מניין ג' שנות ערלה באילן שנעקר ובהברכה

הרה"ג פנחס וקנין שליט"א

איתא במסכת ערלה פרק א' משנה ג', "אילן שנעקר והסלע  [גוש אדמה]  עמו, שטפו נהר והסלע עמו אם  יכול לחיות פטור [ממנין חדש של שנות ערלה] ואם לאו חייב וכו' ". וביאר הרמב"ם [ע"פ תרגום הרב קורח] "אם יש באותו העפר בכדי שאפשר שיחיה אותו האילן כשהוא עם אותו העפר לבדו ושוב ניטע עם עפרו במקום אחר אינו חייב בערלה לפי שאין זו נחשבת נטיעה שניה אלא הוא נחשב כאילו לא נעקר".

והנה במה שנקט התנא שבעינן שיכול לחיות  בסלע שנעקר עמו, כתב הרשב"א בתשובותיו [ח"ג סימן רכ"ה] על דבר זה נתחבטתי כמה ימים, זמן שיכול לחיות כמה הוא יגעתי ולא מצאתי, ומסתברא לי דאפילו יכול לחיות מקצת ימים פוטרו ואפילו אינו יכול לחיות שלוש שנים כשני ערלה וכו' כיון דיכול לחיות סתם קתני ולא פירש, משמע לכאורה כל שיכול לחיות קצת ימים קאמר וכו', וטעמא נראה לי דכיון שכבר היה נטוע ועברו עליו שלש שנים ממקום פטור בא וכו' ".

משמע מדברי הרשב"א במה שדן בכוונת התנא "אם יכול לחיות" שיש להסתפק בשני צדדין או שלש שנים או מקצת ימים, ועל צד דסגי שיכול לחיות אפילו מקצת ימים ולא בעינן שלש שנים, נקט בטעם הדבר  משום שאילן זה שנעקר בא ממקום פטור דהיינו שכבר עברו עליו שלש שנים, ויש לדייק מדבריו שדווקא  אם עברו עליו שלש שנים ונעקר, משום שכבר חל על האילן  פטור ערלה אבל  אילן שנעקר  לפני שעברו עליו שלש שנות הערלה  שעדיין לא חל עליו פטור ערלה, בכה"ג פשיטא ליה להרשב"א דלא סגי במה שיכול לחיות מקצת ימים.

שוב מצאתי שכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קנ"ו) "והשתא לעניין שיעור לחיות בכמות הזמן אשר רבינו הרשב"א ח"ג סי' רכ"ה מסופק בה אם כדי לחיות ג' שנים שנות ערלה אם קצת מן הימים וכו' והנה מרן החזו"א בערלה סי' ב' ס"ק י"ב רצה להוכיח מדברי הרא"ש דפשיטא לי' להקל מה דמספק"ל להרשב"א להחמיר וזה שהביאו להכריע להקל לגמרי והוא מדכתב הרא"ש על משנתינו דשם מ"ד דנשתייר בו שורש פטור (כמחט של מיתון) וז"ל דאז ידוע שיכול לחיות במקומו ופטור אף הוסיף בה עפר וכ"ה לשון השו"ע סי' רצ"ד, ומדייק החזו"א דזה היפך דברי הרשב"א שכ' תו"ד דבשורש קטן ודאי אינו יכול לחיות והרא"ש כ' דזה בטחון דיכול לחיות, אלא דדברי הרשב"א הם לצד דבעינן חי ג' שנים, אבל להרא"ש  פשיטא לי' כדברי הרשב"א בספיקו דסגי במקצת ימים ושרש אחד מבטיח זה, וכיון דלהרא"ש פשיטא לי' ולהרשב"א מספק"ל קים לן כודאי של הרא"ש (זה תוכן פסק החזו"א) וכו' מכ"מ כל זה באילן שכבר עברו עליו שנות ערלה, אבל נטיעה שהיא עדין באמצע שנות ערלה, ולא שייך בה מש"כ הרשב"א בתשובה בצד שדי במקצת ימים וז"ל דכיון שכבר הי' נטוע ועברו עליו ג' שנים ממקום פטור וכו' אכתי אהני לי' נטיעתו ראשונה ופטורו, וע"ז אין לחזו"א שום הוכחה שיחלוק הרא"ש דהא הרשב"א כתב כן בצד שהוא מקיל, וא"כ פשיטא דעלינו לחשוש כן בנטיעה חדשה שעדין לא בא ממקום פטור ולא עברו ג' שנים דצריך ג' שנים משעה שנעקר ממקומו".

מבואר מדברי שבט הלוי דאף אם נימא כמו שביאר החזו"א שסגי במקצת ימים כדי להמשיך את יניקתו הקודמת היינו דווקא לאחר שהאילן חי יותר משלוש שנים אבל אם חי רק שנה או שנתיים בזה יש לחשוש שהרשב"א מצריך כדי שיחיה שלוש שנים ולא סגי במיקצת ימים.

ונראה שכעין סברה זו כתב המנחת שלמה חלק א' סימן ס"ט ענף ה' "עוד נראה לעניות דעתי דאפשר דהא דסגי בשיעור של יכול לחיות ימים אחדים דהיינו עד השרשה שניה הוא משום טעמה דשורש פטור פוטר, [כלומר כיון שהשורש השתרש בפטור שוב לא חל עליו חיוב ערלה כמבואר במשנה ב' עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור וביאר בירושלמי הלכה ב' משום שורש פטור פטור] ומסתבר דאע"פ שהוא אילן שהיה נוהג בו דין ערלה מ"מ כיון שכבר עברו עליו ג' שנה אקרי שפיר שורש פטור וכו' והנה לפי מה שאמרנו דטעמא דיכול לחיות קצת פטור הוא משום דחשיב שרש פטור נראה שהוא רק באילן זקן שכבר פטור לגמרי מערלה דאז הוא דחשיב שרש פטור, משא"כ אילן שנעקר בתוך ג' שנה שעדיין אסור משום ערלה, נראה דלא אמרינן דלענין זה שלא נתחיל למנות שנות ערלה מחדש הרי זה חשיב כשרש פטור, משום דכיון שעיקר דין זה דשרש פטור פטור ילפינן מקרא דונטעתם  דממעט שאם נטעו גויים קודם שנכנסו לארץ פטור, מסתבר דבעינן דוקא דומיא דהתם שפטור לגמרי משא"כ בכה"ג שעדיין הוא חייב אינו קרוי כלל שרש פטור וכעין זה ראיתי בצפנת פענח שכתב בפ"א מתרומה הלכ' כ"ב דהשרשת חו"ל אינה חשובה כשורש פטור לענין ערלה א"י, ואף שיש כמה נפקותות בין א"י לחו"ל כגון לענין ספק ערלה או לענין רבעי וכדומה כיון שעכ"פ נוהג ערלה בחו"ל מחמת הלכה אין זה קרוי כלל שרש פטור לענין שיוכל לעשות גם את של א"י כמו חו"ל כיון שעכ"פ לאו פטור גמור הוא וכו' ומעתה כיון דהרשב"א שמתיר גם ביכול לחיות קצת הלא מיירי להדיא באילן זקן א"כ אפשר שיש לחוש ולומר דדוקא בכה"ג הוא דסגי בכך משא"כ באילן שהוא בתוך שנות ערלה אפשר שצריכים שיוכל לחיות ג' שנים ואף שראיתי שהגרי"ד הכהן ז"ל הרגיש ג"כ בחילוק זה שבין זקן לצעיר, וכתב  שמרן הגרא"י קוק ז"ל השיב לו דאין נראה לו כלל לחלק בכך, מ"מ נראה דלפי"ד דאפשר שההיתר של יכול לחיות קצת הוא רק משום דחשיב שרש פטור, יתכן דאפשר שפיר לחלק בכך וכו'".

והיה נראה לי לפום רהיטא שיש לדמות ולחזק במקצת מעין סברה זו שנוקט שבט הלוי  על פי מה דאיתא בפ"א במשנה ה' "אילן שנעקר ובו בריכה ( וביאר הר"ש,  מלשון מבריך, שחופר בארץ ומבריך הייחור וטומנו בעפר ומוציא ראש הייחור במקום אחר ונעקר האילן והבריכה ההיא קימת והאילן חי ממנה ). חזרה הזקינה להיות כבריכה  (הגפן הראשונה שכבר עברו עליה שנות ערלה להיות כמו נטיעה חדשה והיינו כדין הבריכה שעדיין לא עברו עליה שנות ערלה ואף היא\הזקינה חייבת בערלה ) הבריכה שנה אחר שנה [כלומר שאם הבריך ענף מאילן  ובשנה השניה הבריך ענף מההברכה הראשונה ושוב חזר והבריך הברכה שלישית מענפי ההברכה השניה  וכך שנה אחר שנה , כל מה שיגדל בכל אותם  ההברכות  המחוברת  זה בזה אינו חייב בערלה לפי שכולן מחוברות בזקינה, באילן הראשון]  ואם נפסקה מונה משעה שנפסקה [אם ההברכה הראשונה נפסקה ונחתכה מהאילן הראשון מונה שנות ערלה לכל ההברכות משעה שנפסקה]"

וביאר הר"ש "אם נעקר האילן הראשון חזר להיות כבריכה והאילן הראשון אסור משום ערלה דבריכה כל זמן שלא נפסקה [ פי' נחתכה] מן האילן הזקן אין בה איסור ערלה וכשנפסקה בין לסוף שנה בין לסוף שנתים נעשית ערלה ומונים לה משעה שנפסקה כדקתני במתני' והאילן שנעקר מכיון שהבריכה אינה חיה ממנו אלא אדרבה השתא הוא חי מן הבריכה הוא תלוי בבריכה ואין הבריכה תלויה בו ומונין לו כבריכה לכשתצא הבריכה מערלה יצא גם הוא".

ויש לדייק בדברי הר"ש ממה שנקט שנפסקה לסוף שנה ולסוף שנתים מונים משעה  שנפסקה משמע שאם הבריכה  נפסקה אחר שלוש שנים מההברכה בכה"ג אין מונים משעה שנפסקה, ולכאורה צריך ביאור בדברי הר"ש שהרי ממה שנוקט שמונים משעה שנפסקה מוכח שאין מתייחסים לזמן ההברכה משום שכל החיות שלה היא מכח הזקינה וא"כ מאי שנא אם נפסקה לאחר שנה או שנתים דמנינן משעת הפסקה, ומאי שנא אם נפסקה לאחר שלוש שנים הרי מעולם לא היה לה כח חיות מכח עצמה אלא היתה טפילה לזקינה ועתה שנפסקה כאילו ניטעה מחדש.

והנה במשמעות דברי הר"ש, דן בשו"ת הריב"ש סי' רפ"ג "שאלת המספק גפן בארץ שידוע שאין בו משום ערלה מדאמרינן בת"כ ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב דאלמא הברכה אין בה משום ערלה עמד הסיפוק שני ערלה ואחר כך ניפסק מונין לו שני ערלה או לאו כי יש בכם מי שאומר דההיא דאמרינן במסכת ערלה פ"ק הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה, ההיא דוקא בשנפסקה תוך שני ערלה, והביא סיוע לדבריו ממה שכתב רבינו שמשון בפירושיו ז"ל דבריכה כל שלא נפסקה מן האילן הזקן אין בה משום ערלה וכשנפסקה בין לסוף שנה בין לסוף שנתים נעשה לה ערלה ומונין לה משעה שנפסקה ע"כ.דמשמע מדבריו דדוקא תוך שנה או שנתים , הא לאחר שלש שעברו עליה ג' שני ערלה לא, ואתה אמרת דלא שנא וכו'".

והשיב לו הריב"ש "נ"ל ברור שהדין הוא כמו שאמרת אתה שאפילו נפסקה אחר שני ערלה ערלה נוהגת בה דזיל בתר טעמא כיון שעיקר יניקתו מן האב, ואם היה נפסק בתוך שני ערלה מונין לו משעת הפסקה דחשבינן ליה כאילו נטעה עכשיו א"כ אפי' כשנפסק לאחר שני ערלה כיון שקודם הפסקה היה יונק מן האב הרי הוא כשנפסק כאילו נטעה עתה וכו' וכן נראה מלשון הרמב"ם הלכ' מעשר שני פ"י הלכ' י"ח 'הרי שהבריך בד בארץ וצמח והבריך בד אחד ממה שצמח בארץ וצמח והבריך מן השלישי אפי' הן מאה מעורבין זה בזה הואיל ולא נפסקה מן העיקר הראשון הכל מותר ואם ניפסק עיקר הראשון מונה לכל משעה שנפסקו'. ובודאי כל שצמחו מאה זה אחר זה בודאי עברו לבדים הראשונים יותר משני ערלה ואעפ"כ אמר שמונה לכל משעה שנפסק וכלל בזה אפילו הבדים הראשונים שעברו להם שני ערלה. ואין להביא ראיה כנגד זה מדברי רבינו שמשון ממה שכתב בלשונו בין לסוף שנה בין לסוף שנתים דנקט הכי כדי לפרש ומונין לה משעה שנפסקה דאי בשנפסקה לאחר שני ערלה לא שייך למימר בה ומונין לה משעה שנפסקה דמכיון דאשמעינן דנעשית לה ערלה פשיטא דמשעה שנפסקה דאי משעת נטיעה כבר הותרה אבל בתוך שני ערלה אשמעינן דלא נמנה לה אלא משעת נטיעה".

וכן כתב הרשב"א בתשובותיו סי' תשצ"ה כ' וז"ל "שאלה, בעניין הברכה כאן קודם שנפסקה כאן לאחר שנפסקה שמונין לערלה מאי זה זמן נמנה לה, אחר שנפסקה ממש נמנה לה שלש שנים, או אחר הברכה וכו', שאם נאמר לאחר שנפסקה ממש נמנה לה ג' שנים זה תמה אם נפסקה אחר שלש שנים שנמנה עוד שלש שנים אחרות. תשובה, באמת כך הוא שכל אותם שנים שלא נפסקה אינם עולות לה מן המנין, ותמה על עצמך אחר שאין הולכין אלא אחר הפסקה הא קודם הפסקה אין ערלה נוהגת בה ופירות הברכה זו מותרין ואם כן הרי זה ערלה למנין שנים ופירותיה מותרין, אלא ודאי כל שאין אדם נוהג איסור ערלה בפירותיה אין עולה לה מן מנין שני ערלה וזה ברור".

וכפי הצד שהעלה השואל בשו"ת הריב"ש ובשו"ת הרשב"א, נוקט בספר האשכול (הלכות ערלה ופדיון כרם רבעי מהדורת אלבק דף קי"ב) כתב כן בשם יש מי שאומר שמשמע מדבריו  שאם לא עברו על ההברכה שנות ערלה מונים לה שלש שנות ערלה מרגע שחתכו אותה מהאילן כגון שחתכו אותה יום לפני שעבור עליה ג' שנים, מונים לה עוד ג' שנים, ואם חתכו אותה יום אחד אחר ג' שנים לא נוהג בה איסור ערלה כלל, לפני שחתכו לא נהג בה משום שהיה מחוברת לאילן  הזקן וממנו ינקה ואחר שחתכו אותה היא כבר בת ג' ולא נוהג בה איסור ערלה".

ויש עוד עניין דומה לזה דהנה פסק הרמב"ם פ"י הלכ' ט"ו "גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות ואח"כ פסק עיקרו שהוא מעורה באילן הזקן מונה משעה שנפסק ", משמע שמתחיל למנות ג' שנה משעת  ההפסקה. וכן כתב הריבמ"ץ "ונותן לה ג' שני ערלה משעה שנפסקה". ברם  רבינו הגר"א  בשנות אליהו ובביאורו לירושלמי פרק א' הלכה ד' כתב דהא דתנן משעה שנפסקה הוא ט"ס וצ"ל משעה שנברכה וסובר דאע"פ שאין הפירות אסורין אלא משעת הפסקה ולא קודם מ"מ עולה שפיר אותו זמן למניין השנים ואין מתחילין למנות משעת הפסקה דהיינו שעת חיובו אלא מונין משעת נטיעה  דהיינו הברכה.

וכתב במנחת שלמה סי' ס"ט ענף ב' שגם בלשון הר"ש והאור זרוע הלכ' ערלה סי' (שי"ז) משמע קצת כדברי הגר"א דנקטי "וכשנפסקה בין לסוף שנה בין לסוף שנתיים נעשית ערלה ומונים לה משעה שנפסקה" משמע קצת כדבריו שדוקא בתוך ג' שעדיין הוא בתוך שנות ערלה אז הוא דאסור ולא לאחר ג' והיינו שאין מונין אלא משעת הברכה". משמע שמדייק בדברי הר"ש שבדווקא נקט לסוף שנה או שנתים אבל לאחר ג' מונים משעת הברכה.

ונראה לומר בדעת הר"ש נוקט כאן שיטה אמצעית שאכן מונים משעה שנפסקה וכמו שמבואר בפשטות לשון הר"ש ברם מאידך סבירא ליה דכל שעברו שלש שנים היות והוא עתה במצב של פטור שהרי יצא משנות ערלה שוב אין איסור ערלה חל עליו וכדעת האשכול והשואל בשו"ת הרשב"א והריב"ש.