מניית שנות המשתלה – לערלה

הרה"ג יחיאל איתמר שליט"א

רקע

בימים קדמונים נטיעת עצים היתה נעשית באופן פשוט, הפרדסן נוטל גרעין מפרי, זורעו באדמה וממתין  שיעלה ענף מן הארץ ומן הענף הזה בעבור זמן מתפתח עץ מניב פרי. אבל השיטה היותר מקובלת היתה לקיחת ייחור מעץ קיים, נטיעתו באדמה ועם השקייה מרובה, היחור [ענף] מתחיל להשריש וממנו לאחר זמן מתפתח עץ מניב.

בצורת שתילה זו היו שכיחים פחות פירות האסורים בערלה, הואיל ועד שהגרעין או היחור התפתחו להיות עץ עם שרשים וענפים היה עובר רוב זמן איסור ערלה, וגם אם העץ הניב פירות שחנטו בתוך שנות הערלה, לרוב, זה לא היה בכמות גדולה כזו, שהיה קושי להישמר ולעקוב אחריה, וגם לבעל המטע לא היה הפסד גדול באי מכירת פירות הערלה.

לפיכך עיקר החששות לערלה בעבר היו בפירות מסוימים שעציהם מניבים פירות במהירות יחסית כגון גפן, או בצורות הרכבה מסויימות המחייבות למנות שנות ערלה מחדש, או סורים [ייחורים חדשים] שצמחו משרשי העץ שתחת הקרקע שחייבים בערלה. אבל ככלל בעצי פרי, היה פחות מצוי פירות האסורים בערלה.

ובאמת לא מצאנו כמעט[1] בדברי רבותינו, התייחסות לשאלת ערלה בפירות הנקנים בשוק. או נידונים מעשיים של תערובת וספיקות של ערלה. ואף אצל ראשונים ואחרונים שדרו בארץ ישראל, שבה ספק ערלה לחומרא, לא מצאנו שדנו בחששות לערלה בפירות.

עם התפתחות החקלאות בזמננו והיותה חקלאות מסחרית, שונתה צורת הגידול שהיתה, וכיום בעל המטע קונה שתילים מוכנים מן המשתלות ואותם הוא נוטע באדמה. שתילים אלו נעשים במשתלה כך: נוטעים ייחור (ענף) בעציץ או בשקית פלסטיק מלאים אדמה, הייחור מצמיח שורשים ונקלט באדמה, כך גדל לעץ קטן במשך שנה או שנתיים במשתלה, ולאחר מכן מועבר העץ הקטן מן העציץ או השקית, על ידי בעל המטע, וניטע באדמה.

במצב זה, מזמן העברת העץ הקטן לפרדס עד לגידול הפירות עוברת שנה או מעט יותר, וכבר מניב העץ פירות בכמות מסחרית.

שיטת גידול זו גרמה בעצם לשינוי בכל החששות לערלה בפירות, משום שכאשר מועברים שתילים למטע,  ולא זרעים או ייחורים כפעם, כבר בתוך שנה לגידול העץ הוא מניב פירות שברוב המקרים הם אסורים באיסור ערלה [באם לא מקפידים שהעברת ונטיעת השתילים תיעשה באופן שבו לא יתחייבו העציצים למנות שנות ערלה מחדש. וכלדהלן] וכך השוק מוצף בכמות גדולה מאוד של פירות ערלה שצמחו בעצים הצעירים.

הצפת השוק בכמות כזו של פירות ערלה הביאה את מערכות הכשרות, מעבר להשגחה והמעקב הרגיל אחר כשרות הפירות, גם להתמודדות קשה עם ניסיונות בעלי המטעים להחדיר פירות ערלה לשווקים כשרים, בכדי שלא להפסיד תוצרת כה רבה של פירות.

או אז הועלתה השאלה האם וכיצד ניתן על פי הלכה להעביר את השתילים מן המשתלה למטעים באופן כזה שמניין שנות הערלה יהיה מעת נטיעת השתיל במשתלה, כך שהפירות הגדלים לאחר העברת השתיל למטע לא יהיו אסורים ותמנע מכשלה, בפרט באיסור ערלה שהיא מצווה התלויה בארץ ונוהגת גם בזמן הזה מן התורה[2].

שורש הנידון על העברת השתילים הוא שהיות ולהלכה עץ שעקרו אותו ממקומו ונטעו אותו במקום אחר, אפילו אם במקומו הראשון עברו עליו שלוש שנים ויצא מכלל ערלה, ומכל מקום במקומו החדש דינו כנטיעה חדשה ויש למנות לו ג' שנות ערלה מחדש. ואם כן אותם שתילים המועברים מן המשתלות מתחייבים בערלה מחדש בעת נטיעתם באדמת המטעים. אך אם העץ ייעקר עם גוש האדמה בה הוא נטוע לא יצטרכו למנות לו שנות ערלה מחדש. אולם ביצוע הדבר הצריך דיון ובירור של הרבה פרטי הלכה ומציאות, ע"מ לבנות ולפתח את גידול השתילים כך שאותם הנטיעות שנטעו תחילה בעציצים ולאחר מכן הועברו וניטעו בפרדס לא יתחייבו שוב בשנות ערלה מעת נטיעתם ופירותיהם ייאסרו לשלוש שנים, אלא מניין שנות הערלה של העציץ בעת היותו במשתלה יצטרף עם השנים שניטע באדמה וימנו לו מתחילת נטיעתו במשתלה שלוש שנות ערלה ותו לא.

נידון זה של מניית שנות ערלה באילן שהיה נטוע בעציץ והוצא מהעציץ וניטע במטע תלוי בכמה וכמה סוגיות הצריכות כל אחת הכרעה במקומה, ולהלן ננסה לפורטם:

אילן המועבר בגושו

במשנה (ערלה פ"א מ"ג) מבואר שאילן זקן (שעברו עליו שלוש שנים וכבר נפטר מערלה) שנעקר עם גושו  וניטע במקום אחר: אם האילן יכול לחיות בגושו, מונים לו שנות ערלה מתחילת נטיעתו הראשונה, ואם כבר יצא משנות ערלה אינו חוזר ומתחייב, ואין מונים לו שוב מעת נטיעתו מחדש. אך אם אינו יכול לחיות מגושו, מתחייב שוב בערלה וצריך למנות לו שנות ערלה מחדש.

ופירש הרמב"ם (שם) שאם יכול לחיות בגושו הרי זה כאילו לא נעקר כלל, אלא נשאר בנטיעתו הראשונה, אבל אם אין האילן יכול לחיות מן הגוש שנעקר איתו, נחשב האילן שנעקר וניטע מחדש ולכן נאסר בערלה וצריך למנות לו שוב שלוש שנים.

במשנה ובירושלמי לא מפורש מהו שיעור  של 'יכול לחיות' כלומר כמה זמן צריך שיוכל האילן לחיות מן הגוש בכדי שלא יתחייבו למנות לו מחדש שנות ערלה.

ובתשובות הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ג תשו' רכ"ה, תורף דבריו הובאו בפתחי תשובה  סימן רצ"ד סקי"ג) נסתפק בשיעור זה, וכתב: "על דבר זה נתחבטתי כמה ימים, זמן שיכול לחיות כמה הוא, יגעתי ולא מצאתי. ומסתברא לי דאפילו יכול לחיות ממנו קצת ימים ופטרו ואפילו אינו יכול לחיות שלוש שנים כשני ימי ערלה …. ומשום כך נראה לי להלכה דבחוצה לארץ אם נעקרו בגושיהן ויכולים לחיות קצת ממנו פטורים אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמספק לי וכו'"

הרשב"א נטה לומר בתחילת התשובה שאפילו אם יכול לחיות בגושו ימים מועטים לא צריך למנות לו שנות ערלה מחדש. אבל אחר  שדן בדבר, ודחה ראייתו, כתב להלכה להקל רק בחו"ל, שספק ערלה בחו"ל לקולא. ואולם בסיום דבריו חזר וכתב "אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמספק לי", דהיינו, גם מה שהקל בחו"ל שאם יכול לחיות בגושו רק "קצת ימים" אין צריך למנות מחדש, אינו מוכרע.

הרי שלדעת הרשב"א בארץ ישראל, שבה ספק ערלה לחומרא, אין להקל. ואף לגבי חו"ל מצאנו לספר פרח מטה אהרון (ח"ב תשובה ע"ה) שכתב שצריך להחמיר בזה ואפילו בחו"ל. וטעמו "וכיון שהרשב"א גדול הדור מספקא ליה ולא הכריע, מאן ספין ומאן רקיע לפשוט ספק זה" וכפי הנראה למד בדברי הרשב"א שאחר דברי התוספתא חזר בו ולא הקל אפילו בחו"ל, אמנם בפתחי תשובה (יו"ד רצ"ד סקי"ג) הביא עוד בשם שו"ת שיבת ציון (סימן מ"ט) שלמד בדברי הרשב"א שאפשר להקל בחו"ל.

עוד הובא בפתחי תשובה (שם) בשם הלבושי שרד שלכתחילה לא יעביר אילן בגושו, שלא להיכנס לספק, הואיל ואין אנו בקיאים ויכולים לעמוד עליו אם יכול לחיות ובפרט לפי מה שכתכ בפרח מטה אהרון שצריך שיוכל לחיות שלוש שנים.

וכן נקטו בפשיטות הגאון רא"ז מלצר בכרם ציון (אוצר פרי הלולים עמ' צ"ד) והגרא"י קוק במשפט כהן (תשובה ח') שצריך להחמיר בא"י שיוכל האילן לחיות מן הגוש שלוש שנים.

אמנם החזו"א (ערלה סי' ב' סקי"ב) הוכיח מפירוש הרא"ש למשנה שהרא"ש חולק על ספיקו של הרשב"א ופשוט לו להרא"ש שאפילו אם האילן יכול לחיות מן הגוש רק ימים מועטים נחשב להמשך הנטיעה הקודמת ולא צריך למנות לו שנות ערלה מתחילה ומכוח ההוכחה שחולק הרא"ש על הרשב"א הכריע החזון איש וז"ל: "אחרי שהרשב"א מספקא ליה והרא"ש פשיטא ליה אין ספק מוציא מידי ודאי" ולדעתו אף בארץ ישראל סגי בגוש שיכול לחיות ממנו "קצת ימים".

והוסיף החזו"א וביאר שיכול לחיות מגושו הוא כשיעור הקליטה וההשרשה של נטיעה חדשה באדמה, שהוא עד י"ד יום. מפני שכל שיש בכוח הסלע שבו נטוע האילן להחיות ולגדל את הנטיעה עד הזמן שיקלט מחדש באדמה נחשב האיחוי המחודש באדמה המשך לנטיעה הראשונה שהיה נטוע בסלע ואין כאן חיים חדשים באילן, אלא הכל רצף אחד של חיות.

והדרך לידע אם היה יכול לחיות את אותם י"ד יום מן הגוש לבד, היא להתבונן אם אחרי שהועבר בגושו וניטע שוב באדמה יש בו סימני כמישה והפסקת צמיחה, שאז מסתבר שלא היה כוח בגוש להחיות את האילן. ואף שאחר כך חוזר האילן לחיותו, הוא כמו שנעקר ושוב נשרש באדמה מחדש.

ולכן פסק החזו"א בהלכות ערלה (סקי"ח) "ראוהו מומחין שלא נפסק חיותו עד שהתאחה עם הקרקע במקום החדש מונים לו משעת נטיעה ראשונה… אבל אם מת האילן והתחיל לכמוש וחזר ונשרש מונים מהנטיעה השניה".

ובדומה לזה כתב הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה (קמא סימן ס"ט) ע"פ סתימת הרמב"ם שכתב (פ"י ממעשר שני ונטע רבעי הי"ב) "וכן אילן שנעקר ונשאר ממנו בארץ שורש אחד אפילו כמחט שמלפפין עליה הרוקמין את השני, והחזירו למקומו ונטעו פטור, מפני שיכול לחיות. נעקר כולו ונעקרה הסלע ששרשיו בה וחזר ונטעו כמו שהוא בכל האדמה שבסביבות שרשיו. אם היה יכול לחיות מאותה אדמה אילו לא נטעו, הרי הוא כמי שלא נעקר ואם לאו חייב" עכ"ל הרמב"ם. וכתב במנחת שלמה על זה: דמכיוון שהרמב"ם נקט להדיא דטעמא דשיור שורש פטור הוא מפני שיכול לחיות ובאותה הלכה גופא הביא שם דין אילן שנעקר במקומו ומחלק בין יכול לחיות לאינו יכול, אלמא דס"ל דשקולין הן ושיעור אחד לשניהם לעניין זמן החיות שאנו מצריכים שיוכלו לחיות ע"כ.

היינו שדעת הגרש"ז אוירבך שהרמב"ם פשוט לו שצריך שיוכל לחיות רק מה שנצרך לחיות בשביל שלא תמות הנטיעה עד שתיקלט באדמה מחדש.

העולה מן הדברים:

אילן שנעקר עם גוש אדמה בה הוא נטוע ויכול לחיות מן הגוש לא צריך למנות מחדש שנות ערלה, ולדעת שו"ת פרח מטה אהרון צריך להחמיר שיוכל לחיות שלוש שנים ואפילו בחו"ל. ובשו"ת שיבת ציון הקל בחו"ל שמספיק אם יכול לחיות ימים מועטים, אבל החמיר בארץ שצריך שיוכל לחיות ג' שנים. וכן נקטו הגרא"ז מלצר והגרא"י קוק, אבל לדעת החזו"א וכן היתה דעת הגרש"ז אוירבך, שאילן שיכול לחיות מן הגוש אפילו ימים מועטים שהם עד י"ד יום – שיעור קליטה והשרשה בארץ, אין צריך למנות לו שנות ערלה מחדש.

המציאות בזמננו היא שהעציצים כפי שהם מטופלים כיום במשתלות יכולים לחיות מן הגוש זמן רב, ויש הטוענים שעל ידי טיפול מתאים[3] יוכלו לחיות כאילנות קטנים אפילו יותר מג' שנים, כך שלכאורה גם לדעת הפרח מטה אהרון והשיבת ציון בא"י אין צריך למנות לו מתחילת שנות ערלה, אבל אין ידיעה מספיקה שיכול לחיות יותר מג' שנים. ומכל מקום כבר פסק החזו"א וכך גם דעת הגרש"ז שאם יכול להתקיים יותר מי"ד יום מונים להם מעת נטיעתם הראשונה.

אמנם כל מה שהעציצים נחשבים יכולים לחיות מן הגוש הוא רק אם גוש העפר נשאר כל הזמן בשלימותו, אך אם הגוש התפורר, או נשבר או אפילו נסדק לרגע באופן שבאותו הזמן לו לא היו מתקנים את הגוש או נוטעים אותו באדמה השתיל לא היה יכול לחיות י"ד יום, מתחייב השתיל בערלה מחדש ואפילו אם תוקן מיד בלחיצה קלה, מפני שבאותו רגע שהיה שבור נחשב כאילן שנעקר ואינו יכול לחיות.

ולכן צריך שתרכובת האדמה בעציץ תהיה עמידה וחזקה, כך שלא תתפורר או תיסדק במהלך הוצאת השתיל מן העציץ או השקית והטמנתו בארץ, ומכל מקום צריך להקפיד ולראות שבפועל הגוש שגדל בו העציץ נותר שלם בעת העברתו ולא נפגע כדי שלא יתחייב במניית שנות ערלה מחדש.

עציץ שאינו נקוב ונזרע באדמה האם הזמן שהיה אינו נקוב עולה לפטור משנות ערלה

בפרק הקודם דנו אם שתיל שהוצא מהעציץ יחד גוש עם האדמה שגדל בו ונטעו אותו במטע באדמה, אם הנטיעה באדמה היא נטיעה חדשה וצריך למנות לשתיל שנות ערלה מחדש, או שאפשר למנות את שנות הערלה מזמן שתילת השתיל בעציץ, כלומר אם אפשר לצרף את הזמן שהשתיל היה במשתלה לשנות הערלה. והבאנו שאם השתיל, או האילן, מועבר עם גושו באופן שיכול לחיות מן הגוש, אינו צריך למנות שנות ערלה מחדש. אמנם יש מקום לדון אם אפשר לצרף את הזמן שהשתיל היה במשתלה לשנות הערלה מסיבה נוספת. בהלכה מוזכרים שני 'סוגי' עציצים, 'עציץ נקוב' ו'עציץ שאינו נקוב' עציץ נקוב פירושו שיש נקב, חור בעציץ כגון בתחתיתו [לא כל נקב 'הופך' את העציץ לעציץ נקוב] עציץ שאינו נקוב פירושו שאין בעציץ נקב [או שהנקב קטן]

עציץ שאינו נקוב  מדין תורה הוא כתלוש לכל דיני התורה, התולש בשבת עלה או פרי מצמח הגדל בעציץ שאינו נקוב, אינו חייב מהתורה (מתנ' שבת סוף פרק י'). וכן במצוות התלויות בארץ, שמהתורה פטור מתרומות ומעשרות. ובפשטות כך גם לגבי ערלה, שהגדל בעציץ שאינו נקוב מן התורה אינו חייב בערלה[4]. וכך מפורש ברמב"ן (גיטין כ"ב.), ר"ש (ערלה פ"א מ"ב) ורא"ש בשו"ת (כלל שני ד') שעציץ שאינו נקוב[5] פטור מערלה.

ולכאורה כשם שעציץ שאינו נקוב מהתורה הרי הוא כתלוש ואינו חייב בערלה, כך הוא גם כתלוש לעניין שלא יעלו שנותיו שהיה בעציץ שאינו נקוב כדי להפטר מן הערלה, לאחר שניטע באדמה. ואם השתיל גדל שנתיים בעציץ שאינו נקוב, ולאחר מכן נטעו אותו באדמה, אף שניטע עם גוש שיכול לחיות ממנו, חייב למנות את שנות הערלה שלו מעת הנטיעה באדמה הואיל ורק מעכשיו נחשב לנטוע. וכך נקט בפשיטות הגרצ"פ  פרנק בכרם ציון (פ"ז ה"ב) שאילן שגדל בעציץ שאינו נקוב ונטעו אותו באדמה אפילו אחר ג' שנים, מונים לו מעת שניטע באדמה. [והוא הדין כשנקבו את העציץ, שאז נחשב כנטוע באדמה ככל עציץ נקוב] מפני שמדין תורה רק משעת נטיעתו באדמה הוא 'נטוע' וחייב בערלה.

אבל הגרא"ז מלצר בכרם ציון (אוצר פרי הילולים עמ' צ"ד) כתב בפשיטות שעציץ שאינו נקוב שניטע באדמה [או שנקבו] אחר ג' שנים אינו צריך למנות לו מתחילה הואיל ונטוע בקרקע פטורה, וכשהעבירוהו עם גושו לארץ, או רק ניקבו את העציץ נשאר נטוע בגושו הפטור מערלה והואיל ולא השתנתה עצם נטיעתו אינו חייב בערלה.

והחזו"א (ערלה סי' ב' סקי"ג) הסתפק בזה בעציץ שאינו נקוב שהעבירו לאדמה מסברא אחרת, וצידד לומר שאולי על אף שהנטוע בעציץ שאינו נקוב אינו חייב בערלה מן התורה, ועתה שניטע באדמה הוא ראוי להתחייב בערלה דאורייתא, מכל מקום יעלו לו שנותיו בעציץ שאינו נקוב למניין שנות ערלה, משום שמה שעבר עליו שלוש שנים נפטר מן הערלה אינו מצד מה שהיה אסור שלוש שנים, אלא בעצם מה שעברה הנטיעה שלוש שנים פוטר הרי זה אותה מערלה. ונטיעה בעציץ שאינו נקוב אף שנחשבת כתלושה מן התורה, מכל מקום סוף סוף במציאותה היא נטיעה זקנה ופטורה מן הערלה.

ובהלכות ערלה (סקל"ב) קבע החזו"א נידון זה כספק האם מונים שנות ערלה מחדש לנטיעה שגדלה בעציץ שאינו נקוב וולאחר מכן נטעו באדמה, או מחשבים לנטיעה גם את הזמן שגדלה בעציץ ומונה שלוש שנים מתחילת הנטיעה הראשונה.

העולה מן הדברים:

הגדל בעציץ שאינו נקוב נחשב מן התורה לתלוש לכל דבר, והוא הדין שמן התורה אילן הגדל בעציץ שאינו נקוב פטור מערלה ופירותיו מותרים מיד. אבל לעניין אם הגדל בעציץ שאינו נקוב וניקב העציץ [שמאותו רגע נחשב לנטוע בארץ] או העביר את האילן עם הגוש לאדמה, מתחשבים בזמן שגדל בעציץ שאינו נקוב לפטרו מערלה, על אף שהיה פטור, נחלקו האחרונים, שהגרצ"פ פרנק נקט שמונים לו מעת העברתו לאדמה ולא מתחשבים בזמן היותו בעציץ שאינו נקוב, כי עד שניטע בארץ היה נחשב לתלוש. אבל הגרא"ז מלצר סבר שלא מונים לו שנות ערלה מעת העברתו לאדמה. והחזון איש הסתפק בזה, האם מכיוון שהיה כתלוש ופטור מערלה לא מצרפים את הזמן שהיה בעציץ שאינו נקוב, או שמכיוון שבפועל עברו עליו שלוש שנים לא מונים לו מחדש ופטור מערלה. וא"כ למעשה אין בידנו הכרעה אם אילן הגדל בעציץ שאינו נקוב והועבר לאדמה האם מונים לו שנות ערלה מתחילה, או שמצטרף הזמן שגדל בעציץ שאינו נקוב.

שיעור הנקב 

בפרק הקודם דנו  באילן שגדל בעציץ שאינו נקוב שפטור מן התורה מערלה, ואחר כך הועבר לאדמה והתחייב בערלה מן התורה, האם הזמן שהיה בעציץ עולה ומצטרף לפטור משנות ערלה, או שהואיל והזמן שהיה נטוע בעציץ שאינו נקוב היה פטור מערלה, יש למנות שנות ערלה ממחדש מעת שניטע באדמה ופירותיו אסורים שלוש שנים. והבאנו שנחלקו  בזה הגרא"ז מצלר והגרצ"פ פרנק והחזו"א הסתפק. ואם כן בודאי אין להקל בזה בארץ ישראל שספק ערלה בה לחומרא ובשביל שייחשב גם הזמן שגדל השתיל בעציץ צריך שיהיה העציץ לנקוב ורק כך יצטרף לעניין מניין שנות ערלה הזמן שגדל בעציץ עם הזמן שניטע באדמת המטע.

והנה השתילים המועברים במשתלות הם בדרך כלל בשקיות פלסטיק, ולפעמים בעציצי פלסטיק, ויש בהם נקבים קטנים להוצאת נוזלי ההשקייה. אמנם יש לדון האם הנקבים המצויים בשקיות הפלסטיק בהם נזרעים השתילים, מספיקים בשביל להחשיב את השקיות כעציץ שאינו נקוב, או שמא הנקבים הללו שהם בקוטר של כמה מ"מ בלבד אינם  נחשבים כלל כנקבים בשביל להחשיב את העציץ כעציץ נקוב.

ושיעור הנקב שמחשיב כעציץ נקוב מבואר במשנה בעוקצין (פ"ב מ"י) שצריך שיהיה נקב כשורש קטן, וצריך לדעת כמה הוא שיעור זה, ובגמ' בשבת צ"ה מבואר ששיעור הנקב שנחשב בו לעציץ נקוב הוא בין 'כונס משקה' [פירש"י: שאם מושיבו על המים נכנס בתוכו, דהיינו נקב רחב קצת] לבין 'כמוציא זית'. וברמב"ם (פ"ה מהלכות תרומות הט"ו) כתב: וכמה יהיה בנקב כדי שורש קטן והוא פחות מכזית. ע"כ. אם כן שיעור הנקב צריך להיות בין פחות מזית לבין נקב קטן הכונס משקה. וכל שהוא בין שני השיעורים האלו הוא עציץ ספק נקוב. וכמה הוא שיעור זית לדינא, עיין במשפטי ארץ ערלה בנספחים שבסוף פ"ג שהאריך בזה. ונביא כאן רק את מסקנתו שם:

המנחת יצחק במכתבו להגר"ק כהנא כתב שצריך שיהיה הנקב 2 ס"מ. והגרי"י קנייבסקי בקריינא דאיגרתא (ח"ב קל"ז) כתב שנקב בקוטר מטבע עשרה גרוש, מחשיב העציץ לנקוב. שזהו נקב בקוטר 2.8 ס"מ. והגר"ש וואזנר במכתבו להגר"י אפרתי (שו"ת שבט הלוי ח,ח סי' רל"ב) כתב להחמיר עד – 2.5 ס"מ. והנה השקיות שבמשתלות נקובות בכדי לאפשר למי ההשקייה לצאת מן העציץ, אבל מדובר בנקב בקוטר של כמה מ"מ כך שהנקבים מצד עצמם לא מחשיבים את השקיות לעציץ נקוב.

האם שקיות פלסטיק נחשבות כעציץ נקוב

אמנם יש לדון שגם אם הנקבים שבשקיות ועציצי הפלסטיק אינם מספיקים בשביל להחשיב את השקיות לעציץ נקוב, עדיין יש לדון שיהיה דין השקיות ועציצי הפלסטיק כדין עציץ נקוב, משום שמצאנו בראשונים שנחלקו איזה כלי צריך נקב ואיזה כלי נחשב כמחובר גם בלי נקב. שדעת רש"י במנחות (פ"ד:) ובגיטין (ז:) שכלי חרס גם אינו נקוב דינו כנקוב והגדל בו נחשב למחובר. ולדעת תוס' (גיטין ז: ומנחות פ"ד:) והרמב"ן (גיטין כ"ב:) שהיות וכלי עץ יותר מתלחלח [וסופג] מכלי עץ לכן הגדל בו נחשב למחובר גם בלי נקב ואילו כלי חרס אם אינו נקוב הרי הוא כתלוש.

ולפי זה יש לדון על שקיות הפלסטיק בהם נזרעים השתילים האם נחשב שהפלסטיק מתלחלח ואף אם אינו נקוב דינו כעציץ נקוב, ואז אם מועבר בהם השתיל בגושו לפי התנאים שלעיל, הואיל והוא בעציץ נקוב הרי הוא חייב בערלה ומצטרף הזמן שגדל בעציץ לזמן שאחר שניטע באדמה, או שמא הפלסטיק דינו כעציץ שאינו נקוב וצריך להחמיר מספק שאינו נחשב נטוע כלל ורק כשהועבר לנטיעה באדמה מתחילים למנות לו שנות ערלה.

ולמעשה הורו פוסקי זמננו[6] שאין אנו בקיאים בשיעורי חז"ל למה לדמות את כלי הפלסטיק, האם לעץ או לחרס, ולכן דנים את הפלסטיק לחומרא, היינו שלחומרא דינו כעציץ נקוב ואסור לתלוש מן הגדל בו בשבת. ולאידך גיסא לחומרא הרי הוא כעציץ שאינו נקוב ולכך אילן שגדל בו והעבירוהו עם הגוש לארץ מונים לו שנות ערלה מתחילה.

אמנם, יש לציין, שהאגלי טל[7] והדברי יחזקאל[8] ועוד כתבו בדעת הירושלמי והרמב"ם (האגלי טל בדעת הירושלמי והדברי יחזקאל בדעת הרמב"ם), שאילן הנטוע בעציץ שאינו נקוב נוהג בו ערלה כמו באילן הנטוע באדמה דאף שהעציץ אינו נקוב ומובדל ומופרד מן האדמה, מכל מקום היות ושרשי האילן הנטוע בו עתידים להתרבות ולגדול ולהפקיע ולשבור את העציץ, לגבי ערלה נחשב כבר עכשיו האילן כנטוע בארץ וחייב בערלה מן התורה. ואין דינו כנטוע בעציץ שאינו נקוב אלא כבעציץ נקוב.

ונאמרו בזה סברות שונות לחלק בין ערלה לתרומות ומעשרות, באגלי טל פירש מצד שבתרומות ומעשרות, כתיב בדברים (ט"ו) "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". ואילו בערלה כתיב (ויקרא י"ט)  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". וב'ארץ' נכלל גם הגדל באוויר הארץ וכל שעומד להינקב הוא כגדל באוויר ה'ארץ' ולא בכלי מובדל. ואילו תרומות ומעשרות שכתיב בהם 'שדה', 'שדה' אינו כולל אוויר השדה, אלא במקום שהשדה מגדל בו שהוא קרקע השדה. ולכן מהתורה אין חיוב תרומות ומעשרות  עד שיהיה מחובר ממש לשדה.

ובדברי יחזקאל הוסיף על סברה זו שהואיל ובערלה אין דין שדה אלא רק צריך שתהיה נטיעה בארץ, ממילא בנטיעה בעציץ כשהשורשים עצמם יפקעו את העציץ ולבסוף ישתרשו בקרקע, נחשבת מלכתחילה 'מעשה נטיעה' בארץ שהרי סופו של מעשה נטיעה זה להיות השורשים בארץ ככל נטיעה, מה שאין כן בתרומות ומעשרות שכתוב בהם 'שדה', כל עוד העציץ אינו מחובר לאדמה לא נחשב העציץ כשדה.

ובמנחת שלמה (קמא סי' ע') ביאר בדרך אחרת קצת, על פי פסק הרמב"ם (פ"ט ממעשר שני ורבעי ה"ח) באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי ומאימתי מונים להם משעת נטיעה. ע"כ. וביאר הגר"א (יו"ד רצ"ד סקי"ג) שלדעת הרמב"ם במקרה שמונים לנטיעת ערלה מיום ליום, (ישנם חישובים שונים כיצד מונים שנות ערלה, ואחד מהם הוא מיום ליום – מהיום בשנה שניטע האילן, עד לאותו היום בשנה לאחר שלוש שנים. ובמקרה וכך הדין שמונים את שנות הערלה מיום ליום -] אינו צריך להמתין ולמנות לנטיעה משעת הקליטה – שנשתרש ונקלט הזרע בארץ, אלא כבר משעת נטיעת הזרע בארץ יכול למנות מעת לעת שלוש שנים. ואף שעד שנקלט הזרע בארץ לא נחשב עדיין הזרע כמחובר והוא כמי שמונח בכד, אף על פי כן לגבי ערלה הואיל והוא כבר במצב שעומד להשתרש בארץ נחשב כנטוע ומונה לו מיד. ואם כן הוא הדין בנטיעה בעציץ שאינו נקוב, הואיל והעציץ עומד לפקוע על ידי הנטיעה ולהשתרש בארץ נחשב שכבר הוא נטוע בה לעניין שמונים לו שנות ערלה מעת הנטיעה בעציץ, כמו נטע בקרקע ועדיין לא השתרש בה.

ולפי זה, על פי שיטת הירושלמי והרמב"ם, הגם שלגבי לגבי תרומות ומעשרות נחשב שתיל הגדל בשקיות פלסטיק, שאינן נקובות כנדרש, כתלוש מן התורה, מפני שהפלסטיק אינו כעץ, מכל מקום לגבי ערלה ישנה סברה מיוחדת שנחשב כמחובר מפני ששקיות הפלסטיק אינם עומדות כנגד השורשים. (ולכן בעלי המשתלות דואגים שלא יגדלו השורשים יותר מדי ולא ינקבו את העציצים, על ידי כך שכל הזמן גוזמים את ענפי העציצים מה שמביא לכך שהשורשים לא יעמיקו יותר) ונתבאר שדעת האגלי טל, הדברי יחזקאל והמנחת שלמה, שלגבי ערלה לא צריך שיהיה העציץ נקוב בפועל, אלא מספיק מה שעומד לפקוע מן השורשים.

עוד כתב הגרש"ז במכתב להרב  שאול ישראלי (נתפרסם בקובץ ברקאי– ג'), יתירה מכך, הן הרמב"ם לא הזכיר כל חילוק בין סוגי העציצים, אלא סתם וכתב: עציץ שאינו נקוב חייב בערלה. אע"פ שאינו כארץ לזרעים, הרי הוא כארץ לאילנות. עכ"ל. וסתימה זו יכולה להתפרש דאפילו עציץ של ברזל חייבת בערלה וא"כ יתכן לומר דכל עציץ וכל סוג כלי חייב בערלה. ומנלן לומר, שהעציץ פטור מן הערלה. אמנם בזה החזו"א פשיטא ליה לא כן, וסובר דוודאי אף הרמב"ם לא כתב כן אלא בעציץ של חרס. דסתם עציץ הוא של חרס.

העולה מן הדברים:

בשביל שיהיה העציץ נחשב לנקוב הכריעו פוסקי זמננו שצריך שיהיה נקב לכל הפחות בקוטר של 2 ס"מ ויש שהחמירו אפילו שצריך שיהיה בקוטר של 2.8 ס"מ ובשקיות בהם מגדלים את השתילים היה קושי לעשות נקב גדול כזה, לכן נחשב השתיל כגדל בעציץ שאינו נקוב ואי אפשר לחשב את הזמן שגדל השתיל בשקית הפלסטיק. אבל יש לדון האם הפלסטיק עצמו כשאינו נקוב נחשב כעציץ נקוב וכמו עציץ עץ או עציץ חרס שכל אחד מהם לחלק מן השיטות נחשב כנקוב היות והוא מתלחלח. אבל אין בזה הכרעה ברורה והורו פוסקי זמננו להחמיר בפלסטיק כעציץ שאינו נקוב.

עוד מקום היה להקל ע"פ השיטות שלגבי ערלה אף אם לגבי תרומות ומעשרות נחשב הפלסטיק לעציץ שאינו נקוב, מכל מקום לגבי ערלה הואיל ועומד העציץ לפקוע על ידי האילן נחשב כמחובר וחייב בערלה מן התורה. וכן צידד הגרש"ז אוירבך שלדעת הרמב"ם אפילו שתיל בעציץ של מתכת נחשב למחובר.

אמנם היות ואין אלו דברים מוכרעים להלכה הורו פוסקי זמננו לדאוג שיהיו השקיות בהם נמצאים השתילים נקובות בקוטר של למעלה מ – 2.8 ס"מ, כך שיהיו כעציץ נקוב וכך לכל הדעות יעלו שנות הגידול של השתיל בעציץ ויצטרפו לשנות ערלה של השתיל אחר שיועבר לאדמת המטע.

העברה לעציץ שאינו נקוב לזמן האם מצריכה למנות מחדש

אמנם גם אם מגדלים את הנטיעה במשתלה בעציץ נקוב ומקפידים שלא תהיה כל חציצה בין הנקב לאדמה, וכל זמן שהעציץ מונח במקומו במשתלה לכל הדעות העץ הוא בעציץ נקוב כהלכתו ודינו כנטוע באדמה, בכל זאת יש מקום לדון אם אפשר לצרף את הזמן שהשתיל היה במשתלה למניית שנות הערלה במטע, וכגון שתיל שגדל במשתלה שנתיים האם אחר שנה במטע עברו על העץ שלש שנות הערלה, ומקום הספק הוא משום שהעברת השתילים בעציצים או בשקיות הפלסטיק למטע, נעשית בדרך כלל על גבי משאיות ובשעה שהשתילים במשאית נקב השקית 'נסתם' על ידי קרקע המשאית שהיא איננה אדמה. והעציץ הנקוב הפך להיות עציץ שאינו נקוב. ואם כן אם לדוגמה השתיל גדל שנתיים בעציץ נקוב, ובעת העברת העציץ מהמשתלה למטע היה בעציץ שאינו נקוב ושוב במטע ניטע באדמה, האם אותו זמן שהשתיל 'נעקר' מהנקוב ו'נשתל' באינו נקוב הוא כדין אילן שנעקר לגמרי ללא גושו מהאדמה וחזר ונשתל שחייבים למנות לו שנות ערלה מחדש. או לא.

ומחמת שאלה זו [שיתכן שהשתילים המועברים במשאית דינם כעציץ שאינו נקוב] היה מי שהציע להעביר את השתילים למטע במשאיות או בנגררות שתחתיתן היא רשת [אם בעל המטע מעונין בכך מבחינה מעשית הדבר ניתן לביצוע] אולם עדיין תישאר שאלה האם מה שהמשאית עוברת מעל לכביש שהוא קרקע שאינה ראויה לזריעה, [ומבואר בגמרא בגיטין (כ"ב ע"א) שסלע 'צונמא' מפסיקה יניקה] אם שוב הוי כעציץ שאינו נקוב דמה לי שהעציץ מצד עצמו סתום לבין עם הקרקע שתחתיו 'סתומה'.

וא"כ יש מקום לדון שמא על אף שהעציץ היה עציץ נקוב ודין השתיל שבו כגדל בקרקע שחייב בערלה מהתורה, ועל אף שהוא מועבר בגושו, אף על פי כן, הואיל ויש זמן שבו בטל מן הנטיעה שם 'נטיעה' ומהתורה איננה חייבת בערלה בזמן שהיא בעציץ שאינו נקוב, היינו במשאית ומעל לכביש, לכאורה יש מקום לומר ששוב חייבים למנות שנות ערלה מחדש מעת הנטיעה במטע.

והנה החזון איש (ערלה סימן ב' סקי"ג) כתב שאילן שגדל בעציץ שאינו נקוב ונטעו אותו עם גושו באדמה יש להחמיר למנות לו שנות ערלה מחדש ואין לצרף את הזמן שהיה בעציץ שאינו נקוב לשנות הערלה, כל זה באילן שגדל בעציץ שאינו נקוב. אבל אילן שגדל באדמה [או בעציץ נקוב] ונעקר ממקומו והניחו בעציץ שאינו נקוב קודם שחזרו ונטעו אותו באדמה "לא אמרינן כיון שנתנו בעציץ שאינו נקוב בטל חיותו ובטלה נטיעתו ראשונה וכשחזר ונטעו הוה לה נטיעה חדשה [אלא אף שהיה זמן בעציץ שאינו נקוב לא צריך למנות לו שנות ערלה מחדש]" עד כאן דברי החזון איש. ולפי זה אף אם הזמן שהיה השתיל במשאית מחשיבו כעציץ שאינו נקוב, מכל מקום האיל וגדל בעציץ נקוב ואחר כך ניטע באדמה, מונים לו שנות ערלה מעת נטיעתו במשתלה ולא מתחשבים בזמן שבינתיים שהיה במשאית וכעציץ שאינו נקוב.

אמנם החזון איש הביא ראיה לדין הזה שלא אומרים שבטלה נטיעתו הראשונה בעת שהיה בעציץ שאינו נקוב ושוב דחה, ולא ברור בדברי החזון איש אם משום שדחה את הראיה חזר בו לומר שאין צריך למנות מחדש או שמא אף שדחה את הראיה אך מהדין עצמו לא חזר בו. ובהלכות ערלה לא הזכיר דין זה כלל.

ובהלכות ערלה החזו"א לא הביא כלל את הלכה בעניין זה ואף לא ספק. והגר"ח גריינמן (כפי שכתב הר"ש וייזר בשמו, נתפרסם ב'הליכות שדה' גיליון 16) הבין שאף שחזר בו החזו"א מראייתו מכל מקום לדינא נשאר החזו"א בדעתו שהפסקה לעציץ שאינו נקוב איננה הפסקה ומונים לו משעת הנטיעה בעציץ. וכך נטה גם הגר"נ קרליץ[9]. אמנם בדרך אמונה (הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"י סקס"ה) כתב שהואיל ודחה החזו"א את ראייתו חזר להיות הנדון בספק אם הפסקה מועטת מועילה ואין לנו להקל בזה.

והגרש"ז אוירבך כתב כמה ראיות לומר שהפסקה לזמן לא תיחשב הפסקה למניין שנות ערלה, (מנחת שלמה ע') ובמכתב שכתב למייסד בית המדרש הגר"ק כהנא (הודפס ב'מפרי הארץ' ח"ג עמ' מ"ז) כתב וזה לשונו: נלענ"ד דכל שהוא בגושיו בשיעור שיכול לחיות אין דינו כנטיעה חדשה… דמעולם לא שמענו שהמגביה עציץ נקוב למעלה מי' טפחים (להסוברים שלמעלה מעשרה חשיב ודאי תלוש) .. שיתחייב למנות שנות ערלה ורבעי. ע"כ.

העולה מן הדברים: גם אם הזמן שהשתיל גדל בעציץ שאינו נקוב לא עולה למניין שנות ערלה, עדיין צידד החזו"א וכך היה פשיטא להגרש"ז שהזמן שהיה העציץ נקוב עולה לשנות ערלה, גם אם באמצע היתה הפסקת יניקה כל שהתקיימו התנאים של העברת אילן בגושו. וכן הורו למעשה בדעת החזו"א הגר"ח גריינמן והגר"נ קרליץ אמנם הגר"ח קנייבסקי כתב בדרך אמונה שהוא ספק לדעת החזון איש, אבל הנחה למעשה לרבני בית המדרש המכון לחקר החקלאות ע"פ התורה, לנהוג על פי הוראת הגרי"ש אלישיב, אשר הורה להקל בזה מעיקר הדין [10] [11], אך הוסיף שעל כשרויות המהדרין להחמיר ולא להשתמש בתוצרת זו.

ולהלן ציטוט מסיכום דברי הגרי"ש בישיבה שנערכה ע"י רבני בית המדרש בביתו בר"ח תמוז תשנ"ז:

"הובלת שתילים רגילה מהמשתלה לשדה אינה נחשבת להפסקה וחידוש של נטיעתם, ומשום כך, אם גדלו במשתלה בגדר עציץ נקוב באופן הראוי, תיכלל תקופת המשתלה כמנין הרצוף שנות הערלה – ולכן מותר למכון לפעול על מנת שצורת שתילה זו תתפשט ברחבי הארץ והרבנות תוכל לאשר מניית שנות ערלה החל מהנטיעה במשתלה"

[1]  עיין שו"ע רצ"ד סעיף י"ז דלא חיישינן לערלה בגפנים, אף שמנהג הגויים להבריך את הגפנים. הואיל וסמכינן על כך שרוב הגפנים אינם ערלה.

 

[2]   לדעת רוב הפוסקים אסורה ערלה, גם בזמן הזה, מן התורה. עיין דרך אמונה פ"א מתרומות סקנ"ח. ומנחת שלמה סימן ע' ד"ה וכיון. ומשפטי ארץ ערלה פי"ב הערה 55.

 

[3]  התעוררה שאלה כשהאילן יכול לחיות מן הגוש רק ע"י טיפול מיוחד של השקייה ודשנים, אם גם אז נחשב "יכול לחיות" או שרק אם יכול לחיות מן הגוש בהשקייה רגילה כשאר עצים, נחשב "יכול לחיות" והורה הגאון ר' ניסים קרליץ שליט"א להגר"ש רייכנברג, שגם אם יכול לחיות מן הגוש רק ע"י טיפול ודישון מיוחדים נחשב "יכול לחיות" ולא צריך למנות לו מחדש. וכן כתב גם הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה סוף סימן ס"ט.

 

[4]   ומ"מ מדרבנן חייב (כן דעת החזו"א דיני ערלה ל"ב) ועיין לקמן דעת האגלי טל והדברי יחזקאל שיש גוונא שעציץ שאינו נקוב חייב בערלה מדאורייתא.

 

[5]  וכך פירשו בדברי הירושלמי (פ"א ה"ב) שכתב: ר' יצחק בר חקולה בשם חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ר' יוסי מפיק לישנה כלי חרס עומד בפני שרשים. ע"כ. ופירשו הראשונים דעציץ של חרס אינו מונע יניקת העצים שהיא חזקה, יותר מיניקת הזרעים, ומלחלחת דרך דופני החרס. ומבואר שם בדבריהם שכל זה הוא בעציץ של חרס שהעצים יונקים דרכו, אבל עציץ שאינו יונק כלל אינו חייב בערלה. וכן מפורש ברמב"ן (שם)

 

[6]  עיין מנחת יצחק ח"ח סימן צ"ב. ובמשפטי ארץ ערלה פ"ג הערה 19

 

[7]  מלאכת קוצר ס"ק ו ציון כ"ב

 

[8]  סימן ב' סקי"א

 

[9] וכפי שהעיד ראש בית המדרש הגר"י אפרתי ב'מן השורש'(מהדורה מיוחדת תמוז תשס"ח)

 

[10] שם.

 

[11]  מחמת השאלה שבמשאית העציצים בהם מועברים השתילים דינם כעציץ שאינו נקוב היה מי שהציע להעביר את השתילים למטע במשאיות או בנגררות שתחתיתן היא רשת [אם בעל המטע מעונין בכך מבחינה מעשית הדבר ניתן לביצוע] אמנם עדיין תישאר שאלה האם מה שהמשאית עוברת מעל לכביש שהוא קרקע שאינה ראויה לזריעה, ומבואר בגמרא בגיטין (כ"ב ע"א) שסלע 'צונמא' מפסיקה יניקה, וא"כ שוב הוי כעציץ שאינו נקוב דמה לי אם העציץ מצד עצמו סתום, לבין אם הקרקע שתחתיו 'סתומה'. וכמו שהובא לעיל.

אמנם בחזו"א (סכ"ב סק"א) כתב לחלק בין עציץ שאינו נקוב לבין עציץ נקוב הנמצא בבית על רצפה. כלומר שעציץ נקוב על רצפה לא נחשב לאינו נקוב בגלל שהרצפה היא 'סתומה'. מבואר שלדעת חזו"א יש חילוק בין אם העציץ מצד עצמו אינו נקוב לבין אם נמצא מעל קרקע שגם אם היא אינה אדמה, מכל מקום אינה מחשיבה את העציץ לאינו נקוב.

ובחידושים וביאורים (דמאי סימן ט' סק"ח) דן בביאור דברי החזו"א שהחמיר בעציץ נקוב בבית שנחשב כנקוב אף שהוא על רצפה ודן אם דבריו הם מצד שהמרצפות בטלות לקרקע והם עצמן כאדמה וממילא העציץ המונח עליהם הוא עציץ נקוב על אדמה שדינו כמחובר, על אף שהקרקע הזו 'סתומה'. ואם כן אין חילוק בין סוגי הריצוף, בין אבן ובין מתכת מכל סוג, כל שהוא מחובר בקרקע בטל אליה. ועציץ נקוב שעליה דינו כנקוב, או שדברי החזו"א הם רק במרצפות כאלו שמעורב בהן חול וסובר החזו"א שחלחולי מחלחלא ויש הנאה לשתיל מהקרקע, אף שאינה יניקה גמורה כמו מאדמה. ואם כן בסוג של ריצוף שאינו מעורב עם חול ואי אפשר לחלחל בו כלל ואין ממנו הנאה ותועלת לשתיל, ייחשב לעציץ שאינו נקוב. ונטה החידושים וביאורים לומר שדברי החזון איש הם רק במרצפות שמעורב בהם חול וממילא היותו על הקרקע מועיל לשתיל, אבל כשאין בהם חול המועיל לשתיל, גם לדעת החזון איש נחשב כעציץ שאינו נקוב.

ולפי זה יש לדון מה הדין בעציץ מעל לכביש, אם הוא כעציץ על מרצפות שמעורב בהם חול שנחשב לעציץ נקוב ויש רצף של נטיעה אחת לשתיל על אף שהוא מועבר מעל כביש, או שכביש נחשב כקרקע 'סתומה' ואינו מועיל כלל לעציץ וממילא עציץ שעליה נחשב כעציץ שאינו נקוב.

ובמנחת שלמה (סימן מ"א סק"ב) כתב: אפשר דכיון שהרצפה קבועה ומחוברת יפה עם הקרקע רואין את הרצפה כצונמא שעל גבי קרקע ואם הניח עפר ע"ג צונמא וזרע בתוך העפר הרי פשוט דחשיב ממש כזורע בארץ מפני שהעפר עצמו חשיב כקרקע וכו'. ע"כ. ואח"כ הסתפק שם הגרש"ז אוירבך אם דין זה שעציץ מעל רצפה הואיל והיא בטלה לארץ דינו כעציץ נקוב, הוא גם בעציץ נקוב העומד מעל לרצפת העלייה (קומה מוגבהת) שאין בה אדמה, או שרק ברצפה המונחת על אדמה נחשב לעציץ נקוב. היינו שלדעת המנחת שלמה, עצם מה שהעציץ מונח על הקרקע, אף שהיא 'סתומה' מגדיר את העציץ לנקוב, הואיל והאדמה שבעציץ בהיותה בעציץ נקוב שאינו מובדל מהקרקע, נחשבת לקרקע עולם והגדל בה כגדל בקרקע.

עוד יש להסתפק משום שדברי החזו"א והמנחת שלמה, שעציץ נקוב מעל לרצפת הבית דינו כנקוב נאמרו  במקומם לחומרא, לעניין שנחשב לקרקע, מן התורה, לגבי איסורי שביעית. אבל אין מקור בדבריו שגם להקל נאמר ששתיל בעציץ נקוב מעל לרצפה נחשב שלא נפסק ממנו שם נטיעה ומונים לו מתחילת נטיעתו בעציץ.

אמנם הגר"ש וואזנר במכתבו לראש בית  המדרש הגר"י אפרתי (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קנ"ו וח"ו סי' קס"ז) כתב שעציץ נקוב על מרצפות הרגילות (המכונות 'בלאטות') דינו כעציץ נקוב ונחשב. וכתב כעין זאת גם על הנידון שלפנינו של העברת שתילים בעציצים נקובים מעל כביש להקל על פי דברי החזו"א אלו.

העולה מן הדברים: בחזון איש מבואר שסבר שעציץ נקוב מעל מרצפות בית נחשב עציץ נקוב. ויש לדון אם דבריו הם רק במרצפות שמעורב בהם חול. ובמנחת שלמה גם סבר שעציץ נקוב מעל מרצפות נחשב לנקוב. והגר"ש וואזנר הקל בזה למעשה שנחשב כנקוב ואינו מפסיק את מניין שנות הערלה.

וכל זה הוא רק בכביש או ריצוף המחובר בארץ ויש סברה לומר שבטל אליה, אבל אם בין העציץ הנקוב לקרקע יחצוץ דבר אחר שאינו מחובר לקרקע, נחשב העציץ לאינו נקוב לכולי עלמא.

ולמעשה, על אף שאלו היו מובילים את השתילים בעציץ נקוב וכגון במשאיות נקובות שקרקעיתן מכוסה עפר, היה ניתן להקל על פי דברי הגר"ש וואזנר. וכן גם אולי לדעת המנחת שלמה, פתרון זה לא הצליח, הואיל ומדובר בהשקעה גדולה מדי עבור גופי הכשרות לפקח על העברת השתילים כך שלא יעברו מעל דברים שאינם מחוברים לקרקע וממילא יחצצו בין העציץ לקרקע ויחשיבו את העציץ לעציץ שאינו נקוב. ועל כן העברת השתילים בפועל היא במשאיות  שאינם נקובות.

ורק בעצי אתרוגים, בהם משקיעים ומקפידים יותר, המשתלות סמוכות למטעים והשתילים מועברים בעציצים נקובים בלא שתהיה חציצה בינם ובין הקרקע.