מעשי האדם כזריעה

הרב יהודה וגשל - מנהל רוחני ישיבת 'תפארת התלמוד'

א) האמונה ב'חי עולמים'

חז"ל דורשים (שבת לא, א): "'והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת' (ישעיה לג, ו), 'אמונת' זה סדר זרעים, 'עתיך' זה סדר מועד, 'חוסן' זה סדר נשים וכו'". 'סדר זרעים' לכאורה הוא כמו שאר הסדרים שם, שהכוונה לאחד מששת הסדרים שבש"ס, דהיינו מצוות התורה שמתבארים באותו הסדר. השייכות של סדר זרעים לאמונה בפשוטו היא, משום שקיום המצוות שמתבארים שם, מביאים את האדם לאמונה ב'להשם הארץ ומלואה' (תהלים כד, א; ברכות לה, א), ושהוא הבעלים על הכל.

יש להביא כמה דוגמאות לכך: החינוך כותב במצות שמיטת קרקעות  (מצוה פד): "משרשי המצוה, לקבוע בליבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכו'. לכן ציוה ב"ה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה, כי יש להם אדון על אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה עליה להפקירם". בעניין הפרשת תרומה (מצוה תקז) כותב: "לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחיתן של בריות, והעולם כולו להקב"ה הוא, על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו, ושיפריש קצת ממנו לשמו ב"ה ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העוסקים תמיד במלאכת שמים". במצוות הבאת ביכורים מוסיף (מצוה צא): "מאיתו ב"ה יגיע לנו כל הברכות בעולם". לפי"ז 'אמונת' מרמזת על סדר זרעים, משום שמצוות האלו מביאות לאמונה.

התוס' (ד"ה אמונת) מביאים בשם הירושלמי שמפרש את הקשר בין 'זרעים' לאמונה: 'שמאמין בחי העולמים וזורע'. כלומר, 'סדר זרעים' הוא מעשה האדם שזורע באדמה. ואותה מכנה הפסוק בשם 'אמונת', ולא את המצוות שבסדר זרעים[1]. האדם זורע זרעים באדמה אף שהזרע נרקב, משום שמאמין ב'חי עולמים' שיצמיח ממנו את הפירות והירקות שהוא זקוק להם (חי בצירי, כלומר 'מחיה' העולמות, לכן נקטו חז"ל בתואר זה).

אף שעיקר ההבחנה של 'מאמין בחי עולמים וזורע' נאמרה בענייני זרעים, אבל ממנו יתד להשתדלות האדם בכל תחומי עיסוקיו מול האמונה שהכל בידי שמים. מעשיו אינם אלא פעולות של זריעה, והקב"ה הוא זה שמצמיח את הפירות ומביא לתוצאות הטובות.

ידוע הנידון בראשונים בקשר לחובת ההשתדלות מול מידת הבטחון[2]. אולם אף לדעת המחייבים את האדם לעסוק בהשתדלות, אין היא אלא כדמיון מעשה הזריעה[3].

יסוד זה כותב הרמח"ל (מסילת ישרים פכ"א): "הבטחון והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי… וכמו שאז"ל במאמריהם (ביצה טז, א): 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה' וכו'. וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם (בראשית ג, יט): 'בזעת אפך תאכל לחם'… אך לא שהשתדלות הוא המועיל אלא שההשתדלות מוכרח וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות".

בדבריו מתבאר, שפרנסה תלויה בברכת שמים, ושהשתדלות האדם אינה מועילה כלל, אף שהוא מוכרח בגדר קנס שהוטל על כל בני האדם – 'בזיעת אפך תאכל לחם'. הוא דומה לאדם שזורע – משתדל בגידול וצמיחת הפירות ע"י זריעה, אבל הצמיחה תלויה לחלוטים בברכת שמים.

האמונה שאין ההשתדלות מועילה ברורה לנו, ובכל זאת רחוקים אנו מקיומה המעשי של אמונה זו, כפי שכותב הסבא מקלם זצ"ל (חכמה ומוסר א, קז; קיב, ועיין מכתב מאליהו א, 195): "כי הנה שמהו השי"ת בעולם אשר השגחתו ית' בהסתר, ולמראה עיניו נראה כאילו הוא השולט בכל ענייני פרנסתו ועסקיו כרצונו, ויוכל לטעות ולומר 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' (דברים ח, יז)… וגם בעשותו מעשי השתדלות הטבעית, ידע ברור בלבבו כי אין במעשיו כלום ורק רצונו ית' הוא הגורם".

עבודת האדם בכל מעשה שעושה, הוא להשריש בו את האמונה ב'חי עולמים' שזן ומפרנס את העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כינים (שבת קז, ב), ושאין במעשיו תועלת כלפי התוצאה, אלא רק רצונו ית' הוא הגורם שיצמיח לו את הפירות שהוא זקוק להם.

 

ב) עבודת המידות לבני התורה

גם ביחס ללימוד תורה אפשר למצא משמעות בדמיון מעשיו לזריעה. התורה הנלמדת היא הזרע וגם הגשם, והאדם הלומד הוא דומה לאדמה שבתוכה מכניסים את הזרעים. כשם שהצלחת הצמיחה תלויה בטיב הזרע, כך היא תלויה באיכות האדמה.

אף שגדול כוח התורה לעומת כוחן של המצוות שהיא גם מגני וגם מצלי מייסורים ומיצה"ר (עיין סוטה כא, א), ההשפעה השלילית של מידות הרעות על האדם פוגעת במיוחד בבני תורה ובתלמידי החכמים[4].

מצאנו בדברי חז"ל (חגיגה טו, ב) שרב יהודה בכה על מה שנאמר: "תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ותנן ג' מלכים וארבעה הדיוטות (בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי – רש"י) אין להם חלק לעולם הבא" (מתני' סנהדרין צ, א) גדולי תורה שירדו לדיוטא התחתונה. ואמר בצער 'אנן מה תהוי עלן'?! אמר לו שמואל: 'טינא היתה בליבם' (רשעים היו מימיהם – רש"י, ובערוך מפרש 'טינא' עפ"י סנהדרין עה, א: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבבו 'טינא'" היינו תאוות נשים. ובמוסף הערוך מפרש 'טינא' מלשון קנאה). וכיון שהיו רשעים מתחלת דרכם תורתם שלמדו לא הגינה עליהם[5].

חז"ל סיפרו על שבנה הסופר[6] שהיו לו מאה ושלושים אלף תלמידים, ואעפ"כ סיים את חייו כרשע והרגוהו במיתה משונה (סנהדרין כו, א). חז"ל אומרים מהי הסיבה לכך (שם ע"ב): "אמר רבי אלעזר שבנא 'בעל הנאה' היה"[7]. והדבר פלא, הרי מצאנו כמה מקומות בדברי חז"ל שהתורה שומרת על האדם ממכשול ומיצה"ר[8]. אם כן מדוע התורה לא הגינה עליו?

קורח שפיקח היה[9] לא הצילה אותו תורתו מהקנאה שאכלה אותו (רש"י ריש פרשת קורח).

על אלישע בן אבויה – 'אחר' אמרו חז"ל (ירושלמי חגיגה ב, א מובא בתוס' חגיגה טו, א ד"ה שובו בנים), מדוע אירע לו שהתקלקל כ"כ עד שלא מקבלים אותו בתשובה: "לפי שלא היתה כוונתו לשמים (אביו מסר אותו ללימוד תורה מתוך מחשבה של 'שלא לשמה' כשראה את האש שירדה מן השמים בלימודם של רבי אליעזר ורבי יהושע), לפיכך (התורה) לא נתקיימה בו (כלומר בבנו)"[10]. מבואר לפנינו שהתורה נזרעה באדמה מקולקלת.

זרעים משובחים באדמה טובה מצליחים, אך תורתם של כל אלו שהזכרנו צמחה על קרקע מקולקלת. לימוד התורה מגין על הת"ח מיצה"ר שבא מבחוץ (המכשולים בדרכים, וכוחות הרע מחוץ לביהמ"ד וכדו') ולא מהרשעות שבליבו. כמו שזרעים משובחים אינם גדלים באדמת טרשים, כך בשעה שמכניס בליבו הנגוע את זרעי התורה מיד הם מתקלקלים ומאבדים כל כוחם. ואלו הם דברי הגר"א (אבן שלמה א, יא): "והמתעצל לחטט אחר כל מידה רעה, אינו מועיל לו כל הגדרים והסייגים שהוא עושה, כי כל מכה שאינה נרפאת בפנים וכו', ואף גדר התורה, שהיא מגינה ומצלה, נהרס בעצלותו". את הקנאה, התאווה, הכבוד וחוסר יר"ש שבלב, חייבים לתקן אם מעוניינים שהתורה תגן עלינו.

הגר"א מחמיר בזה ומוסיף שהתורה לא רק שלא מגינה על הרשע אלא אדרבה היא עוד מגדלת את רשעותו. 'יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי' (דברים לב, ב) – לקחי ואמרתי היינו התורה שדומה למטר וטל (כדאיתא בילקוט האזינו רמז תתקמב), וכמו שהמטר והטל משקים ומצמיחים את הזרעים והנטיעות, כך התורה מגדלת את שנמצא בתוך האדם – יהיה מה שיהיה. כך מבאר הגר"א (אבן שלמה א, יא): "עניין התורה לנפש דוגמת המטר לארץ, שמצמיח מה שנזרע בה, סם חיים או סם מות, כן בתורה, מצמיח מה שבליבו: אם ליבו טוב – תגדיל יראתו, ואם בליבו שורש פורה ראש ולענה – יגדל הטינא בליבו וכו', וכמו שאמרו (שבת פח, ב): 'למיימינים בה – סמא דחיי, ולמשמאילים בה – סמא דמותא'", התורה עצמה נהפכת לו לסם המוות. וכך מביא אחי הגר"א בשמו בקיצור (מעלות התורה עמ' רכד ד"ה עוד איתא בילקוט האזינו): "על ידי התורה, במי שאינו הגון, מתגדלים תכונות רעות בליבו". לא רק שלימוד התורה אינו מתקן את מי שלומד אותה כשליבו רע, אלא היא עוד מגדלת ומחזקת את הרוע שבליבו, כגשם שמצמיח ומגדל אף קוצים ודרדרים.

על זה אנו מבקשים ('ובא לציון'): "וישם בליבנו אהבתו ויראתו וכו' למען לא ניגע לריק", משום שאם חסרה בליבו יר"ש, אז כל זריעתו שזורע שם את התורה היא לריק.

במיוחד תלמידי החכמים ובני התורה צריכים את לימוד המוסר ועבודת המידות, לחטט בעצמם ולשרש כל פגם שמגלים, כדי שהתורה תגדל אותם לאילן רב פארות, שיתברכו בפירות נאים ויזכו להתרומם בכוח סגולות התורה ולעשות נחת רוח ליוצרם.

 

[1]  לדבריהם ש'סדר זרעים' הוא מעשה האדם שזורע בשדה, יש לעיין מדוע הפירוש ב'סדר זרעים' שונה מהפירוש בשאר הסדרים המוזכרים שם בגמ', שהרי בשאר הסדרים – סדר מועד סדר נשים וכו', הכוונה לששה הסדרים בש"ס ולמצוות שמבוארים בהם.

 

[2]   רמב"ן (ויקרא כו, יא) וחובות הלבבות (שער הבטחון). בספר 'אגרת על הבטחון' להג"ר יוסף זלמן בלאך שליט"א (עמ' קטו) מאריך לבאר היטב סוגיא זו.

 

[3]   אלא שיתכן והקב"ה משתמש בפעולות ההשתדלות שלו כדי להביא לו את מה שצריך.

 

[4]   "התלמיד חכם צריך שמירה יתירה מיצר הרע, מפני שבו מתגרה ביותר" (אבן שלמה ד, יא). ע"ע סוכה (נב, א): "ובת"ח יותר מכולם – כי הא דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא איתתא נקדים וניעול באורחא וכו', כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ובשיחות מוסר (עמ' שפז).

 

[5]   עי' סוטה (כא, א): "דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה, אמאי לא הגינה עלייהו – מיצר הרע שהחטיאם ועשאם רשעים גמורים, כלומר, אמאי לא תצילהו מן העבירות"? (רש"י), ורבא מסיק מזה, שתורה בעידנא דלא עסיק בה אינה מצילה מיצה"ר. אך שמואל חולק ואומר, שהסיבה היא משום שהיו רשעים מימיהם.

 

[6]   מלכים ב – יח, יח.

 

[7]  עיין מהרש"א (שם). כותב החזון איש זצ"ל במכתבו הידוע על תאוות אכילה (קו"א א, כ): "באכילת תענוג מתאחד ראשון לטומאה ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה, דבר זה הוא מן השפלים מאד, מעכבים את הלימוד".

 

[8]   עיין עבודה זרה (יז, ב): "רבי חנינא ורבי יונתן הוו קאזלי באורחא (הלכו בדרך) וכו', ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה (שחטו יצר זה), א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא", והגמ' מסיקה: "מדבר זימה תשמור עליך תורה תנצרכה – תשמור עליך מכל דבר רע והרהור חטא, ואנו הולכים הלוך ודבר בדברי תורה" (רש"י). ועיין עוד באיכ"ר (פתיחתא דחכימי ב): 'המאור שבה היה מחזירן למוטב'. סוכה (נב, ב): 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש', ובעוד מקומות.

 

[9]     חז"ל אומרים כך ולא הביאו מקור לזה. אפשר לראות כך בזה שהצליח להשפיע על ר"ן ראשי סנהדרין (אזניים לתורה).

 

[10]   כותב הסבא מקלם זצ"ל (אור רש"ז בראשית מאמר קמו): "הנה אדם גדול כאלישע, עשתה עליו רושם גדול כוונת אביו שלא היתה רצויה, אף שאנחנו איננו מבינים למה אינה רצויה וכו', מחשבת האב שהוא רק שליח לשכור מלמד לבנו עשתה עליו רושם גדול… כמה יעשה רושם מחשבת המלמד על תלמידו אם ח"ו אינה טובה (שאינו מעריך נכון את כבוד התורה), ומכ"ש מחשבת האדם על עצמו".