר הבאנו הא דמבואר ברש"י בעירובין לב א דהוא מדינא דלפני עור, ולכאו' א"כ למה דוקא חבר הא כל ישראל אין חשודין על לפני עור ורק הכותים חשידי בזה, אלא דבע"ה ל"ק דכיון דחשיד אמעשרות לדידי' חשיד נמי לחברי', ובפרט להמבואר בתו' בכמה דוכתי דהע"ה סבור שאין כאן איסור מכמה טעמים, אכן מבואר בפסחים ד' ב' דהכל חברים הם אצל בדיקת חמץ ומספק"ל התם בגמ' אם סמכינן ע"ז, ומבואר שם בתו' הטעם לפי דאינו מכשול כ"כ אם אינו בדוק, אבל הא לאו הכי היינו סומכים ע"ז, ומבואר דא"צ בזה חבר ממש, והגם שלא אמר כלום אפ"ה סמכינן ע"ז, וא"כ ה"ה הכא, אלא שכבר האריך בזה בבינת אדם שער איסור והיתר סימן כט (מד) לגבי ספק אם נמלח, וכתב דאין ראיה מסוגיא זו, שהרי אפילו בבדיקת חמץ איבעיא דלא איפשטא אם הכל חברים אף על גב דמסתמא כולן בודקין ובביטל סמכינן על זה מוכח דאין כל החזקות שוין ועוד שהרי אפילו בחזקת חבר פירש רש"י בתירוץ השני דנגד טבל דרבנן סמכינן על חזקה זו משמע אבל נגד טבל דאורייתא לא סמכינן על חזקה זו הרי אף דבהדיא אמרינן חזקה על חבר אפילו הכי אמרינן שאינו מספיק לטבל דאורייתא, ע"ש באורך, וא"כ אי נימא דעיקרו דאוריי' נידון כדאוריי' הדרא ספיקא לדוכתא.

אבל הנראה בס"ד בזה הוא, דהא ודאי דלא נחשדו ישראל על לפני עור ורק הכותים נחשדו בזה ודממילא כל שאם לא יודיע שלא הפריש יכשיל את כל הקונים בחנות ודאי נקטינן שהפריש, אלא דלפני עור זה הרי רק כשהוא מכשיל, אבל כשלא הוא מכשיל אלא היה בידו למנוע מכשול ולא עשהו אין בזה דין לפני עור מעיקר הדין, כי הוא הרי אינו מכשיל, ובמועד קטן ה' א' דנה הגמ' מנין לציון קברות ומייתי שם קראי טובא ואביי אמר מהכא ולפני עור לא תתן מכשול ופירש"י עשו דבר שלא יטמאו הטהרות, ומבואר דלכל האמוראים אין בזה משום לפני עור כיון שאני איני מכשיל ורק יכולתי למנוע מכשול ולא מנעתי, אלא דלאביי ילפי' לה כן מלפני עור אבל פשוט דגם לאביי אינו עובר ממש בלאו והוא רק אסמכתא כמו שאר הפסוקים המובאים שם והוא חומרא בטהרות בלבד כדפירש"י, אבל במשגיח כשרות דעליו סומכים הרי הוא זה המכשיל בזה שאינו מודיע כי עליו סומכים, -ויעוי' בראשונים בגיטין דף נד ובקידושין דף סו במה שדנו דפועל מהימן טפי גם כשאינו בידו כי עליו הדבר מוטל-, ודוגמא לדבר מש"כ הרמב"ם בפ"ב משכירות דכל שומר שפושע מזיק הוא גם בעבדים שטרות וקרקעות דליכא חיובי שמירה, הגם דהא הוא מזיק רק בגרמא, והיינו טעמא דכיון דעליו מוטל לשמור שלא ינזק החפץ, דהא ע"ז קיבל שמירה והוא פועל ע"ז, ואם היה מקיים את חיובו לא היה החפץ ניזק ממילא נחשב שהנזק נעשה מחמתו, דעליו היה מוטל למנוע שלא יארע דבר זה ואהכי נחשב שהנזק נעשה מחמתו, וה"נ הכא, ומשא"כ בבדיקת חמץ שהרי אין מוטל על המשכיר להודיע אם בדק או לא, ויברר השוכר אם נבדק או לא, ובכה"ג ע"פ דין ליכא לפני עור רק דאתינן עלה מתורת חזקה דהכל חברים, ובזה יש חילוקים.

ואהכי בבאה ושוכבת אצלו צריך לשאול, והגם דלכאו' הא היא מכשילתו ומ"ש ממושיט כוס יין לנזיר, אך לק"מ, דבכוס יין הא הלה רוצה לשתות ובזה שהוא נותן לו הוא מכשילו, אבל הנותן כוס יין לנזיר והוא יודע שהנזיר אינו רוצה לשתותו הרי אינו עובר שום איסור, והרי דלפ"ז הנותן כוס לנזיר והנזיר אינו יודע אם זה יין, ואילו ידע הנזיר שזה יין לא ישתהו כי אינו רוצה לחטוא, הרי אינו עובר בלפני עור כי הנזיר יברר אם זה יין או לא, ואיני מכשילו כלל, וה"נ הכא בבאה ושוכבת אצלו במה היא מכשילתו, והוא הרי אינו רוצה לחטוא ויברר אצלה אם טבלה, אבל הכא שהרי אין לאנשים היכ"ת לברר ואינם פוגשים את המשגיח, והמציאות היא הרי שכולם סומכים על ההכשר, ועליו מוטל לראות שלא יכשלו, ממילא הוא עובר בלפני עור כשאינו מודיע שלא הפריש ולא נחשדו ישראל ע"ז,

ונמצא שאין כאן עדות שהפריש רק דסמכינן על חזקת כשרות שלו שלא יחטיא, וא"כ כ"ז רק כשאנו חוששים שמא לא הפריש במזיד, ובזה סמכינן על כשרותו, אבל מאחר ויש לנו עוד ספיקות דילמא טעה במשקל ודילמא נתערב מופרש ואינו מופרש באשמת בעל החנות, וכיו"ב הרבה מאד מכשולות העלולים להיות בדברים צבוריים כאלו כנודע לכל העוסקים בדברים אלו, ממילא בזה ל"ש לסמוך על חזקת המשגיח כי הלא אינו מתכוין להכשיל, ואין לנו עדות מפורשת שהופרש כדין וכאמור, וע"כ בודאי מן הראוי לחזור ולהפריש בבית ללא ברכה כדהורו רבותינו, ואיני אלא כיהודה ועוד לקרא.

והנה בהא דמצת כותי מותרת ואדם יוצא בה י"ח בפסח מבואר בתו' קידושין עו א וגיטין י א וחולין דף ד' דמיירי שהכותי עצמו נמי אוכל ממנה דהא חשידי אלפני עור, ומבואר דאע"ג דחשידי אלפני עור מ"מ הראיה מזה שהוא אוכל מהני, וצ"ע דהא כיון דחשידי אלפני עור ממילא אין להם כלל נאמנות של ע"א באיסורים כי אין עדותן כלום דחשודים הם לשקר, וא"כ כל ההוכחה היא מזה שהוא אוכל, ומבואר דגם מי שאין לו נאמנות דע"א מ"מ אם יש לנו ראיה מזה שהוא עצמו אוכל ועל עצמו אינו חשוד שפיר אפשר לסמוך ע"ז, וא"כ תמוה הא דמבואר בתו' ריש גיטין דהמקור דע"א נאמן הוא מנדה מוספרה לה, ולהנ"ל מאי ראיה מהתם דילמא לעולם אימא לך דע"א אינו נאמן והתם שאני דכיון דהיא אומרת לבעלה שספרה וטהרה והיא עצמה נבעלת ממילא אית לן ראיה מכח מה שאת עצמה הלא לא תכשיל ולא גריעא מכותי, והרמב"ן ריש גיטין חלק על תו' משום דעל עצמה נאמנת בתורת בע"ד, אבל למ"ל לזה ותיפו"ל מה שהיא עצמה עוברת על האיסור, ובשלמא ההיא דריש חולין דקוטע ראשו של אחד מהם ונותן לו אינו קו' כי שם אית לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ורק דחשוד להכשיל ולזה מהני מאי דהוא עצמו אוכל להוריד החשד ולסמוך על הרוב, אבל הכא דליכא רובא מאיכ"ל, וכן קשה בנדה נז א דנאמנין על הבהמה אם ביכרה ועל קבורת הנפלים הגם דחשידי אלפני עור ובגוונא דהם עצמם משתתפין בזה, וקשה כנ"ל דא"כ מאי ראיה מנדה דע"א נאמן, וכן בשו"ע סי' קיט ס"ב נפסק דהחשוד למכור ואינו חשוד לאכול ומשגר לו ממה שאוכל סומך עליו, ומקורו ע"פ הגמ' בע"ז לט ב, וקשה כנ"ל.

ולכאו' נראה דל"ק, דאה"נ אי ליכא הלכתא דע"א נאמן א"א לסמוך גם ע"ז שהוא עצמו אוכל, ורק הכא דהא אחר שאמרה תורה דע"א נאמן הרי יש לו נאמנות דע"א רק דדיינינן מצד מה שהוא חשוד ואהא אמרי' דכיון דלעצמו אינו חשוד הרי דלגבי זה יש לו נאמנות דע"א דלגבי מה שהוא עצמו אוכל אינו נחשב לחשוד והדר דינא דלגבי זה דינו ככל ע"א כשר, והוא רק טעם לדונו כאינו חשוד ואז שוב מהימן מדין ע"א, אבל אי לא היה הלכה דע"א נאמן ל"ה זה מועיל כלום, וז"פ.

השגחה בתוצרת דמאי

הרה"ג י. אפרתי – ראש בית המדרש

(הערה לדברי הגר"ב שרייבר)

 ראיתי מ"ש הגר"ב שרייבר שליט"א אודות תשובת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל וז"ל:

וראיתי מכתב תשובה ממרן הגריש"א זצוק"ל שכתב לבאר הא דסומכים על החותמת הגם שאין כאן עדות שהופרש, וכתב ע"פ המבואר בירושלמי בסוף מע"ש ביוחנן כה"ג שבימיו א"צ לשאול על הדמאי שהעמיד זוגות וביאר הגר"א שהעמיד ממונין לראות אם מפרישים העם, וכ"ה בירוש' סוטה פ"ה הלי"א כדביאר שם בקרבן העדה שהעמיד זוגות ת"ח שישגיחו ע"ז שיפרישו, ומבואר דבעיקר התקנה היה כן לסמוך על ממונים ת"ח המשגיחים וה"ה הכא, עכ"ד, ולא הבנתי את הדברים הללו, דהא כ"ז אמת אז שהיה רוב ע"ה מעשרים ומעיקר הדין א"צ לעשר והיה תקנה מיוחדת לעשר והיא תקנת דמאי בזה היה התקנה שכשיש ממונים א"צ לחוש, אבל בזמנינו אנו שהוא ספק אמיתי מעיקר הדין, וכמ"ש החזו"א שבושים אנו לומר שרובם אינם מעשרים, ופשיטא שכן הוא, וא"כ מעיקר הדין צריך בירור ונאמנות מהיכא תימא לחדש שיש נאמנות של ממונים ומשגיחים, ומ"ש מכל האיסורים שבתורה דלא סמכינן אלא על עדות גמורה.

ומכיון שתשובה הנ"ל נכתבה על ידי בהורמנא דמלכא, אספר גופא דעובדא ואולי על ידי זה – יובהרו הדברים. יסוד השאלה היה, דהואיל  וחז"ל גזרו תקנת דמאי דהלוקח פירות מע"ה חייב בהפרשה, אפילו שרוב ע"ה מפרישים כדת וכדין, הרי לכאורה כל הקונה ממי שאינו חבר וקל וחומר מחשוד חייב ודאי בהפרשה (וראה מכתבם של גדולי ירושלים ובכללם הגרי"ח זוננפלד ממנו עולה דאכן גם אחרי ההשגחה יש להפריש הואיל ורוב המוכרים הם עמי – הארצות ראה בספר הקלין שבדמאי צילום המכתב). ועל זה באה התשובה דבתקנה גופא נקבע כי הקונה בהשגחה אינו חייב להפריש דחשיב שאינו קונה מע"ה או מחשוד אלא כאילו קונה מהזוגות. ומעתה הרי הנידון הוא אודות המשגיחים וה"ז ככל השגחה בנושא בשר ותעשיה שסומכים על הגוף המפקח – זה תורף החידוש שאמר מרן הרב זצוק"ל.

מעתה אם באים ואומרים שההשגחה אינה כראוי הואיל ואינה מספקת אם משום שאין בה עדות או משום סיבה אחרת מעיקר הדין אין הדבר נוגע לדברי רבינו זצוק"ל ודו"ק.

ולדוגמא, אם תועלה הטענה כי ההשגחות המהודרות בתרומות ומעשרות גם אם הם מפרישים תרו"מ בחנויות הרי אין המשגיח נמצא באופן תמידי בחנות, והלא הבעלים הינו במקרים רבים חשוד – ולכאורה אין מועיל מה שהמשגיח יוצא ונכנס, האם על כגון זה חידש מרן הרב שהשגחה חשיבא כאילו היא עדות על הכשרות, ודאי שלא.

ודאתינא להכא, בהאי דינא דאין השגחה לתרו"מ בחנויות כל הזמן – יעויין בשו"ת דעת כהן סי' ס, שהביא מסוגי' דחולין ג' דיוצא ונכנס אינו מועיל במומר, והגם שצידד שם להקל הרי יש לעיין אם שייך בנ"ד שהם חשודים על תרומות ומעשרות. (וע"ע ערה"ש סי' קיח סכ"ט).

ואכן שאלתי כמה פעמים למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א האם ניתן לסמוך על השגחה בתרו"מ כשהמשגיח מגיע בבוקר ושב עוד פעם במשך היום וודאי שאינו נמצא כל הזמן, והשיב דבכה"ג חייב הקונה להפריש בביתו.