לקראת מזון עתידי ושאלות צפויות

פרופ' מאיר שוורץ

בתקופה האחרונה ההתפתחות המדעית והטכנולוגית בכל התחומים היא מהירה מאד. בדרך כלל תשומת הלב מוסבת להתפתחויות מרעישות הכובשות את הדמיון (טיסות חלל, פצצות רבות עצמה, מטוסים על קוליים וכו' וכו') אך אנו שמים פחות לב לשינויים "קטנים", אבל השינויים ה"קטנים" קרובים אלינו יותר, פוגשים אותם בחיי היום יום, והם משנים את אורח חיינו יותר ויותר.

פרופסור מאיר שוורץ נ"י נאות לסקור בפנינו חלק מהשינויים "הגנטיים" שאנו עלולים לעמוד בפניהם בתחום החקלאות, שינויים שמעוררים ויעוררו שאלות הלכתיות בתחומים שונים. הכותב עומד על כמה נקודות הלכתיות. יש מהקוראים אשר יאמר לשאלה אחת שהדבר "פשוט" שהוא כך, ושני יאמר "פשוט" שהוא להיפך. אין אנו באים כאן להציב שאלות למען קבל תשובות, אלא להציג חלק ממגוון השאלות העלולות לדרוש תשובה בעתיד הקרוב או הרחוק, וראוי שנהיה מוכנים להן.

אל יאמר הקורא שהכותב שט על כנפי הדמיון, הדברים לא יקומו ולא יהיו. פרופסור מאיר שוורץ נ"י עומד על קרקע מוצקה, ומעורה בכווני המחקר השונים. ההתפתחויות הן מדהימות בעצמתן ובמהירותן,  לסבר את האוזן: לפני כשלשים (30!) שנה עוד לא היה מחשב אישי, והיום אין לתאר בנק או משרד בלעדיו.

(א.ש)

  לקוראים שידיעותיהם בבוטניקה אינן רחבות, מומלץ לקרוא גם "הבהרה מקדימה" או משלימה בנושאים השונים, והמודפסת באות שונה.

 

בשיטות הביוטכנולוגיות מסירים קטע של הדנ"א, (המידע התורשתי הנמצא בכל גרעין של תא), ומחליפים אותו בקטע אחר. בהחלפה זו ניתן לסלק קטע העלול לגרום למחלה מסויימת בצמח, כגון נטייה של הצמח לחלות במחלת "חלודה", הגורמת לתמותת צמחי החיטה, או להוסיף קטע היכול לסייע ביצירת תכונה רצויה, כגון עליית אחוז החלבון בצמח החיטה. כתוצאה מכך מתקבל ערך מזון גבוה יותר של הצמח, או צמיחה מהירה יותר וקבלת יבול מוקדם יותר. תכונה שהוחלפה בדרך זו, עוברת בתורשה.

שינויים כאלו מתחוללים גם בטבע, באקראי, ונוצרים מוּטַנְטִים (יצורים) וזנים חדשים, לעתים בעלי תכונות הרצויות לנו יותר מאשר בצמח ה"אב".

הטכניקות החדשות מחישות אלפי מונים תהליכים העשויים להתחולל בטבע עצמו. תעשיית התרופות משתמשת בטכניקות אלו, למשל, ביצירת נגיפים המונעים התפתחות של נגיפים בלתי רצויים, וזאת על ידי גידול נגיפים שאינם מזיקים לאדם, והמסוגלים להתרבות מהר יותר מאשר הנגיפים הלא רצויים, ועל כן גוברים בתחרות על מקום הגידול. בצורה זו נמנע גידול/ריבוי הנגיף הבלתי רצוי שגרם למחלה מסוימת.

הבהרה: המושג "מין" בבוטניקה הוא כרגיל כמו במקורות שלנו, והוא, שכל מין מעביר את תכונותיו לדור הבא, ואין מין חדש שנוצר מעצמו. "זן" הוא התפתחות של מין צמח בעל תכונות שונות מעט שנוצרו עם הזמן, או בגלל מקוםגידול שונה, אך המאגר הגינטי שלו – הד.נ.א. העיקרי של המין – נשאר בעינו ָ

בשיטות שנסקרו נוצרו בעת האחרונה זנים חדשים של צמחי מאכל הרצויים לנו. רוב הפעילות המדעית ליצירת זנים חדשים נעשית בצמחים (כ – 95%), ומיעוטה בבעלי חיים. מובן שיש סכנה שייפגע קטע חיוני מסוים ויווצר מוטנט (יצור) לא רצוי, שאולי יכול להתרבות מהר יותר מהמוטנט  הקיים, ובגלל מהירות הריבוי שלו יתחרה המוטנט החדש במוטנט הקיים, ולא יאפשר את התפתחותו של המוטנט ה"איטי", ובכך לגרום לנזק בלתי הפיך. חשש זה הוא קטן, אך דורש פיקוח ממשלתי על המעבדות הביוטכנולוגיות.

הבהרה: כלל הוא בטבע, שכאשר קיימת תחרות, לדוגמה, בין זנים שונים של אותו מין צמח על אותה משבצת קרקע, או תחרות בין מינים שונים של צמחים על אותה משבצת, הרי המין או הזן המתאים את עצמו טוב יותר, בגלל שהוא גדל מהר יותר או מתרבה מהר יותר, או שהוא עמיד יותר למחלות, או מכל סיבה אחרת, יגבר במשך הזמן, וידחה את הזנים או את המינים המתחרים.

חיטה שאינה מחמיצה

אם נצליח להסיר את הקטע בצמח החיטה הגורם לחימצון – תסיסה, או אם נוכל לעכב את חימצון החיטה לזמן ממושך, אפשר יהיה להכין מהקמח של חיטה זו לחם שחיי המדף שלו יהיו ארוכים, כי נמצא שלחם זה אינו מתישן מהר. בכך נוכל לגרום להפחתת כמות הלחם שאינה נצרכת, המגיעה היום עד כדי 30% מכל הלחם  הנאפה, ולא נצטרך להשחית כמויות עצומות של לחם. תוצאה נוספת היא שמחיר הלחם עשוי לרדת.

יתרון אחר של קמח שנוצר בדרך זו, הוא האטת תהליך ההחמצה של עיסה הנעשית ממנו. דבר זה אולי יקל על אפיית המצות, כי לא יהיה חשש לחימוץ העיסה, ולא יצטרכו לאפות את המצות בלחץ הזמן של ח"י דקות כבימינו. ניתן יהיה, אולי, לאפות מצות טריות בחול המועד, בצורה קלה כי אין "החמצה". האם יהיה מותר לנו להשתמש ב"מצות" אלו? הרי בדרך זו מיטשטש הגבול בין חמץ לבין מצה! והאם מצה זו היא "לחמא עניא די אכלו אבהתנא"? האם חיטה כזאת שמחמיצה לאט עדיין בכלל "דברים הבאים לידי חימוץ אדם יצא בהם ידי חובתו במצה" (פסחים ל"ה ע"א).

חטשעורה

אם יצליחו להסיר קטע רחב – ארוך בדנ"א של החיטה, ולהחליפו בקטע של צמח הדומה לו גנטית (תכונות תורשתיות) כגון שעורה, יווצר מין חדש, "חטשעורה"! למין חדש זה יהיו כנראה, יתרונות עצומים, כגן עמידות ליובש [עצירת גשמים] בדומה לעמידות השעורה, הבשלה מהירה יותר משל חיטה ויתאפשר גידולו גם באזורים שחונים, ובכך יתרבו שטחי הגידול שלו. המראה של הצמח והגרעין של ה"חטשעורה" יהיה דומה בחלקו לחיטה ובחלקו לשעורה, כמקובל ברוב צמחי הכילאיים המוכרים.

האם מין זה יהיה שייך לחמשת המינים?[1]

שני ה"אבות" של מין זה הם כשרים – ממין דגן, ולכן נוכל לברך עליו "המוציא לחם מן הארץ", כמו כל מאכלי דגן, או, שמא, אנו חייבים לברך "המוציא" רק על חמשת מיני הדגן שאנו מכירים, ומין חדש זה, חטשעורה, אינו שייך להגדרה המוגדרת "חמשת המינים". ועוד שאלה: האם נוכל לאפות מצה ממין חדש זה? רק חמשת המינים ראויים להכנת המצה?

מבחינה ביולוגית, לפנינו מין "כלאים קלסי", אך מבחינה הלכתית, אולי אין כאן כלאיים, כי כל האיסור בכלאיים מוגדר על ידי חז"ל, הן הפעולה והן התוצרת, ודיני הכלאיים המקובלים אינם חלים על יצור חדש זה! [מתוך הנחה שהרכבה ד.נ.א. של מין אחד במין אחר במעבדה אינה ההרכבה האסורה בהרכבת כלאיים] האם אנו רשאים לאסור דברים שלא אסרה התורה ולא אסרו אותם חז"ל? שאלה נוספת היא, האם מותר לנו להתערב ביצירה של בורא העולם בצורה כה משמעותית? או, אולי, אם ניתנו לנו הכלים והאמצעים להתערב בבריאה, ולאפשר לנו ליצור דברים חדשים, אין מניעה להשתמש בדרך זו?

קיצור תקופת הגידול של החיטה

הבהרה מקדימה: העלה הירוק מייצר סוכרים פשוטים (חד-סוכריים), וזאת בעזרת פחמן דו-חמצני שבאוויר והשמש, תהליך הנקרא הטמעה (פוטוסינטזה),[2] כל זאת, כאשר סופקו לצמח מים שניקלטו על ידי השרשים, והועברו בצינורות ההובלה שבתוך הגיבעול לעלים. יחד עם המים ניקלטים גם יסודות כימיים, כ – 16 יסודות, בהם אשלגן, זרחן, חנקן, ברזל ועוד.

יסודות אילו מכונים גם יסודות מינרליים, או הזנה מינרלית, והם יסודות המזון של הצמח. יחס נאות (שיווי שמקל) בין היסודות האלה מבטיח גידול תקין של הצמח, וידע זה מהווה את היסוד של גידולי המים (הידרופוניקה), גידולי חצץ, גידולים על מצע מנותק ועוד. אין צורך בזבל או בחומר אורגני, כי הוא אינו ניקלט בצמח, אלא רק אחרי שהוא התפרק ליסודות המינרליים שבו.

כל התהליך הזה מותנה בכך שסביבתם של העלים והשורשים של הצמח יימצאו בטמפרוטורה מתאימה לצמח.

החד-סוכריים הנוצרים בעלה הירוק, נמסים בקלות במים, ומועברים בצינורות הובלה (הניקראים שיפה – phloem) לשם שריפתם, ויצירת האנרגיה הדרושה לפעילות הצמח, ו/ או לריכוזם בנקודות אגירה, כגון בזרע (למשל בחיטה) או סמוך לשרשים (כמו בתפוחי האדמה).

כאשר נוצרים התנאים המתאימים בצמח החיטה לאגירת האנרגיה הזאת בגרגר (הוא גרעין החיטה), מתבטלות מרבית הפעילויות האחרות בצמח, כמו הצמיחה, וזה, בעצם, סופם של חיי הצמח.

מקור האנרגיה – הסוכר למילוי הגרגר, הוא ברובו הגדול, עלה אחד, העלה הקרוב ביותר לשיבולת החיטה [גרעיני החיטה], המכונה "עלה הדגל".

הארכת החיים של "עלה הדגל", שבאופן טבעי נמשכים ימים ספורים בלבד, תאפשר ייצור נוסף של אנרגיה, דבר אשר יגדיל את גרגר החיטה, ובכך את יבול החיטה.

הצמחים יכולים לרכז את החד-סוכריים (שנקרא גם סוכר-ענבים) ביצירת רב-סוכריים, כגון דו-סוכריים(דו=שניים) כמו בצמח קנה הסוכר. צמח זה יוצר חד-סוכריים בעלה, מרכז את החד-סוכריים לדו-סוכריים, ומאחסן אותם בקנה (=הגבעול). הדו-סוכריים הם מתוקים לטעמנו, ואילו החד סוכריים אינם מתוקים לנו. בצמחים רבים קיים ריכוז רב-סוכר, כמו בעמילן. העמילן אינו נמס במים. בצמח תפוחי האדמה, למשל , ריכוז הרב- סוכר, הוא העמילן נעשה ליד השרשים, והוא מאכל האדם. העמילן אינו מתוק לטעמנו.

הגוף שלנו מקבל את האנרגיה שלו על ידי שריפת חד-סוכריים בלבד, ועל כן כאשר הגוף אוכל דו-סוכריים או רב-סוכריים, עליו לדלל (להפחית את הריכוז), ולהפוך אותם שוב לחד-סוכריים.

גרגר החיטה מכיל נבט קטן, מיזערי, ממנו מתפתח צמח החיטה אחרי הזריעה וקליטת המים. רובו של הגרגר הוא עמילן (ומוצרים נוספים) שהם מאכל חשוב לאדם.

האדם המגדל את צמח החיטה מעונין בגרגרים רבים ומלאים, כאשר שאר חלקי הצמח, כמו הקש ורוב העלים הנוספים, למעט עלי הדגל (גם העלה הסמוך לעלה הדגל מספק מעט חומרים לגרגר), הם זניחים. החקלאי מעונין, על כן, בצמח נמוך, שאינו מבזבז אנרגיה עבור חלקי הצמח שתועלתם לאדם  נמוכה (הגיבעול הגבוה, העלים התחתונים, השרשים הרבים ועוד.)

מגמת החקלאות המודרנית היא קבלת צמח קטן שפעילותו תהיה מרוכזת לקבלת התוצר העיקרי של הצמח, הגרגר.

מילוי הגרגר (הגרעין) בחיטה והבשלתו נעשים בימים האחרונים של גידול הצמח. בתקופה זו הוא ניזון מתהליך הפוטוסינתזה (הטמעה – קליטת אנרגית השמש ויסודות ההזנה) המתרחש באותו עלה שהתפתח אחרון (העלה העליון – עלה הדגל). רוב העלים האחרים אינם תורמים הרבה ליבול החיטה, לגרעינים.

חוקרי החקלאות מבקשים ליצור צמח נמוך שהבשלתו מהירה, וחיי העלה הסמוך לשיבולת ארוכים יותר, כדי שיבול הגרעינים יגדל. תכלית גידול צמח החיטה הם הגרעינים. שאר חלקי הצמח, כגון הגבעולים, העלים והשורשים, מסייעים לתהליך הגידול, אך הם אינם תכלית הגידול. רבוי צימוח של חלקי צמח שאינם תכלית הגידול צורך אנרגיה ומשאבים מהצמח, וגורע מהמשאבים היכולים לשמש להתפתחות נוספת של הגרעינים.

החקלאים והבוטנאים מעוניינים לפתח צמח שצורך רק מעט מהמשאבים (אנרגיה) עבור חלקי הצמח שאינם דרושים, ומעונינים בצמח בעל גבעול קצר, מעט עלים ומעט שרשים, ובכך הוא משאיר את מירב המשאבים עבור יצירת הגרעינים. צמחי החיטה של זמנינו הם נמוכים עם מעט עלים, וריכוז המשאבים לגרעינים גורם, כנראה, להקדמת זמן הבשלתם. היבול הממוצע לדונם שהיה בעבר כ – 100 ק"ג הוא עתה מעל ל – 500 ק"ג, ועשוי להגיע ל – 1000 ק"ג. הגדלת היבול מוזילה את מחיר החיטה. כבר היום קיים עודף חיטה בעולם, ואכן, יש פחות רעבים בעולם, על אף הגידול באוכלוסיה העולמית.

קיצור זמן הגידול ושיפור תנאי הגידול, והקדמת זמן הבשלת הגרעינים, תאפשר לגדל את צמחי החיטה במרחבים העצומים שבאזורים הצפוניים בעולם, בהם תנאי מזג האויר מאפשרים גידול צמחים רק בתקופה קצרה מאד. הגידול יוכל להתחיל סמוך לפסח, ואז תתעורר ביתר חריפות שאלת "חדש"

.

זריעת ריקמה

הבהרה מקדימה: "ריבוי ווגטטיבי" הוא קבלת צמח חדש מחלק של הצמח הישן, המפתח את האיברים החסרים. לדוגמא, ריבוי הגפן נעשה ע"י חלק מהענף, הזמורה של הגפן, שבעצם גמר את תפקידו ובאותו חלק של גבעול [והזמורה] מתפתחים שורשים וענפים חדשים וענבים. אמנם, לגפן יש גם זרעים, החרצנים שבענבים, שהם ריבוי מיני, אך עדיף ומהיר יותר הריבוי הווגטטיבי. לא בכל מין של צמחים קיים ריבוי ווגטטיבי, כגון בעץ התפוח. ויש גם מינים שבהם משתמשים רק ברבוי ווגטטיבי בלבד, כמו במין השקד.

בעצם, יש בכל  תא של הצמח, גרעין, ובו תכונות לגידול צמח חדש. במספר תאים שבצמח קיימות תכונות ריבוי טובות במיוחד. לדוגמא, אפשר לקחת תא בליבה (=במרכז) של צמח הגזר, תא הנמצא בגבול בין השורש לגבעול, ולקבל ממנו צמח חדש. תאים כאלה הם תאים עובריים. רוב התאים עברו התמיינות, פירוש הדבר, אמנם יש להם התכונות התורשתיות  ליצור תא שלם אך הם התייחדו ליצור חלק מסוים של הצמח, כגון חלק צדדי של השורש, וזה תפקידם, ואינם יכולים ליצור תאים שתפקידם יהיה שונה מתכונתם זו.

את התאים העובריים שהזכרנו, מעבירים בתנאים סטריליים (משומרים מפגיעה חיצונית), וזאת כרגיל במבחנות מיוחדות, ושם תאים אלו מתרבים לרקמה (קבוצה של מספר תאים דומים) שמהם מתפתחת ההתחלה של חלקי הצמח השלם, כגון תחילת שורש ותחילת הגבעול.

העברת רקמה זו לתנאי גידול נאותים מביאה להתפתחות צמח שלם. פעילות זו נקראת "ריבוי ברקמה", או "גידולי ריקמה". לאחרונה נוצרה האפשרות לפתח מרקמה הנראית כאינה יכולה להתפתח, ובכל זאת מתפתחת כאשר היא מקבלת זירוז מיוחד, כגון ע"י הורמוני צמחים (זָרָזִים) וניתן יהיה לגדל צמח שלם מרקמה של צמח מבוגר, כגון מחלקי עלה, שתכונותיו הם כמו של זרעים.

ריבוי זה, ריבוי ווגטטיבי, מחלקי צמח, הוא ריבוי רקמה ועתיד לקבל משמעות רחבה.

בהקשר לזריעה בארצות הצפוניות, תתעורר שאלת ה"זריעה" מרקמה ולא מגרעין שלם. ישנם צמחים, ובמיוחד אצות, שכל צורת הריבוי שלהם היא מחלקי צמח בלבד, כגון מחלקי עלה, וללא צורך בזרעים (ריבוי וגטטיבי). גם במיני הצמחים המייצרים זרעים נמצאת כל ה"הוראה" והיכולת לגדל צמח חדש כדוגמתו, בכל עלה וחלקי עלה. בעזרת טיפול מתאים ניתן גדל ממקטע קטן של עלה צמח מושלם, שרשים, גבעול, עלים וגרעינים (גידולי רקמה). חלקי צמח אלו, כגון חלקי עלה, קטנים וקלים בהרבה מזרעים. כשיעלה בידינו להנביט צמח בשדה מיחידת רקמה, כפי שכבר עולה בידינו היום במעבדה, יוכל בעתיד מטוס לעבור מעל שדה, אחרי הגשם, ולפזר את הרקמה הנחוצה המתאימה לנביטה. בשיטה זו, כנראה, לא יהא צורך בטרקטורים לחרישת השדה, ובמכונות לזריעה, ובכך תביא שיטה זו להוזלה משמעותית בהוצאות גידול הצמחים.

האם פיזור ריקמות עלים מהווה זריעה מבחינה הלכתית, כגון לענין חדש, שביעית וכו'?

ארונות גידול

כאמור לעיל, הארכת חייו של העלה שנוצר אחרון, עלה הדגל של הצמח, מגדילה באופן משמעותי את מילוי הגרגר ויבול החיטה. אם ייעשה הדבר בתנאים מבוקרים, כגון בארונות גידול, שמהמגדלים יכולים לשלוט בהם על תנאי הגידול, האור, אורך היום המלאכותי, החום, הלחות והתזונה – יתאפשר גידול צמח חיטה עם שורש מיזערי ועלה אחד, שיניב יבול לאחר שבועות מעטים ובכל תקופות השנה (Year around). גם כאן תתעוררנה שאלות הלכתיות: האם חיטה שגדלה בארונות גידול נקראת גידול בארץ ישראל? שהרי לא די שלא גדלה על קרקע (בהידרופוניקה – גידולי מים – יש בכל זאת דמיון לקרקע), אלא אף לא גדלה בחוץ, באוויר ארץ ישראל. האם יש להפריש תרומות ומעשרות מחיטה זו והאם אפשר לברך על ההפרשה?

לעניין ההידרופוניקה, פסק ה"חזון איש" זצ"ל שיש לברך את הברכה הראויה (ולא כפי שפסקו פוסקים אחרים לברך שהכל כי הירק הגדל שם אינו "פרי אדמה") אלא שבזמנו לא דנו בגידול חיטה, אלא בירקות בלבד.

האם יש לברך על הפת שנאפתה מחיטה זו "המוציא לחם מן הארץ". ואם ברכת "המוציא לחם" מוטלת בספק, הנוכל לברך על מצה שנאפתה מחיטה זו (שנאפתה בוודאי מקמח חיטה שמורה!) "על אכילת מצה"

 

הבהרה משלימה:

  1. בפגישתי עם מרן החזון איש זצ"ל, נשאלתי על מקור כל 12 הכימיקלים (יסודות המזון) שמוסיפים למים בגידולי מים (הידרופוניקה). לאחר שהסברתי שכולם מקורם ממחצבות שבקרקע (כולל אלה שמקורם הנוכחי הוא על יד אידוי מים, כגון במפעלי ים המלח). את יסוד הכימיקל החנקן מוסיפים בשתי צורות, האחד בצורת אמון (חנקן הקשור למימן) ובצורת ניטרט (חנקן הקשור לחמצן). אמנם את החנקן (האמון) ניתן לקבל מהאויר, אך האמון מהווה רק כ –10 אחוז מסך החנקן שמוסיפים לתמיסות המזון. רוב החנקן (כ – 90%) הוא מחנקן-ניטרט ומקורו ממחצבות.

כאמור מקורם של הרוב הגדול מהכימיקלים לתמיסת המזון הוא מן הקרקע ועל-כן הבינותי שיש לברך "הברכה הראויה".

  1. בגידולי מים "המקורי" זרעו בתוך מסגרת עץ, שבתחתיתה רשת ועליה שכבת נסורת עצים או קש בעובי של 5-4 ס"מ. שורשי הצמחים חדרו דרך הרשת לתוך המים – תמיסת המזון. נסורת העץ והקש הם, אולי, דימוי קרקע!
בגידולי חצץ הדימוי של החצץ הוא אולי לחול – חול גס מאוד (או אבנים קטנות מאוד!). בגידולי חול – שיטה שהתפתחה מאוחר יותר, החול הוא בודאי דמוי קרקע, על אף שבחול נקי לא גדל דבר!.

בשיטות החדשות יותר כגון גידול בצמר סלעים, השיטה הנפוצה ביותר כעת, לרוב מאבן בזלת שבדרך כלל מקורו מלאבה נוזלית שהתקשתה, ועל ידי מקור צמח הסלעים התכה נוספת בחום אפשר להכין ממנה כעין סיבים.

ב"גידולי ארונות" אין דמוי קרקע כלל ואולי הוא אינו נחשב קרקע/אדמה/ארץ, על מנת לברך "הברכה הראויה".

חלב מלאכותי

חלב

כאשר נצליח לגדל בעזרת שיטות ביוטכנולוגיות, פולי סוייה שתכולת החלבונים והשומנים שבהם ותכונותיהם יהיו דומים לאילו  של חלב פרה, וניתן יהיה לייצר מ"חלב" זה גבינות מתאימות, לא נצטרך יותר לחלב פרות. חלב חדש זה לא יצריך שימור במקרר, וניתן יהיה לשמור אותו על המדף. מחירו של "חלב" זה יהי זול בהרבה מהמקובל. לא יהי לנו צורך יותר בהפרדה בין "חלבי" ו"בשרי", לא נצטרך סכו"ם וכלי מטבח נפרדים, ויספיק לנו כיור אחד במטבח, וגם לא נצטרך לחכות בין בשר ל"חלב".

מה תהיינה ההשלכות ההלכתיות?

השבת מי ביוב

השבת (טיהור) מי-שפכים ניתן לבצע בצורה פיסיקלית תוך שעות ו/או בעזרת שילוב של טיהור ביולוגי, כגון גידול אצות,  תוך יומיים – שלושה. המים המושבים נקיים ומתאימים לשתיה. התהליך עדיין יקר, אך מתבצע כבר מזמן בתחנות החלל. האם קיימות שאלות הלכתיות לגבי שמוש במי ביוב מטוהרים? למעשה, כל מי הביוב שלנו מטוהרים כיום בתהליך מתמשך של חדשים, והאם יש הבדל בין טיהור איטי לטיהור מהיר?

* * *

בשולי מאמרו הנכבד של פרופסור מאיר שוורץ נ"י.

א

החזו"א זצ"ל פסק לברך על גידולי מים ברכתם הראויה. כלומר על עגבניה שגדלה במים ללא שהצמח היה קשור לאדמה, יש לברך בורא פרי האדמה [ולא ברכת שהכל נהיה בדברו, כמו "על דבר שאין גידולו מן הארץ… מברך שהכל" (שו"ע או"ח ר"ג א')]. מדברי פרופ' שוורץ נ"י משמע שהחזו"א פסק כך משום שיסודות המזון ממנו ניזון הצמח מקורם באדמה. מסברא, לכאורה, לא נראה לומר שמשום שיסודות המזון מקורם מהאדמה אותה עגבניה היא פרי אדמה. דכאשר נזונה מהם הם כבר לא היו "אדמה", גם צורתם נשתנתה. אם אמנם החזון איש  תלה בזה נקבל דברי פרופסור מאיר שוורץ. אך יתכן לומר הסבר אחר בפסק החזון איש זצ"ל. לפני שנים רבות שמעתי מפי ראש הישיבה הגאון הגדול מו"ר ר' משה שמואל שפירא שליט"א ראש ישיבת באר יעקב, יחזקהו ה' וישלח לו רפואה שלמה במהרה. כי הוא דן לפני החזון איש זצ"ל שברכת הנהנים שמברכים על דבר כגון על פרי, הברכה היא על אותו פרי שאוכל, והחזון איש אמר שהברכה היא על המין. [הנושא לא היה בענין גידולי מים!] לפי"ז אולי אפשר להסביר שהעגבניה הגדלה במים ועגבניה הגדלה באדמה הן אותו מין ועל כן מברכים ברכתם העיקרית שהיא פרי האדמה – ואולי החזון איש שאל את פרו' מאיר שוורץ למקורות המזון, דאם המזון היה שונה בתכלית בגדולי מים מאשר בגידול רגיל, אולי אין זה אותו מין כלל אלא דבר אחר הנראה כעגבניה  [ברור שאם ייצרו עגבניה בביח"ר שהרכבו וטעמו מראהו וריחו יהיו כשל עגבניה, היא לא עגבניה אלא דבר הדומה, דומה מאד, ואפילו אולי זהה לעגבניה, אך אינו עגבניה].

שלחתי את הדברים למו"ר ראש הישיבה שליט"א וזה אשר השיב.

למעלת כבוד ידידי הרב….

בן ישיבתנו מאז,

מורה"ר אליקים שלנגר שליט"א

אחדשה"ט

הנה על דבר בקשתו לשמוע דעתי, על סברתו בענין ברכת הנהנין, על ירקות הגדלים במים ע"פ דברי מרן החזו"א זצ"ל.

איני יכול להכריע בזה על רגל אחת, אמנם חזקה על חבר שכמותו….,שסברותיו ישרות וידיעותיו אמת,

וכב' ישא ברכה לחג כשר ושמח

לו ולכל אשר לו

מ.ש. שפירא

ב

הרהורי הדברים שלהלן אינם שייכים ישירות לדברי פרופ' שוורץ נ"י אך בשולי דבריו. פרופ' שוורץ מציין שיש אפשרות שהרכבו של גרגר החיטה ישתנה ע"י תוספת ד.נ.א. . גם קמח חיטה וגרגרי חטה רגילים יש אפשרות לשנותם. כידוע אפשר להוציא מהם כמות מסויימת של עמילן, גלוטן וכו' וכו'. כלומר קמח חיטה "מקורי" מורכב מכמה וכמה דברים, ע"י עיבוד משנים את הרכבו. עד איזה דרגת שינוי עדיין דינו כקמח חיטה. כיון שנראה כדבר פשוט שאם יוציא ממנו את עיקר מרכיביו כבר לא יחשב קמח חיטה. וכן כאשר השינוי נעשה בגידול, בכל צורה שהיא ע"י הכלאות, טיפול גינטי בשינוי הד.נ.א., עד כמה השינוי צריך להיות "גדול" ששוב נאמר אין זה חיטה. הבעיה היא גם כאשר השינוי אינו ניכר במראה הצמח, הגרגר והקמח.                                                                                     (א.ש.)

ָ .לדוגמא: כל אחד מאתנו מכיר זנים שונים של תפוחי עץ, חמוצים מתוקים, ירוקים אדומים, גדולים קטנים, עגולים פחוסים. כל תפוחי העץ  המוכרים לנו הם מין אחד ואינם כלאיים זה בזה מותר להרכיב מתוק בחמוץ, גדול בקטן, ירוק באדום, שכולם הם מין אחד אך נחלקים לזנים שונים. [כמובן אין בדברים הנ"ל כל קביעה הלכתית]. אמנם, אף שההגדרות ההלכתיות לפעמים זהות להגדרות של הבוטנאים העוסקים בחקר הצמחים, פעמים ההגדרות קרובות. אך צריך להדגיש שאין לסמוך לגבי קביעת הלכות כלאיים ושאר הלכות על מה שהמדענים מחשיבים מין אחד, כי הקריטריונים שלהם ושל התורה שונים לגמרי.

(א.ש)

[1] מהרה יבנה בית המקדש. מנחות באות מחיטה, מנחת סוטה ומנחת העומר משעורה, האם "חטשעורה" שצמחה מגרעין חיטה שהחליפו בו חלק של הד.נ.א. היא חיטה, או לא חיטה ולא שעורה.

[2] הפחמן הדו–חמצני נקלט בצמח בפיוניות – פתחים זעירים – המצויות ברובן בתחתית העלה, ונפתחות ונסגרות לסירוגין. דרך הפיוניות מתנדף גם עודף המים, שיוצא בצורת אדים.

(מתוך הליכות שדה 145)