דין אננס – ירק או עץ

מתוך ידיעון הליכות שדה גיליון 201

לכבוד ידידנו הרה”ג ר’ אהרן מאיר מייזליש שליט”א

הרה”ג ר”ח שארר שליט”א – ביקש בשליחותו לכתוב אודות הגדרת האננס להלכה, בעקבות מה שהאריך הרה”ג רמ”ש האלעברג שליט”א בקונטרסיו (מהדו”ק ומהדורה חדשה) לבאר דין האננס לענין ברכה ולענין ערלה. והנה הדברים שזכיתי לשמוע ממרן רבינו הגריש”א אודות אילן וירק כבר כתבתים בשו”ת ישא יוסף (ח”ב) ובעיקר היה הנידון אודות פאפיה, פסיפלורה, פלפל, תות שדה. ולא זכינו לדון לפניו אודות האננס אולם עפ”י הדברים הללו – ננסה בקצרה לכתוב בענין זה, בשנת תשע”ה כתבתי בקצרה  מענה להרה”ג הנ”ל אולם עתה שבתי והתבוננתי הן לגבי האננס הגדל בארה”ק והן לגבי אננס הגדל במקומות אחרים.

ובתחילה נקדים עיקרי הסימנים לאילן וירק.

סימני אילן – וירק

בהגדרת אילן וירק – מצאנו סימנים שמפורשים בדברי חז”ל – כמבואר במסכת ברכות (מ ע”א) היכא מברכינן בורא פרי העץ וכו’. ונחלקו בביאור הסוגיה רבותינו הראשונים אם אילן הינו דווקא כאשר אותו ענף מוציא פירות לאורך שנים (וכדעת האגודה המובא במג”א ריש סימן ר”ג) או די שאותו עץ יניב פירות מענפים אפילו חדשים (תשובות הגאונים) וכפי שכתב הריטב”א (במסכת סוכה דף לה עמ’ ד”ה והא) “וכללו של דבר כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו, זהו אילן לענין ערלה”. אולם לדעת הרא”ש (בסוגי’ דברכות) די בכך שהשורש נשאר משנה לשנה להחשיבו אילן. (וראה בשו”ת ישא יוסף ח”ב עמ’ קכו מ”ש בדברי השטמ”ק ואכמ”ל)

עוד מצאנו בדברי חז”ל סימן נוסף (בתוספתא כלאים פ”ג) דהמוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק והגם דלדברי הרא”ה שווה הכלל בתוספתא לסוגיה דברכות הרי הכפו”פ (פרק נו) וכן משמעות דברי הכס”מ (כלאים פ”ה ה”כ) וכן הגר”א (בסימן ר”ג) והחזו”א (ליקוטים ערלה סי’ יב) כתבו דדברי התוספתא עולים עם דברי הירושלמי כלאים (פ”ה ה”ז) דכל שעולה משרשיו מין ירק, כלומר דאם עולין מגזעו חשיב אילן ואם עולין מן השורש נחשב לירק.

אמנם בהגהה בשו”ע הרב (המובא מהסידור) כתב “וכל זה כשחוזרים וצומחים ענפים מהעיקר, והענפים הם שמוציאין עלין ופירות ולא העיקר שהוא קשה, אבל מיני עצים הרכים שהעלין והפירות יוצאין מהעיקר עצמו אינו נקרא אילן כלל לדברי הכל לענין ברכת בפה”ע וכמו שנקרא אילן לענין כלאי הכרם”. (ויעויין בישא יוסף הנ”ל – מ”ש דברי התהלה לדוד סי’ רג אות ב, ועוד – אודות סיום דברי השו”ע הרב) הרי שלדעתו עץ מורכב מכמה חלקים גזע ענפים, עלים ופירות. והעלין והפירות חייבים לצאת מן הענפים (אמנם יש לדון אם דבריו דווקא “באילנות רכין”).

והנה מחוץ לסימנים שנתנו חז”ל מצאנו סימנים המוזכרים בדברי רבותינו – בלא שצויין מקורם בדברי חז”ל, ולכאורה יש להקשות הלא בחז”ל לא מצאנו סימנים אלו, ומסתבר לומר דמקורם מבואר בירושלמי כלאים (פ”ה ה”ז) ומעשרות (ספ”ד) “כאן בודאי כאן בספק” – וביאר הגר”א “תני רבי חנינא זה שעלה מגזעו הוי אילן ופריך הרי הכרוב עולה מגזעו, והוא ודאי ירק, ומשני כאן בודאי, דודאי ידעינן דהוא ירק ואף דחזינן דעולה מגזעו אמנם הכלל הוא בדבר שהוא ספק לנו אם אילן הוא או ירק וכשרואין שעולה מגזעו אמרינן מין אילן” הרי דכל מה שאנו נזקקים לסימנים לקבוע אם הצמח אילן או ירק הינו דווקא בספק, אבל דבר שהוא ודאי ירק אף שיש בו מסימני אילן –פסקינן שהוא ירק.

וכבר כתב מרן החזו”א  (ערלה שם)” וצריך תלמוד מהו המכריע העושה ודאי ירק” וראה מ”ש בזה (בישא יוסף הנ”ל עמ’ קלו), והבאנו שמרן הגריש”א אלישיב זצוק”ל הכריע להחשיב התות שדה כירק ולא כאילן עפי”ד הירושלמי הנז”ל.

גידול אננס – באר”י:

גידול האננס באר”י נעשה כדלקמן –  הפרי הראשון גדל על חוטר ואחר הלקיטה חוטר זה סיים תפקידו, ואז לוקחים חוטרים היוצאים מן הצדדים (או מציצית הפרי) עוקרים אותם ממקומם ונוטעים אותם ועליהם גדל פרי נוסף. אין ממשיכים לגדל את החוטרים הנוספים (לאחר לקיטת הפרי) הואיל ובצורה זו לא יתפתחו פירות טובים. על החוטרים החדשים שיצאו(יש טוענים שהפרי אפילו לא יהא אכיל) ולכן עוקרים את החוטרים והם נשתלים מחדש. זאת ועוד החוטרים יוצאים מפקעת שהינה מתחת לגובה הקרקע (לפחות רוב המקרים). נמצינו למדים דשני סימנים יש באננס הגדל באר”י להחשיבו כירק. הראשון – החוטרים גדלים מפקעות מתחת גובה הקרקע, הטעם השני החוטרים בלא עקירתם אינם מניבים פירות טובים. אם באנו להשוות את האננס המקומי לגידולים אחרים הרי יש בו סימנים של בננה וחציל. ונפרש דברינו, מבחינה מסוימת ניתן לדמות את גידול האננס בארץ הקודש לגידול צמח הבננה, צמח הבננה גדל מפקעת ממנו מתפתח כמין גזע (הנקרא גזעול) ממנו יוצאים פרחים ופירות, גזעול זה איננו מת מיד אולם הוא לא יתן פירות ומהפקעת יצמח גזעול נוסף, וכך הוא גדל מספר שנים אבל מכיון שהגזעול יוצא מהשורש הרי הוא נחשב כירק, באננס אין משאירים את החוטרים אלא עוקרים ונוטעים כל שנה מחדש, הואיל ואין החוטרים (אפילו החדשים) מפתחים פירות ראויים אם לא שיעקרו וישתלו מחדש. הרי שהאננס – דומה לירק יותר מבננה שכבר הוכרעה הלכה בישראל  שדינה כירק הן לערלה והן לברכה וכמ”ש הרמ”א (סי’ רג סעיף ג) – ואכמ”ל.

ישנו עוד סימן באננס המקומי המחשיבו כירק –  האננס פירותיו מתגרעים משנה לשנה (אם ישארו באותו מקום) ויתכן שבכלל לא יתנו פירות, ואם כן יש באננס סימן ירק שנתנו רבותינו האחרונים לחצילים להחשיבם לירק הואיל ופירותיהם פוחתים. ואכן אזכרה ימים מקדם כאשר זכינו להכנס לקודש פנימה לפני עשרות שנים, למרן רבינו הגרי”ש אלישיב זצוק”ל ולשאול אודות אילן וירק – הרי כמעט מריש דבריו ציין לדברי הברכ”י (רצד סק”ד) אודות החצילים “ומימי לא ראיתי שום חסיד אשר חשש לאיסור הבדינגאן. הראתי להרב החסיד הנזכר דהרי הרב המפורסם מר זקנינו מהר”א אזולאי זלה”ה בהגהותיו כ”י שכתב וז”ל ואני שאלתי לתלמידי האר”י ז”ל ואמרו לי כי תלמידו המובה”ק מהרח”ו ז”ל היה אוכל אותם וגם העידו לי שהחכם השלם מהר”ם אלשי”ך ז”ל היה אוכל אותם והיה אומר שהוא ירק לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, זה האילן של הבאדינגא”ן שנה ראשונה הוא טוב ומתוק ובשנה שניה גורע מעט והוא מר קצת ובשנה השלישית הוא מר הרבה שאינו ראוי לאכילה אלא ע”י הדחק וזה מורה שהוא ירק”.

וכבר הבאנו (בישא יוסף הנ”ל עמ’ קנב) דלדעת מרן הגרי”ש אלישיב דיתכן דאף ירידה בכמות חשיבה סימן של ירק. והרי קל וחומר הוא, דאם שיח שמוציא פירות ופירותיו מתגרעים הדבר מוכיח שאין כוחו כעץ, שדרכו של אילן להתחזק ולהוסיף פירות הרי ודאי כשאין בכוחו להוציא פירות כלל ועיקר – חשיב ירק. הרי דלמעשה יש שתי סיבות להחשיב את האננס כירק – הראשונה, שיוצא מהשורש, והטעם השני – אפילו אם יגדלו פירות ודאי יפחתו כי האננס אינו מסוגל לגדל פירות טובים בשנה שניה. לכן המנהג הרווח באר”י להחשיב האננס לירק, ואין חוששין לערלה ומברכין בורא פרי האדמה.

וזאת למודעי דאף אם תתקבל טענה להחשיב אננס הגדל במקום אחד כעץ עפ”י הסימנים באותו מקום אין הדבר מחייב להחשיבו עץ במקום שגדל בצורה אחרת, וסימניו ירק, וגדולה מזו ראינו בסוגיה דעירובין (דף לד) “כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין” וכמו שפירש רש”י כי מיני קנים טרם שהוקשו דינם כירק ואחרי שהוקשו דינם אילן, ואף להראשונים דפליגי על רש”י וס”ל דאותם קנים לא יתכן שבשלב מסויים יחשבו ירק ובשלב אחר אילן, (כמ”ש הרשב”א בסוגיה), אולם גידול שבמקום מסויים סימני ירק לו – לא יהא בו ערלה באותו מקום ולכן האננס הגדל באר”י, יחשב ירק, אף אם יוכיחו באותות ומופתים שבמקומות אחרים חשיב עץ. אך יתכן שאזלינן בתר מקום הגידול הטבעי שלו.

אננס בחו”ל

כבר ציינו כי בזמנו כתב חד מבני חבורה בבית מדרשנו הרב הגאון רי”ש סטפנסקי שליט”א בספר תבואות יוסף (עמ’ קעב) אודות האננס “בעולם מקובל לברך עליו בורא פרי האדמה משום שהנחה הפשוטה שהוא מין ירק, אבל כפי שיראה המעיין אין הדברים פשוטים כלל” – ולעיל כבר כתבנו שלגבי אננס באר”י יש לדונו כירק. לגבי אננס בחו”ל בקונטרס של הרה”ג רמ”ש האעלברג שליט”א הוא מתאר גידול אננס באיי הוואי, וכפי שעולה מהקונטרס הפרי הראשון חונט בחודש יב לנטיעה (אבל יש משך זמן עד שהפרי ראוי לאכילה), ובניגוד לאר”י הם מניחים לשיח לגדול ולחוטרים היוצאים מצידו להיות פרי שני ושלשי.

אבל גם מתוך מה שעולה בקונטרסו הרי לפחות כמות הפרי יורדת ואם כן גם אם החוטרים יוציאו פירות ראויים בפעם השניה הם יפחתו, ולכן אליבא דהברכ”י דמיא לחצילים, (ראה מש’ לעיל מדברי מרן הגריש”א זצוק”ל) הן אמנם החזו”א (ערלה יב סק”ג) ס”ל דגרעון הפירות מחשיבו ירק רק כאשר העץ מת תוך ג’ (או ד’) שנים, אבל רבים סבורים דטעם הברכ”י עומד בפני עצמו (וכך גם הבנתי בזמנו ממרן רבינו זצוק”ל) ומה שכתב הרב האעלברג דטעם פחיתת הפירות הוא דווקא כשהוא פוחת בתוך ג’, לא זכיתי להבין הרי לאחר שמגיע הפרי הראשון אם פירותיו פוחתים הרי שאין בכוחו ליתן שוב פירות באותה כמות, וה”ז ראיה דחשיב ירק. (אמנם לפי החזו”א בעינן שיפסיק לחיות תוך ג’), אבל בטעם של גריעת הפירות מה לי אם הגידול הראשון היה בתוך ג’ או לאחר מכן הרי לנו טעם ראשון להחשיב האננס בחו”ל – כירק. אבל יתירה מזו הלא רש”י מבאר (בסוגיה דברכות) דחשיב עץ רק אם שקלת ליה לפירא ואותו ענף מניב פרי בשנה הבאה וזו נראית דעת האגודה המובאת במג”א (סי’ רג סק”א) ולזה מטין דברי המ”ב (רג סק”ג) “הענף מתקיים ימים הרבה וכי שקל פירא הדר אתי מאותו ענף עצמו” ואם כן באננס אפילו בצורת הגידול בהוואי הפרי השני גדל על חוטרים אחרים ולא על אותו חוטר – הרי לנו טעם שני להחשיב האננס כירק לדעת רש”י והאגודה. והנה ת”ח רבים טוענים שעצם הדבר שלא ראינו עץ – שעליו סובבים וחופפים כל גזעו וזה מראה שהוא ירק וכבר הביא בעל הקונטרס הרה”ג רמ”ש האעלברג את דברי ערוך השולחן יור”ד (סי’ רצד סעיף יח), דגידולים שאין צורתם כאילנות אפשר להקל, להחשיבם ירק ואינו ערלה ואף שלא ציין העה”ש מקור דבריו הלא כפי שכתבנו לעיל צריך לומר שכל אותם דברים סבירא ליה לרבותינו כי זה נכלל במה דאיתא בירושלמי כלאים דבודאי ירק אין צריך סימנים (ועיין לעיל מה שהבאנו הכרעת מרן הגריש”א בתות שדה). וגם זה סיבה לפקפק בקביעה שאננס הינו עץ. ועוד יש לצרף דיתכן דלפי השו”ע הרב – חשיב ירק וכמש"ל. הרי דיש יש לנו כמה צדדים, לדון באננס אפילו הגדל באיי הוואי, להחשיבו כירק וראויים הדברים להפכו לספק ירק.

כל נחותי ימא יודעים דבערלת חו”ל מצאנו לשון מיוחדת בחז”ל (לט ע”א) דביקש לוי שיספקו לו פרי ערלה, וכמה שיטות בדברי רבותינו ראשונים גם אחרונים ויש שכתבו שכל שלא ראה המקבל לקיטת הפרי, יכול הלוקט ללקוט ולתת והמקבל יכול לאכול אע”פ שהוא ערלה. וכמו שכתב הרדב”ז (ח”ג סי’ תקלא) בעת שסבר שחצילים הינם עץ, שהציבור אכלו בחו”ל מחמת שסמכו שזה נכלל בדין "סַפֵּק לי ואוכל" שמותר לאכול כשאין המקבל רואה שלוקטים, ויש שסברו שבאיתחזק איסורא וברוב לא אמרינן כן, אבל הלא נידון דידן הינו ספק ובספיקא דדינא מצאנו לחבל אחרונים גדול דס”ל דשייך להקל מחמת ספק ערלה בחו"ל וכמו שכתב במאמר מרדכי (או”ח סי’ רג) במה שהאריך שספק דינא כהאי גוונא אינו בכלל חסרון ידיעה ואפשר להקל בחו”ל ובמהריק”ש (יור”ד סי’ רצד) דס”ל דחצילים יש לחוש דהוי אילן, הפריד בין חו”ל לארץ ישראל וגם בעמק יהושע (סי’ טו) האריך דאף בספיקא דדינא אמרינן להקל בערלת חו”ל, וכבר ציינו בדברי מלכיאל (ח”ה סי’ קמג) בדבר המלאינעס וכתב ועל דבר שכתב הרדב”ז שם אף בספק ערלה בחו”ל מותר מ”מ ספיקא דדינא אסור כן כתב גם בשער המלך (פ”א מהל’ יו”ט) אבל בספר עמק יהושע (סי’ ט”ו) האריך להקשות על זה יעו”ש.  (ובנידון הפאפי’ כתבנו הלשון – ישא יוסף עמ’ קלב – “אף דבשו”ת רב פעלים פסק להתיר בפרי הפאפיה בחו”ל”, ונדמה בעיני שעל לשון זה הסכים מרן זצוק”ל הרי דתפס דפאפיה בחו”ל קיל טפי אף דהוי ספיקא ודו”ק) ועל כן אשים קנצי למילי, דאף אם ברור שקיבל האננס מאיי הוואי, ואפילו ברור לו שהאננס הינו מאותם הגדלים כפי המתואר בחוברת והם מג’ שנים ראשונות הרי יש מקום לדונם כספק ערלה בחו”ל, ומכל שכן אם יש ספק  נוסף ואכמ”ל. (ובשעת סיום שלא יבואו לידי טעות הנני שב על הראשונות דאודות אננס לא שמעתי מפי קודשו של מרן רבינו זצוק”ל – אלא כתבתי כפי הבנתי הדלה מתוך עיון בדברים שהבאתי בישא יוסף ממרן זצוק"ל).