כלאי הרכבה – כלאי אילן (המשך)

הרב אליקים שלנגר

מתוך ידיעון הליכות שדה גיליון 181

הרכבת תפוח עץ בתפוח יערי

כיון שהזכרנו לעיל (בפרק "הרכבת אילני סרק" "הליכות שדה" גליון 179) שאלת הרכבת תפוח ותפוח יערי, ננסה לסכם את הדברים אף שבדרך כלל רק נחזור על מה שכבר כתבנו, אך כיון שיש בדברים מעין סיכום לא נמנענו מלחזור.

 אנחנו יוצאים מתוך הנחה שכל שכתבו על "תפוח יער" "תפוח יערי", כונתם לאותו מין. אני איני יודע  על איזה עץ כוונתם.

 הלבושי שרד (חידושי דינים ליורה דעה אות ק"ו, נדפס עם תבואות שור) כותב שב"תפוח יער" יש שני מינים, אחד שהוא אילן סרק [כיון שפירותיו ראויים לאכילה רק אחר כבישה] והשני הוא אילן מאכל (הלבושי שרד מציין את שמותיהם). ולדעת הלבושי שרד שניהם כלאים עם תפוח עץ. המין שהוא סרק הוא כלאים עם תפוח מאכל כיון ש"סרק" ו"מאכל" הם שני מינים, שמצד עצמם הוו כלאים שכל סרק אסור בכל מאכל. וגם אותו תפוח יער שראוי לאכילה כשהוא חי בלי כבישה שאין דינו כ"סרק" אלא כאילן מאכל, בכל זאת הוא כלאים עם תפוח עץ רגיל כיון שטעם פירות שני העצים שונים ורחוקים זה מזה.

הבית אפרים (או"ח תשובה נ"ז ד"ה ואשא עיני) חולק על הלבושי שרד, ודעתו שאם עץ הסרק הוא ממין עץ המאכל אף שזה סרק וזה מאכל, לא הוו כלאים זה בזה, כמו שדקל שאינו נותן פירות אינו כלאים בדקל שנותן פירות. והסכים עמו המשכנות יעקב (יו"ד תשובה ס"ט), וכן הכוכב מיעקב (תשובה י"ח). וכן נראה דעת החזון איש (כלאים ב' י"ח ד"ה והא דאמר, כלאים ג' ו' ד"ה והנה בפ"ת) שאם אילן הסרק הוא ממין אילן המאכל אינם כלאים זה בזה, שם החזו"א לא דן על הרכבת תפוח בתפוח יערי [לקמן נעתיק מה שכתב החזו"א על הרכבת תפוח ותפוח יערי].

כאמור דעת הלבושי שרד שגם מין התפוח יער שפירותיו ראויים לאכילה ואינו עץ "סרק" אסור להרכיבו עם תפוח רגיל מפני שטעם פירותיהם שונים ורחוקים, על זה כתב המשכנות יעקב (שם) שאם שני העצים הם מין אחד, בזה שטעם פירותיהם רחוקים זה מזה לא הוו כלאים זה בזה. כלומר לדעת הלבושי שרד א. "סרק" ו"מאכל" הוו כלאים. ב. אפילו שני עצי מאכל שדומים ונראים מין אחד, אם טעם פירותיהם רחוקים זה מזה, על ידי שינוי הטעם הוו שני מינים והם כלאים זה בזה. ודעת הבית אפרים, משכנות יעקב, כוכב מיעקב והחזו"א דשני עצים שהם מין אחד, אף שאחד מהם הוא "סרק" והשני "מאכל" לא הוו כלאים. והמשכנות יעקב הוסיף ששני עצים ממין אחד גם אם טעם הפירות שונים ורחוקים זה מזה, לא הוו כלאים. נראה דגם הכוכב מיעקב סובר כן, דכתב שתפוח יער ותפוח עץ אינם כלאים, ומסתבר שמסכים ללבושי שרד שטעם הפירות רחוק אחד מהשני, ובכל זאת דעתו שאינם כלאים זה בזה[1] וכן נראה דעת החזון איש  שעל ידי ריחוק הטעם לא הוי כלאים, שלדעתו תפו"ז ותפו"ז יערי [חושחש] אינם כלאים, ומסתבר דשינוי הטעם שבין החושחש והתפו"ז מיקרי "רחוקים" זה מזה. וכן משמע מלשון החזו"א (כלאים ג' ו' ד"ה והנה) שגם בזה, בשינוי טעם, לא הוו כלאים.

הערה: אחר שהדברים נכתבו ראיתי בספר "האיש וחזונו" לרב קלמן כהנא ז"ל (עמ' נ"א)  שכתב "ומסקנתו [של החזון איש] למעשה היתה שכל מיני פרי הדר הנם ספק מין אחד ספק שני מינים – מלבד תפו"ז וחושחש שהכריע ע"פ ראיית פרי זה וטעימתו בו, שמין אחד הם". כתבנו שמלשון החזון איש משמע שמסכים למשכנות יעקב ששני עצים שהם מין אחד אף שטעם פירותיהם שונים ורחוקים זה מזה, לא הוו כלאים זה בזה, שלשון החזון איש (כלאים ג' ו' ד"ה והנה) "והנה כל עצמו של היתר המשכנות יעקב הוא דכיון שהן [תפוח יער ותפוח מאכל] מין אחד לא אכפת לן מה שהן חלוקין בטעמן ולא במה שאינו אוכל [וכן כתבנו לעיל סי' ב' ס"ק י"ח]". החזון איש כתב שני דברים בשם המשכנות יעקב א. שני עצים מאותו המין, אף ששונים בטעמם אינם כלאים. ב. שני עצים מאותו המין, אף שאחד הוא "סרק" והשני מאכל אינם כלאים. וע"ז הוסיף החזון איש "וכן כתבנו לעיל", שם לעיל החזון איש כתב רק שאם אחד סרק והשני מאכל בזה לא הוו שני מינים ואינם כלאים, אך לא כתב שם דבר על שינוי טעם. אך מכיון שהחזון איש הביא בשם המשכנות יעקב ששינוי טעם אינו הופכם לשני מינים ולא העיר על זה כלום, ולא עוד, על חלק מדברי המשכנות יעקב כתב "וכן כתבנו לעיל", משמע שגם על החלק השני שעל ידי שינוי טעם לא הוו שני מינים, אינו חולק. ואולי טעימתו של החזון איש את החושחש שהזכיר ב"איש וחזונו" לא היתה כדי לבדוק אם טעמו רחוק משל תפו"ז, דכל שנקבע שהוא מין אחד, אין ריחוק הטעם מפרידם לשני מינים, אלא החזון איש טעם את החושחש כמו שכתב בספרו (כלאים ג' א') שיש לטעם הפרי מקום בקביעת המין "הר"מ [הרמב"ם] פ"ג חלק אלו השנויות בפרקין שאינן כלאים לתלתא סדרי, יש שהכריעו בהן חכמים שהן מין אחד דבמעשה בראשית יצא מין אחד בצורות חלוקות כמו תאנה שחורה ולבנה וכיו"ב וסידור המינים הוא על פי קיבוץ הרגשות רבות כי מלבד התבנית והמראה והטעם אצור בכל פירי מזון אחר כפי רב היסודות האצורים בדם החי ובהרגשות פנימיות מכיר האדם בחלוקות המזון של כל פרי ופרי והכריעו חכמים ברוח קדשם מה הן מין אחד…".

החזון איש (כלאים ג' ו' ד"ה והנה) כתב על תפוח יערי ותפוח עץ "אבל לא נתבאר מנ"ל [למשכנות יעקב] שהן מין אחד ואין בזה אלא שיקול הדעת". כלומר אף שהחזון איש מסכים לסברת המשכנות יעקב [והבית אפרים והכוכב מיעקב] שאם ה"סרק" וה"מאכל" הם מין אחד לא הוו כלאים, אך לא פשיטא ליה שתפוח יערי ותפוח עץ הוו מין אחד. ומשמע שדעת החזו"א שיש לחשוש שהם שני מינים והם כלאים זה בזה.

החתם סופר (חלק ו' תשובה כ"ה) "… במ"ש מה שנוהגים שמה ליקח ענף עץ תפוח ומרכיבים עליו ע"י גוי תפוח אחר טוב וקרוב שהענף הוא מתפוח יער ויש בזה שלשה חששות א. משום אמירה לנכרי שבות. ב. משום לפני עור שהגוי עצמו מצווה על ההרכבה. ג. דאסור לישראל לקיימו". מכל דברי החתם סופר [וגם מדברי השואל, כנראה היה ת"ח, שהחתם סופר מכנהו "תלמידי החשוב הרב המופלא והמופלג"] משמע שפשוט להם שתפוח עץ בתפוח יער הוא ודאי כלאים, ללא כל ספק, והספק היחידי שמזכירים הוא שאולי הענף עליו מרכיב הגוי אינו ודאי תפוח יער רק "קרוב שהענף הוא מתפוח יער", אלא דהחתם סופר כותב שם דלומר שאולי אין הענף תפוח יער אלא תפוח רגיל לא הוי ספק "… כל זה לפי סברתו [של השואל] דיש כאן ספק אבל לפי מה שהשרישו הפוסקים והסכימו האחרונים דבחסרון ידיעה לא שייך ספק ספקא, וא"כ אין כאן ספק לפני עור אלא "ודאי לפני עור". [השואל רצה להתיר לומר לגוי להרכיב משום צירופי ספיקות, וספק ספיקא, גם החתם סופר מראה פנים שבספק איסור יש מקום לומר שאינו אסור לגוי, לכן החתם סופר מדגיש שאין כאן ספק איסור, אלא איסור ודאי] ולא ספק ספקא להתיר אמירה לנכרי כי הבקי יבחין בלי ספק אם הוא ענף עץ תפוח יער או תפוח מדיניי [תפוח "מתורבת"]." כלומר אין לשואל ולא לחתם סופר ספק כלל לומר שתפוח יער אינו כלאים עם תפוח מאכל. אלא הם ודאי כלאים זה בזה. וכן פסק הקצור שולחן ערוך (קע"ד א') "… ואפילו מינים דומים זה לזה כגון תפוח בתפוח יערי וכיוצא, כיון שהם שני מינים אסורים זה בזה".

אין לנו הוכחה ש"תפוח יערי" שעליו כתבו הלבושי שרד, המשכנות יעקב, הכוכב מיעקב ושהחתם סופר מזכיר, כולם כתבו על אותו מין עץ, אך נראה שכן הוא [כל בעלי התשובות זצ"ל הנ"ל הם מאותה תקופה, נפטרו בערך בין שנת תק"ע לשנת ת"ר] ומה דפשיטא לבית אפרים למשכנות יעקב ולכוכב מיעקב שהוא מין אחד עם תפוח עץ המאכל, פשיטא לחתם סופר שהוא כלאים. אמנם לא נתברר מנא פשיטא ליה לחתם סופר שהם כלאים, אם משום אחת מסברות הלבושי שרד, ש"סרק" ו"מאכל" אף שהם מין אחד הוו כלאים, אם משום שטעם פירותיהם רחוקים, או משום דפשיטא דהוו שני מינים בעצמותם [עי' לעיל בשם החזו"א (כלאים ג' ו' ד"ה והנה) שכתב דלא פשיטא שהוו מין אחד]. הכוכב מיעקב עצמו שפשוט לו שתפוח יערי אינו כלאים עם תפוח מאכל, כדעת הבית אפרים, כנראה לא ראה את תשובת חתם סופר הנ"ל, אך צ"ב שבתוך דברי הכוכב מיעקב (בד"ה ולפי"ז לכאורה) הוסיפו הגהה "מבהמ"ח [מבן /מבני המחבר]: "בח"ס [בחתם סופר] ליקוטי שו"ת סי' כ"ה כתב באמת דאפי' לקיים…", והוא בתשובה הנ"ל, כלומר מי שהוסיף הגהה זו ראה את תשובת החתם סופר, ובכל זאת לא העיר שלדעת החתם סופר תפוח יער ותפוח מאכל ["תפוח מדיניי"] הם ודאי כלאים זה בזה, ולא כמו שכתב הכוכב מיעקב (ד"ה אולם בשאלתו) בשם הבית אפרים.

הרכבה כשאין המורכב צומח, והרכבה מתחת לקרקע

איסור הרכבת צמחים זה בזה הוא שלוקחים חלק מצמח אחד ומרכיבים אותו בצמח ממין אחר והם מתאחים ונהפכים לאחד, והחלק המורכב, "הרוכב", גדל וצומח. על הרכבת חלק מצמח ממין אחד לצמח ממין אחר אשר אמנם "נבלע" באילן אך אינו צומח, כתב החזון איש (כלאים ב' ט"ז ד"ה והנה) "למדנו ג' חלוקות, אם מרכיב דבר שאינו צומח אלא שהוא נבלע באילן ומטיב לצמיחת האילן מותר והיינו הא דאמר בפסחים נ"ו א' דנותנין בלב הדקל … שאין כל אלו מקבלים כח הצמיחה אלא הוא השקאה לדקל". כלומר לדעת החזו"א מתנאי איסור ההרכבה, שהמורכב לתוך המין השני יקבל "כח הצמיחה".

בתשובות חתם סופר (יו"ד רפ"ז, הביאו הפתחי תשובה יו"ד רצ"ה סק"א) "אשר שאל ממני לחות דעתי במה שנוהגים היתר בנטיעת ענפי אהל ושושנה וכדומה שעושים סדק בשולי הענף ההיא ותוחבין בו חטה ונוטעים בארץ וע"י החטה משרישים הענפים בקרקע", לפי הנראה מלשון החתם סופר "תפקיד" גרעין החיטה היה "לעזור" לענף האהל והשושנה להשריש [לא נתברר לי מבחינה חקלאית כיצד גרעין החיטה עוזר להשרשת ענף השושנה, היום מקובל שאם רוצים להשריש ענף "טובלים" את הענף במין אבקה, הורמונים המאיצים את ההשרשה.  ראה מאמרו של פרופ' א. גולדשמידט "ריבוי צמחים שלא ע"י זרעים" "הליכות שדה" גליון 176. לפי מה שאמר לי אגרונום, החיטה מפרישה הורמונים כעין אותם ההורמונים שהיום מסופקים ע"י האבקה הנ"ל. גם יתכן שהחיטה השתרשה, ושרשי החיטה שמשו את ענף השושנה לספק לה מזון ולחות עד שהשושנה השתרשה בעצמה, ראה לקמן שנעתיק לשון החתם סופר והחזון איש.] בתשובתו כותב החתם סופר שלפני כשבועיים הוא ראה לאחד מבני ביתו עושה כן "ומחיתי בידו משום דלא ברירא לי היתרא [התירא] אבל מ"מ אין בידי למחות לאחרים במה שנהגו בזה היתר ואמרו חז"ל אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמרהו אם לאו אל תאמרהו והכא לא ברי [לא בריר] לי אסורה דנלע"ד [דנראה לעניות דעתי] דלא שייך הרכבה אלא בשני המינים מגודלים [מגולים?] למעלה מהקרקע או לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע מה שאין כן הכא שהחטה הזאת הנתחבת בסדקי הענף כלה ובלה בארץ ואינה עתידה לראות פני תבל רק גורמת שתשרש השושנה בארץ זה לא מקרי הרכבת אילן בירק. וטעמא [שדוקא הרכבה שרואה פני תבל או לפחות עתידה לראות אסורה] נראה לי דהא כל עצמו לא ילפי' איסור הרכבה בפ"ק דקידושין ל"ח [ל"ט] ע"א מדכתיב בפ' קדושים (ויקרא י"ט י"ט) שדך לא תזרע כלאים בהמתך לא תרביע כלאים [בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים] מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה … א"כ אף אנו נאמר מה בהמתך בהרבעה שני המינים מגולים לפנינו בעולם זה נקרא הרבעה הה"נ [הוא הדין נמי?] שדך בהרכבה ששני המינים גדלים למעלה מהקרקע ולא כשמין אחד כלה ובלה בארץ אין זה הרכבה". ומסיים החתם סופר (ד"ה ומ"מ) "ומ"מ לדינא הדרן להנ"ל שאיני אומר בזה לא היתר ולא איסור מהטעם שכתבתי והמחמיר תע"ב [תבוא עליו ברכה]". נציין שהחתם סופר קורא לתחיבת החיטה לתוך ענף השושנה "הרכבת אילן בירק" ולא הרכבת ירק באילן. ואולי אף שאת החיטה תוחבים בסדק השושנה אך כיון שהגרעין הוא "התחתון", מיקרי שאת האילן, את השושנה, מרכיבים בירק.

בדברי החתם סופר מבואר שנהגו היתר לתחוב גרעין חיטה בסדק ענף השושנה, וכן מבואר שפשיטא ליה לחתם סופר שמעשה תחיבת הגרעין בשושנה כדי שתשריש, הוא מעשה הרכבה שאסורה מהתורה, אלא שאולי מותרת מסיבה אחרת שהחיטה לא תעלה לפני הקרקע ולא תראה פני תבל לכן אין זה דומה להרבעת בהמה. אבל אילו החיטה היתה מגולה או לפחות עולה מעל הקרקע ודאי שהרכבה כזאת היתה אסורה.

כאמור דעת החזון איש שאם ההרכבה אינה גורמת "לכח הצמיחה" אין בזה איסור הרכבה. ועל דברי החתם סופר הנ"ל של תחיבת חיטה בסדק שושנה, כתב החזון איש (כלאים ב' י"ז) "בפ"ת רצ"ה סק"א כתב תשובת חתם סופר אי מותר ליתן חטה בסדק הענף הנשרש בארץ כדי שישתרש, והנה הדבר תלוי אם החטה משתרשת ומזדווגת עם הענף, שאם  היא מזדווגת חשיב כלאים והוי הרכבה גמורה, ואם החטה אינה מצמחת רק בלתה ומלחלחת את הענף להשתרש אין כאן הרכבה, וקשה להכריע הדבר והדעת נוטה דמצמחת ומזדווגין השרשין". [דברי החזו"א לא נתבררו לי לְמה כוונתו, מלשונו נראה שצד המותר הוא, אם החיטה אינה משתרשת כלל אלא כל תפקידה שכאשר היא מתבלה מפרישה נוזלים ומרטיבה את הענף ומסייעת לו להשתרש, אין כאן הרכבה, מלשון החזון איש משמע קצת שאם החיטה תשתרש אסור דכתב "אם החטה אינה מצמחת רק בלתה ומלחלחת את הענף" נראה שכוונת החזו"א "אינה מצמחת רק בלתה" שאינה צומחת כלל ואינה שולחת שורשים. לצד האסור כתב החזו"א "אם החטה משתרשת ומזדווגת עם הענף" – אסור, כלומר צריך שני תנאים לאסור שהחטה תשתרש ותזדווג עם הענף, זווג זה לא הבנתי מה הכונה, וכן סיום דברי החזו"א לא נתבררו לי "הדעת נוטה דמצמחת ומזדווגין השרשין" מה הכוונה ב"מזדווגין השרשין"].

כתבנו שני תנאים כדי שהרכבת שני צמחים אחד בשני תהיה אסורה, בשם החתם סופר הבאנו שרק אם שני המינים מגודלים [מגולים?]  למעלה מהקרקע או לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע, ההרכבה אסורה, אבל במקרה של תחיבת גרעין החיטה בסדק ענף השושנה, החיטה אינה עתידה לראות פני תבל, ולכן ספק לחתם סופר אם הרכבה כזאת מותרת או אסורה, ונראה קצת דדעתו של החתם סופר נוטה להיתר, דאם היה ספק ממש לכאורה היה צריך גם למחות באחרים. אמנם בביתו החתם סופר החמיר ומחה שלא יעשו כן אך  לאחרים לא מחה ד"לא ברי[ר] לי אסורה" וסיים "והמחמיר תבא עליו ברכה", כלומר אפילו לא כתב שראוי להחמיר. נראה דהחתם סופר חידש מסברא דיליה לומר שדוקא אם שני המינים גדלים למעלה מהקרקע או לפחות עתידים לעלות, ההרכבה אסורה, דהחתם סופר לא הביא שום רמז וראיה לדברים, אלא "דרש" מעצמו "אף אנו נאמר מה בהמתך בהרבעה ב' המינים מגולים לפנינו בעולם זה נקרא הרבעה הה"נ שדך בהרכבה ששני המינים גדלים למעלה מהקרקע". אולי יש למצוא קצת רמז מלשון הרא"ש (הלכות כלאים סוף אות ד', נדפס אחר מסכת מנחות) שהרכבה מתחת לקרקע שונה "שמעינן מהא מתני דשייך הרכבה אפילו תחת הקרקע". וכן מלשון הטור (יו"ד רצ"ה) "ויש לאסור הרכבה אפילו תחת הקרקע", כלומר מסברא היה אפשר לומר שבחלק האילן שמתחת לקרקע מותר להרכיב אף שחלק מהאילן הוא מעל הקרקע [החתם סופר ספק לו כשמין אחד כולו מתחת לקרקע].

בשם החזון איש כתבנו תנאי אחר לאסור הרכבת שני מינים, דהרכבה אסורה רק אם מרכיב דבר שיצמח אבל "אם מרכיב דבר שאינו צומח אלא שהוא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן מותר".

מלשון החזו"א ומסדר דבריו בהביאו את שאלת החתם סופר אי מותר לתחוב גרעין חיטה בסדק ענף השושנה, משמע ברור שלא סבירא ליה את סברת החתם סופר שאם אין ההרכבה גדלה למעלה מן הקרקע אולי אינה אסורה, אלא פשיטא ליה לחזון איש שגם הרכבה של ענף השושנה וגרעין החיטה הוי הרכבה אף דהחיטה אינה עולה לפני הקרקע, אלא האיסור תלוי בזה אם הם, השושנה והחיטה, משתרשים ומזדווגים. כלומר אם הם גדלים מעל הקרקע או מתחתיה החזו"א לא צירף להיתר כלל.

 יש לדון אם החתם סופר סובר שאם המורכב אינו מקבל כח צמיחה מותר להרכיבו במין אחר או סובר דבין מקבל ובין אינו מקבל אסור להניח גרעין חיטה בסדק ענף השושנה, והצד היחידי להתיר הוא משום שהחיטה אינה עולה על פני הקרקע ואף אינה עתידה לעלות. לכאורה דברי החזון איש צריכים קצת ביאור, דמשמע שפשיטא ליה לחזו"א שאם אין החיטה מזדווגת עם ענף השושנה, ההרכבה מותרת, ונראה שהיתר הדבר הוא מסברתו שהבאנו לעיל ש"אם מרכיב דבר שאינו צומח אלא שהוא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן מותר", גם כאן אם החיטה והשושנה אינם מזדווגים מותר [החזון איש לא תלה את שתי ההלכות אחת בשניה, אך מלשונו נראה ששתיהן הלכה אחת, ההיתר להרכיב דבר שאין מצמיח וההיתר לתחוב גרעין חיטה בסדקי ענף השושנה אם אינם מזדווגים, היא הלכה אחת], א"כ, שסברא פשוטה היא שכל שאינו מקבל "כח צמיחה" אין בו איסור הרכבה, מוכח שלחתם סופר היה פשוט שהם מזדווגים, דמהחתם סופר משמע שהרכבת השושנה והחיטה היא הרכבה גמורה וכל צד ההיתר להרכיבם הוא שהחיטה נשארת מתחת לפני הקרקע. א"כ למה החזון איש כתב "שהדעת נוטה שמצמחת ומזדווגין בשרשין", ולא כתב דכן משמע מהחתם סופר, שאילו לא היו מזדווגים אין איסור הרכבה כלל, לכן קצת משמע מהחזו"א שלא ברור אם החתם סופר גם כן אוסר הרכבה רק אם מרכיב דבר שצומח אבל "אם מרכיב שאין צומח אלא שהוא נבלע באילן … מותר". [גם אם כנים דברינו שכך למד החזו"א בחתם סופר, לא מצאתי מהיכן דייק כן].

 

תוספת הסבר לדברי החתם סופר

החתם סופר מחדש שאם אין שני המינים עולים לפני הקרקע אולי אין בזה איסור הרכבה דאינו דומה להרכבת בהמה ששניהם מגולים. לכאורה לדברי החתם סופר אם יקצוץ עץ וישאיר רק חלק מהגזע שהוא תחת פני האדמה וירכיב ענף בגזע מתחת לפני האדמה [אולי דוקא אם גם בשעה שבה הוא עושה את ההרכבה הגזע יהיה מכוסה], והגזע לא יעלה מתחת לפני הקרקע רק הענף המורכב יעלה, אולי אין בזה איסור הרכבה,  דאין שני המינים מגולים ואינם עתידים לעלות לפני הקרקע רק מין אחד מגולה  [הנדון הוא אפילו אם נאמר שהגזע בו מרכיבים אין לו דין "שורש" אלא אילן. דאם דינו שהוא "שורש" יש מקום לדון אם מותר להרכיב בידים לתוך שורש או אסור. עי' חזו"א (כלאים ב' ה', י"ג י"א, הלכות כלאים אות ל"ג)]. מבחינה מקצועית קיימת אפשרות לחתוך גזע שלא יצמח יותר, ולהרכיב עליו. אלא דלכאורה מלשון החתם סופר קצת משמע שזה יהיה אסור, דהחתם סופר כתב פעמיים "מה שאין כן הכא שהחטה הזאת הנתחבת בסדקי הענף כלה ובלה בארץ ואינה עתידה לראות פני תבל רק גורמת שתשרש השושנה בארץ", ועוד פעם כתב "הה"נ שרק הרכבה ששני המינים גדלים למעלה מהקרקע ולא כשמין א' כלה ובלה בארץ". כיון שהחתם סופר לא כתב סתם שהחיטה אינה עתידה לראות פני תבל אלא הדגיש פעמיים שהוא "כלה ובלה", נראה קצת לומר דדוקא אם אחד המינים כלה ובלה, אבל אם אחד המינים אינו עולה לראות פני תבל אלא נשאר מתחת לאדמה ורק המין השני עולה, הוי הרכבה. אף דהחתם סופר כתב מפורש "דלא שייך הרכבה אלא בשני המינים מגודלים [מגולים?] למעלה מהקרקע או לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע", בכל זאת יתכן שאם החיטה לא היתה "בלה וכלה" אף שהיתה נשארת מתחת לקרקע היה בו איסור, דאם החיטה היתה נשארת קיימת ומתאחה עם השושנה, החלק העליון של השושנה המגולה מעל פני הקרקע הוא שני המינים יחד דגדל משני המינים, וחשבינן שגם החיטה עלתה. אמנם מפשטות דברי החתם סופר לא משמע כמו שכתבנו, אלא ששני המינים ממש צריכים להיות מגולים כדי שאיסור ההרכבה יהיה איסור ברור. אלא שאם היה מותר להרכיב מתחת לפני האדמה בתוך הגזע, והגזע לא יעלה למעלה, לכאורה היו צריכים הפוסקים להזכיר אפשרות כזאת.

 

הרכבה בתלוש ונטיעת עץ שהוא כבר מורכב

במאמרו (חוברת הליכות שדה 173) פרופ' אליעזר גולדשמידט נ"י תיאר צורות שונות של הרכבות, הצד השוה שבכולם שההרכבה נעשית כשהרוכב (אותו מרכיבים) תלוש, והכנה (הצמח שבו מרכיבים) מחובר לאדמה [חוץ ממקרה אחד של "הרכבת תמך" – איור 5 – שגם הרוכב וגם הכנה הם מחוברים, אם כי במקרה של הרכבת תמך לא ברור מהי הכנה ומהו הרוכב]. אמנם קיימת דרך של הרכבה, כששני החלקים אינם מחוברים, לוקחים שני ייחורים (ענפים קטנים) משני צמחים

בעמוד זה צריכה לבוא תמונה.

ומרכיבים אותם יחד, ואת הענף שרוצים שישמש להיות החלק שבו השורשים – ה"כנה" – תוקעים באדמה ובמשך הזמן ישתרש. [שני דרכים ל"יצירת" עץ חדש, או ע"י זריעת הזרע, או עלי ידי לקיחת ענף מעץ קיים ותוקעים אותו באדמה והוא משריש. כל אחד יכול לעשות נסיון, לקחת ענף של ערבה בערך בעובי של אצבע באורך של כ 20-30 ס"מ, ולשים קצה אחד במים, במשך זמן קצר הקצה שבמים יְפַתח שורשים. ההבדל בין שני דרכי הריבוי, שאם לוקחים ייחור מעץ קיים, הענף הוא בדיוק כמו ה"אבא", העץ ממנו נחתך הענף, ויודעים מראש את תכונות העץ החדש. מה שאין כן אם זורעים זרע, כיון שלזרע יש "אבא" ואמא" אין אנחנו יודעים כיצד יראה  הצאצא, כמו שאין אנחנו יודעים מראש תכונות הבן שיוולד מאבא ואמא. ואפילו שני אחים מאותו אבא ואמא אינם זהים זה לזה ראה מאמרו של פרופ' א. גולדשמידט הליכות שדה גליון 176  את שני ענפי האילן שהרכיבו כשהם תלושים ותחבו קצה אחד באדמה, החלק שבאדמה ישתרש ויהיה הצד התחתון של העץ (הכנה) והחלק השני יפתח נוף ויהיה החלק העליון של העץ (הרוכב). האם יש בזה איסור הרכבת כלאים. אם מרכיבים שני ענפים אחד בשני כשהם תלושים, לכאורה כיון שהם ענפים תלושים ואינם "חיים" ולא יתחברו יחד, אין בזה איסור הרכבה. השאלה היא אם תקיעת קצה אחד מהם באדמה על מנת שישתרש והחלק השני יתחבר אליו ויתאחה, הוי בכלל הרכבה שאסרה התורה. החזו"א (כלאים ב' ט' ד"ה ומיהו דוקא) "המרכיב ב' תלושין ונוטען הוי מרכיב גמור". ונראה שכוונת החזו"א דתחיבת קצה אחד באדמה היא מעשה ההרכבה, דע"י התחיבה הענף משתרש ושני המינים "מתרכבים" אחד בשני. עי' בחזו"א (שם ד"ה נראה דמורכב) שפשיטא ליה שאפילו אם עקר עץ מורכב ששני חלקי ההרכבה [הכנה והרוכב] כבר התאחו, וחוזר ונוטעו כשהם מורכבים יחד, הוי הרכבה גמורה "כי התלוש אין בו שם הרכבה, וכשנוטעו והוא מורכב משנים זהו הרכבתו שנותן החיות בשניהם". עי"ש בחזו"א שלא רק אם עקר את העץ עצמו מהאדמה נטיעתו הוה הרכבה, אלא אפילו אם עקר את העץ עם גוש אדמה שלמעשה העץ המורכב כרגע חי בגושו, גם על זה כתב החזו"א (שם ד"ה ומיהו דוקא) "ונראין הדברים אפי' אם נוטלן עם גושיהן, דכיון דאינן מתקיימין בגושיהן זמן ארוך כשזורען מקיימן בזריעה גמורה חשיב מרכיב". כלומר "נראין הדברים" שלא רק אילן מורכב בתלוש שאינו "חי" נתינת החיות בו הוי מעשה ההרכבה האסורה מהתורה, אלא אפילו אם האילן נטוע בגושו וחי בגושו, כיון שכעת חי רק לזמן קצר, כשנוטען נטיעה גמורה באדמה, חשיב מרכיב, שנתינת חיות ואף הארכת החיים, הוי מרכיב. [לכאורה נראה דאם המורכב אחר נטיעתו באדמה לא יחיה יותר מאשר היה חי בגושו אין בזה איסור הרכבה. כגון ירק מורכב שכל אורך חייו שבועות מספר, אם עקרו אותו עם גושו, ואת מספר ימיו ימלא גם בגושו, אם ישתלו אותו שוב באדמה, לכאורה לא יהיה בזה איסור הרכבה, גם אם נאמר שאיכות חיי הצמח משתפרת ע"י השתילה באדמה, דהחזו"א תלה האיסור באריכות קיום האילן "דכיון דאינן מתקיימין בגושהין זמן ארוך"].

מפורש בדברי החזו"א שאיסור הרכבה אינו רק מעשה חיבור שני מינים, אלא אפילו אם שני המינים מחוברים כבר, כגון שחיבר שני ענפים תלושים אחד עם השני, ונוטע אותם באדמה ושני הענפים יתאחו, הנטיעה היא מעשה ההרכבה. ואפילו הנוטע מחדש עץ מורכב ששני החלקים כבר התאחו והיו לעץ אחד, אם נוטע אותו באדמה, הנטיעה היא מעשה הרכבה האסורה מהתורה. כוונתנו להדגיש שאיסור הנטיעה היא לא משום "שמקיים" כלאים [בהמשך, בל"נ נכתוב על איסור קיום כלאים]. אלא משום "הרכבה". עיקר הדבר, ששני מינים תלושים שהם מחוברים יחד, תחיבתם באדמה אסורה משום הרכבה, לכאורה מפורש גם בדברי החתם סופר (יו"ד תשובה רפ"ז) שהבאנו לעיל, שאם תוחבים גרעין חיטה בסדק ענף שושנה כדי שגרעין החיטה "תעזור" להשרשת השושנה, יש בזה איסור הרכבה [אלא דלא ברור לחתם סופר אם הדבר אסור מפני שהחיטה אינה עולה לפני הקרקע], כלומר אף שההרכבה נעשית בתלוש ואחר כך נוטעים אותם באדמה, הנטיעה הוי הרכבה גמורה. גם לכוכב מיעקב (תשובה י"ח) פשיטא ליה שנטיעת מורכב הוי מעשה הרכבה ממש [הוא דן על נטיעת עץ מורכב ששני חלקי ההרכבה עדיין לא התאחו] "לעקור אותו ולנטעו במקום אחר… יעשה איסור דאורייתא דהוה כמו מרכיב מחדש מין בשאינו מינו…" (עי"ש שלדעתו יש הבדל בין אם נוטע לפני שחלקי ההרכבה התאחו לבין נוטע לאחר שכבר שהתאחו, בל"נ נביאו לקמן), כלומר לא רק מעשה הרכבת שני חלקים הוי הרכבה אלא גם נטיעת שני החלקים שכבר הורכבו יחד, הוי מעשה הרכבה האסורה מדאורייתא.

קיום אילן מורכב כלאים

הטור (יו"ד רצ"ה) "אסור לקיים המורכב" כלומר לא רק להרכיב שני מיני אילנות יחד אסור, אלא גם אם הרכיב אסור לקיים המורכב, ובפשוטו משמע שצריך לעקור האילן. מקורו של טור הוא מדברי אביו הרא"ש שכתב (הלכות כלאים ג', בדרך כלל נדפס אחר מסכת מנחות) "אעפ"י שלוקין על הרכבת האילן ועל קיומו אפילו הכי הפרי מותר", פשטות לשון הרא"ש שעל קיום מורכב חייבים מלקות [אפי' אם נאמר שאיסור הקיום הוא גם כשלא עושה שום מעשה, אלא שאינו עוקר את המורכב, נראה דחיוב מלקות הוא רק אם עשה מעשה כגון משקה את האילן, דאם לא עושה שום מעשה, על לאו שאין בו מעשה אין לוקין. אם לא שנאמר שלאו שקיימת אפשרות לעבור עליו במעשה, גם אם עבר בלא מעשה לוקים, (עי' משנה למלך מלוה ולוה ד' ו' ד"ה והנה כל מ"ש הוא. ועי"ש שיש סוברים "לאידך גיסא" שכל לאו שאפשר לעבור עליו בלא מעשה, גם אם עבר במעשה אין בו מלקות. עי' חתם סופר (יו"ד רפ"ח סד"ה והנה במקיים) שהביא את המשנה למלך]. וכן פסק בשו"ע (יו"ד רצ"ה ז') "אסור לקיים המורכב כלאים". בעיקר הדין אם יש איסור לקיים את המורכב יש דעות שונות, י"א שמותר, י"א שאסור בין אם עושה מעשה כגון משקה ועודר, ובין מקיימו בלי מעשה שאינו עושה דבר לעבודת האילן אלא שאינו עוקרו. יש מבדילים בין ארץ ישראל לחוצה לארץ, שבארץ ישראל אסור לקיים ובחוצה לארץ מותר. י"א שאסור לקיים מהתורה וי"א שאסור מדרבנן [על איסור קיום המורכב עי' תוס' הרא"ש סוטה מ"ג ע"ב ד"ה כאן בהרכבת איסור, ריטב"א קידושין ל"ט ע"א סד"ה מה בהמתך, ובמאירי שם, ברכי יוסף יו"ד רצ"ה אות ז',תשובת חת"ס יו"ד רפ"ח, ובחלק ו' כ"ה, מהרש"ם א' קע"ט, דברי חיים (צאנז) או"ח ס', כוכב מיעקב י"ח, ערוך השלחן יו"ד רצ"ה, חזון איש כלאים ב' ס"ק ט' וס"ק י"א.) זה לשון תשובת החתם סופר (ח"ו כ"ה ד"ה י"א עבר) "ואי עבר והרכיב על ידי גוי אי שרי לקיימו הנה בטוש"ע אוסר ומי יבוא אחריהם אבל לא מצאנו כן מפורש בש"ס או ברמב"ם ורא"ש", על מה שכתב החתם סופר שלא מצאנו ברא"ש שאסור לקיים את המורכב, רבים תמהו, שברא"ש (כלאים ג') שהעתקנו לעיל מפורש שאוסר לקיים כלאים, וכפשוטו ומשמע שהאיסור מהתורה (עי' חזו"א כלאים ג' ט"ו סד"ה ונראה דזה, במוסגר בסוגרים [ ] ), כאמור בפשטות נראה שלהלכה אסור לקיים את המורכב כלאים.

 

הזמן שבו אסור לקיים את המורכב

החתם סופר (חלק ו' סוף תשובה כ"ה) מחדש "וזאת לדעת דאסור לקיימו היינו כל זמן שלא נתאחדו והי' לאחד אבל כשכבר נתאחדו והי' לאחד באופן שאין ההרכבה שוב ניכר בהם שוב אין בהם איסור קיום וזה פשוט". החתם סופר לא מביא שום מקור לחידושו, יש לציין שתשובה זאת נכתבה בשנת תקע"ג, כעבור עשרים ואחת שנה בתשובה אחרת משנת תקצ"ד (יו"ד רפ"ח) חהתם סופר נשאל "אשר רבים וכן שלמים קונים כרמים מעכו"ם ובתוכם אילנות נטועים שקדים ואפרסקים רובן מורכבים ומקיימן [ומקיימין] אותן והוא מבואר ביו"ד סי' רצ"ה כלאי אילן נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ ובסוף סעיף ז' מבואר שאסור לקיימו" והחתם סופר בתשובה המאוחרת יותר לא מזכיר כלל את הסברא שאם נתאחו וההרכבה אינה ניכרת מותר לקיימם. [וראיתי שבהוצאה החדשה של תשובות חתם סופר המגיה מביא שכבר העירו כן, ואף יש מסיקים שהחתם סופר חזר בו]. בתשובות מהרש"ם (א' סוף קע"ט) כתב עפ"י דברי החתם סופר שאם כבר שני החלקים התאחו וההרכבה אינה ניכרת, יש להקל בקיום.

מלשון החתם סופר משמע שכדי להתיר קיום המורכב לא די ששני החלקים התאחו והתאחדו, אלא צריך שההרכבה לא תהיה ניכרת "אבל כשכבר נתאחדו והי' לאחד באופן שאין ההרכבה שוב ניכר בהם שוב אין בהם איסור קיום", כלומר צריך שיתאחדו "באופן שאין ההרכבה" ניכרת, אבל התאחו באופן שעדיין ניכרת ההרכבה אסור לקיים. לכאורה מפשטות לשונו של החתם סופר משמע שאם הרואה רואה ומבחין שיש כאן שני מינים  מורכבים יחד, אסור לקיימו, ורק אם שוב אין ההרכבה ניכרת בהם כלל, מותר. לפי דברינו גם אם ההרכבה התאחדה לגמרי אבל חלק התחתון עליו הרכיבו (הכנה) הוא בצבע שונה מהחלק העליון, כיון שהרואה רואה שהאילן מורכב משני מינים, אסור לקיים, וכן אם התחתון גזעו מחוספס והעליון חלק, ניכר שהוא מורכב ואסור לקיימו, וכן בכל שינוי. גם נראה שאם העץ, עליו הרכיבו, גם כן ימשיך לגדול וגם העליון יגדל, כלומר יהיה כאן עץ שמחצית נופו שקד ומחצית נופו אפרסק, אף שההרכבה התאחדה "באופן שאינו ניכר", כיון שרואים שיש כאן שני עצים יהיה אסור לקיימו [הסבר: בדרך כלל כשמרכיבים עץ על עץ רוצים שרק העץ שהורכב יצמח והתחתון יהיה רק "השורש". אמנם יש אפשרות להרכיב בצורה שגם התחתון יוציא ענפים וגם העליון יוציא, כגון שמשאירים ענף תחת להרכבה והוא ימשיך לצמוח  כך שמתחת להרכבה יצמחו ענפים מהמין שעליו הרכיבו [הכנה] ומעל ההרכבה יצמחו ענפים מהמין שהרכיבו [הרוכב], כפי שכתבנו חלק מהעץ יניב שקדים וחלק מהעץ אפרסקים]. עי' בלשון החזון איש שנעתיק לקמן. נראה הסבר דברי החתם סופר, הרמב"ם (כלאים ג' ה') כתב שאם שני מינים דומים "דמיון גדול עד שירָאו כשני גוונים ממין אחד לא חששו לכלאים זה עם זה, שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין". נראה דחתם סופר סובר שגם אם בשעת ההרכבה היו נראים שני מינים אם אחר כך לא נראים כשני מינים שוב אין כאן כלאים, כיון שלמראית עין נראים כאחד, מכאן ואילך אין הוא כלאים יותר. כלומר ע"י שנראים כשני מינים הוו כלאים, בשלב מסוים שוב אינם נראים כשני מינים, פסקו להיות כלאים. נראה דאם לאדם שאינו בקי ומומחה לא ניכר שהם כלאים, אף שבקי ומומחה יבחין מיד שהם שני עצים ושני מינים, לא הוו כלאים. אף דהחתם סופר באותה תשובה כתב שאם בקי יכול לקבוע את מין הענף עליו הרכיבו, אף שמי שאינו בקי לא יכול להבחין, שוב לא הוי ספק כלאים, דכל ספק של חסרון ידיעה לא הוי ספק, לגבי מראית עין שקובעת אם הם כלאים או לא, לא בעינן בקי. [מלשון החתם סופר משמע קצת שאם הרואה מבחין שהעץ מורכב, אף שאינו מבחין שהם שני מינים, פעמים אפשר להבחין לפי צורת הגידול – אסור לקיימו, שהחתם סופר כתב "אבל בשכבר נתאחדו והי' לאחד באופן שאין ההרכבה שוב ניכר בהם שוב אין בהם איסור קיום", משמע קצת שאפילו לא ניכר שהם שני מינים אבל ניכר שיש כאן הרכבה, אסור.] נראה שכן למד החזו"א בדברי החתם סופר, שכיון שבכלאים אזלינן בתר מראית העין, אם אין ההרכבה ניכרת לא הוי כלאים. החזו"א (כלאים ג' ג' ד"ה נראה דהמרכיב) סובר שגם אם אין ניכר כעת שהמורכב הוא שני מינים יש איסור בקיומו, ולא כסברת החתם סופר [החזון איש אינו מזכיר את החתם סופר], וכתב לחלק בין מה שפסק הרמב"ם שאם במראית העין שני מינים נראים למין אחד, אינם כלאים, לבין עץ מורכב משני מינים ניכרים, וכעת, לאחר זמן, אינו ניכר, דבשני מינים הדומים דמיון גדול דאינם כלאים "התם מכיר כל אילן לעצמו ומכל מקום אינו רואה כאן הרכבת ב' מינים שמשפט העין שהן מין אחד שנתפרד לב' צורות, אבל הכא כשיראה העצים המורכבים הוא יודע שזה תפוח וזה של שקד שהן ב' מינים בהחלט אלא לפי שנתאחו הן מגדלין מין משותף ואף שאבד עץ אחד מהן את מראיתו ואינו מכירו עכשו במראיתו החיצוני מ"מ כיון שאפשר לעמוד עליו ולהכירו היכר גמור שהוא שקד ותפוח ואז מכירן לב' מינים נפרדים אין בו היתר שכתב הר"מ [הרמב"ם] דהתם אינו טועה ואפ"ה שופטן למין אחד, אבל הכא אם לא יטעה בהם ידע שהן ב' מינים".

לפי מה שכתבנו החתם סופר (בתשובה הנ"ל) סובר שאם אין ניכר שהאילן מורכב משני מינים "הפסיק" להיות כלאים ומותר לקיימו [נראה דפשוט דגם לעוקרו ולנוטעו במקום אחר מותר, אפילו אם עוקרו בלי גוש שיכול לחיות בו]. והחזו"א חולק וסובר דעץ המורכב משני מינים גם שנתאחה ואינו ניכר שהוא שני מינים נשאר כלאים ואסור לקיימו.

בדעת החתם סופר כתבנו שמותר לקיים אילן מורכב אם אינו ניכר שהאילן הוא שני מינים, כיון שאינו ניכר שוב לא הוי כלאים. לדברי החתם סופר צריך לדחוק לומר שמה שכתבו הטור והשו"ע (יו"ד רצ"ה ז') שאסור לקיים המורכב, הוא אינו איסור מוחלט אלא אסור לקיימו כל זמן שניכר שהוא מורכב אבל כאשר כבר אינו ניכר מותר לקיימו.

ערוך השלחן (יו"ד רצ"ה ט"ז – י"ח) סובר שלדעת הרמב"ם אין איסור לקיים עץ המורכב משני מינים ורק ההרכבה עצמה נאסרה, אך אם הורכבו, מותר לקיימו. ודיוקו של ערוך השלחן מהא שהרמב"ם לגבי כלאי זרעים (כלאים א' ג') כתב "ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקר אותן", וכן לגבי כלאי הכרם (כלאים ה' ח') כתב הרמב"ם "אחד הנוטע ואחד המקיים … קדש". ולגבי כלאי הרכבת אילנות לא הזכיר שאסור לקיים [ערוך השלחן דייק כן שגם במשניות (כלאים ה' א') על כלאי הכרם ועל כלאי זרעים מפורש שאסור לקיימם ועל כלאי אילנות לא נזכר]. ולכן  מסיק ערוך השלחן שלדעת הרמב"ם מותר לקיים כלאי הרכבה. בעיקר דברי ערוך השלחן, לכאורה גם לגבי כלאי הכרם (כלאים ה' ח') לא כתב שאסור לקיים, הרמב"ם כתב רק שאם קיים הרי זה קדש "אחד הנוטע ואחד המקיים כגון שראה כלאים צמחו וכרמו והניחם הרי  זה קדש". ואין לומר היות ואם קיים הרי זה קדש ונאסר באכילה ובהנאה מוכח שאסור לקיים, דאיסור האכילה וההנאה מכלאי הכרם אינו תלוי אם עשה איסור בקיום, דאם נאמר שהאיסור לקיים הוא מדברנן ולא מדאורייתא, כלומר מדאורייתא אינו עושה שום איסור במה שמקיים, בכל זאת כפשוטו משמע שאם קיים את כלאי הכרם, איסור האכילה הוא מהתורה, וכן כתב החזו"א (כלאים ד' י"ג) "ולמאי  דקיימא לן במקיים כלאים אינו אלא מדרבנן [עי' סי' ב' סק"ח] ה"נ [בכלאי הכרם] איסורו דרבנן, מיהו אם לא עקר נאסר הכרם מהתורה". חזינן שאיסור אכילת כלאי הכרם אינו תלוי באיסור הקיום [וכן מה שכתב ערוך השלחן שלגבי כלאי זרעים כתב הרמב"ם שאסור לקיימם "אסור לאדם לקיים כלאי זרעים" ולגבי כלאי אילנות לא כתב שאסור לקיים. אף שלכאורה מהרמב"ם משמע כדברי ערוך השלחן שמה שכתב אסור לקיים "כלאי זרעים" אינו כולל כלאי אילן, מהמחנה אפרים (כלאים א' ז') לא משמע כן, שהקשה על מה שכתב הרמב"ם דמותר ליטע יחור מן האילן שהורכב כלאים "ק"ק דהא כתב לעיל (הלכה ג') אסור לקיים כלאים", בהלכה ג' הרמב"ם כתב שאסור לקיים כלאי זרעים, מכיון שהמחנה אפרים מקשה מהלכה ג' [מכלאי זרעים] על הלכה ז' [על כלאי אילן] משמע דפשיטא ליה שאם אסור לקיים כלאי זרעים הוא הדין שאסור לקיים כלאי הרכבה, וכן עי' בחוט המשולש (לרבי חיים מוולזי'ן תשובה כ"ד) שנראה דפשיטא ליה שאין לחלק בין כלאי זרעים לכלאי אילן, ואם כלאי זרעים אסור לקיים הוא הדין לכלאי אילן, וצ"ב]. ומוסיף ערוך השלחן שאפי' לדעת הרא"ש (הלכות כלאים ג') שהמקיים כלאי אילנות לוקה "וודאי דגם כוונת הרא"ש אינו כמו שתפסו רבים דכוונתו לקצוץ האילן אלא … כוונתו מיד אחר ההרכבה כשעדיין לא נתגדל האילן כלל מחויב ליטול המורכב מעצם האילן … אבל כשכבר נשתרשה ונעשית אילן הוי היתר גמור … ונמצא לפי זה דלדעת הרמב"ם ליכא כלל איסור מקיים באילנות ואפילו להרא"ש אינו אלא מיד כשמרכיבן אבל כשהישראל קונה פרדס או כרם ויש בהם מורכבים שכבר נעשו אילנות אין בזה איסור כלל (כנלע"ד)". אף דערוך השלחן בתחילת דבריו תמה כיצד יתכן שיהודים קונים כרמים ופרדסים שרובם ככולם מורכבים לפי מה שפסק השו"ע (יו"ד רצ"ה ז') שאסור לקיים המורכב וחייבים לעוקרם "ואין מי שיעשה כן ונמצא שכולם עוברים בכל יום על לאו דמקיים כלאים, וכיון שלא יתכן שכל ישראל עוברים על לאו דמקיים כלאים", על זה כתב "ולענ"ד נראה ללמד זכות על כלל ישראל" שאיסור מקיים הוא רק לפני שהתאחה ונשרש, אבל כשנעשה אילן אחד, מותר. משמע שאין כאן אלא רק לימוד זכות, אך מהמשך דבריו משמע שכך הוא דעת ערוך השלחן, שלרמב"ם אין איסור קיום כלל ולרא"ש האיסור  הוא רק עד ששני חלקי ההרכבה מתאחים.

אם כנים דברינו מה שכתבנו בדעת החתם סופר שמתיר קיום רק "כשכבר נתאחדו והי' לאחד באופן שאין ההרכבה שוב ניכר בהם", כלומר צריך שיתאחדו ויהיו לאחד באופן מסויים, שכבר ההרכבה אינה ניכרת, ערוך השלחן מקיל יותר מהחתם סופר, שמלשון ערוך שלחן משמע שמיד ששני החלקים התאחו מותר לקיימם, ולחתם סופר רק בתנאי אם התאחו "באופן שאין ההרכבה שוב ניכר בהם". גם נראה דסברת ערוך השלחן היא לא כמו שכתבנו בשם החתם סופר שכיון שאין ההרכבה ניכרת שוב לא הוי בכלל כלאים, שכלאים תלוי במראית העין. אלא סברת ערוך השלחן שכל איסור מקיים הוא כאשר "הכלאים" עדיין גדלים, כגון בכלאי זרעים, ובכלאי הרכבה האיסור הוא לגדל ולאחד שני מינים לאחד, אבל כשכבר התאחו, שוב אין בזה גידול כלאים גם אין איסור קיום.

שיטה אחרת לכוכב מיעקב (תשובה י"ח). נראה דדעתו שאם שני חלקי ההרכבה התאחו שוב לא הוי כלאים, דרק שני מינים נפרדים הוו כלאים אבל כשתאחדו אין הם כלאים [דוגמא: פרד שאביו סוס ואמו אתון (חמורה) כיון שבפרד שני המינים התאחדו והיו לאחד, מותר לחרוש בו ולרכב עליו, דכיון שבפרד שני המינים התאחדו לאחד, הפרד אינו כלאים]. לכן סובר הכוכב מיעקב שענף שהורכב והתאחד. "ושיעור הקליטה הוא שתי שבתות או ל' יום", אחר שהתאחה אין בו יותר איסור כלאים. לכן אילן מורכב כלאים וכבר התאחה מותר לעקור אותו לנוטעו במקום אחר כיון שכבר התאחה חדל להיות כלאים, והנוטע אינו נוטע כלאים. אמנם דעת הכוכב מיעקב שאף, שאחר שהתאחה וחדל להיות כלאים, בכל זאת אסור לקיימו, דחז"ל גזרו על איסור קיום גם אחר שנתאחה ואינו כלאים, שמא יקיים גם לפני שהתאחה, אבל על נטיעת מורכב שכבר התאחה, לא גזרו שמא יטע  גם לפני שנתאחה [עי"ש טעם החילוק למה על קיום גזרו ועל נטיעה לא גזרו]. וצ"ל שאם עקר את האילן ונטעו במקום אחר, לדעת הכוכב מעיקב מותר לקיימו.

דעת החזון איש (כלאים ב' ס"ק ט', י"א) שאסור לקיים אילן מורכב בין שהורכב על ידי ישראל ובין שהורכב על ידי גוי, ואסור לקיימו בין במעשה כלומר שמשקה או מנכש וכו', או בלי מעשה, אלא חייב לעוקרו. ואפילו אם עבר ומכרו לגוי צריך לפדותו ולעוקרו (שם ס"ק ט"ו ד"ה המרכיב) "המרכיב באיסור שנתחייב לעוקרו ומכר לנכרי חייב לפדותו ולעוקרו, וצריך להוציא ממונו עד חומש כדין קיום מצוה" [עי' שם עוד פרטים]. החזו"א כתב על המרכיב באיסור שחייב לפדות, ולא נתבאר בדבריו מה הדין אם הישראל לא הרכיב באיסור אלא קנה מנכרי [או מישראל] אילן מורכב ואח"כ מכרו לנכרי, אי חייב לפדותו כדי לעוקרו [עי' דרך אמונה כלאים א' צה"ל אות קכ"ג]. ודעת החזון איש שגם אם שני חלקי ההרכבה התאחו ולא ניכר עכשיו שהם שני מינים, אסור לקיימם. וכך כתב החזו"א (דיני כלאים, הרכבה, אות ל"ה, נדפס בחזו"א סוף כלאים) "אם כבר הורכב חייב לעוקרו [אף שהורכב ע"י נכרי] ואסור לנטעו במקום אחר אפי' אם עקרו בסלע עפר, אבל מותר ליטול ממנו יחור ולנוטעו במקום אחר".

סיכום קיום כלאי הרכבה

 החתם סופר כותב שאם שני חלקי ההרכבה התאחדו והי' לאחד באופן שאין ההרכבה שוב ניכר בהם, אין בהם איסור קיום. והמהרש"ם העתיק את החתם סופר וכתב שיש להקל בקיום כדברי החתם סופר. יש שהביאו סימוכים שהחתם סופר חזר בו, שבתשובה מאוחרת יותר שדן בו על איסור קיום אילנות מורכבים לא הזכיר שאם כבר לא ניכר שהאילן הוא משני מינים מותר לקיימו. לדברי החתם סופר שאם באילן לא ניכר שהוא שני מינים מותר לקיימו, צריך לומר שמה שכתב בשו"ע (יו"ד רצ"ה) "אסור לקיים המורכב כלאים" הוא רק עד שניכר שהמורכב הוא שני מינים אבל אח"כ מותר.

ערוך השלחן סובר שלדעת  הרמב"ם אין  איסור קיום מורכב כלל, וגם לדעת הרא"ש [והשו"ע] איסור קיום הוא רק עד שיתאחו, ומה שכתב בשו"ע אסור לקיים המורכב הוא רק לזמן קצר עד שההרכבה תתאחה.

הכוכב מיעקב סובר שגם אחר שחלקי ההרכבה התאחו אסור לקיים את האילן מגזירת חז"ל [אלא שמותר לעוקרו ולנוטעו במקום אחר]. לדברי הכוכב מיעקב מה שכתב השו"ע אסור לקיים המורכב, אסור בכל מקרה ולעולם.

החזו"א סובר שאסור לקיים את המורכב לעולם גם אחר שהתאחו וגם אחר שאין ההרכבה ניכרת כלל ומה שכתב השו"ע אסור לקיים המורכב הוא אסור בכל מקרה ולעולם.

[ההבדל בין הכוכב מיעקב לחזו"א, שלכוכב מיעקב אחר שהתאחה אסור לקיימו משום גזירה שמא יקיימוֹ גם לפני שהתאחה, ולחזו"א אסור לקיימו מעיקר הדין, לכוכב מיעקב מותר לנוטעו במקום אחר ולחזו"א אסור].

קיום ספק כלאים

הכלל הוא שספק איסור דאורייתא לחומרא וספק איסור דרבנן לקולא. לכן אם איסור קיום כלאים הוא מהתורה, אילן שהורכב ספק במינו ספק שלא במינו, כלומר אנחנו מסופקים אם שני חלקי ההרכבה דינם כמין אחד או כשני מינים, כיון שהספק הוא באיסור תורה אסור לקיימו מספק. אבל אם איסור הקיום הוא מדרבנן, ספק כלאים מותר לקיימו דספק דרבנן לקולא.

היות וספק אם איסור הקיום הוא מדאורייתא או מדרבנן, ויש לנו אילן מורכב שהוא ספק כלאים ספק אינו כלאים, לגבי דין תורה יש לנו ספק ספיקא [ספק ספיקא גם באיסור תורה מותר], ספק אם איסור קיום אילן מורכב הוא מהתורה, ואפילו אם נאמר שהוא מהתורה, ספק אם אילן זה הוא כלאים או לא. ואם נאמר שאיסור קיום אילן מורכב כלאים הוא דרבנן, ספיקא דרבנן לקולא, ולכן אם ספק שהאילן הוא כלאים או לא, מותר לקיימו. לשון החזו"א (כלאים ב' ט' ד"ה והלכך) "והלכך פרדסים שלנו המורכבים תפו"ז בלימון ובתפו"ז יערי (בזמנו בעיקר הרכיבו תפו"ז בלימון מתוק ובחושחש "תפוז יערי", היום מרכיבים תפוזים על כנות אחרות) אם נחזיק את הדבר לספק מינו יש להקל בקיום השקאה וניכוש דהוי ספק ספקא בשל תורה דלמא הוא מינו, ואם תימצי לומר דלא הוי מינו דלמא קיום ניכוש והשקאה מותר. ובשל איסור  דרבנן יש להתיר משום ספק מינו". בספרו החזו"א כתב כנ"ל "יש להקל", בדיני כלאים (שבספרו, הרכבה, אות ל"ה) כתב החזו"א "ואם הוא ספק מינו יש לצדד להקל בקיומו", ו"בקונטרס קיצור מהלכות כלאים שנדפס ע"י הרה"ח ר' זליג שפירא ז"ל בחיי מרן [החזו"א] זצ"ל ועל פיו", נדפס בספר דרך אמונה סוף כרך א') כתוב "ואם הוא ספק מינו יש לצדד ולהקל בקיומו. וצ"ע". הערה: אחר שהדברים נכתבו ראיתי בספר "האיש וחזונו" להרה"ג קלמן כהנא ז"ל (עמ' ס"ז) במכתב שהחזון איש כתב לרה"ג קלמן כהנא לפני שספר חזון איש כלאים נדפס, במכתבו החזון איש "מסייג" את ההיתר לקיים כלאים יותר מאשר כתבנו:

"שלו' ורב ישע גמח"ט

יקרתם הגיעוני. ההלכות עדיין לא נגמר סידורם מפני שהלכות ערלה נמסרו לדפוס בסוף הספר ובה' כלאים יש איזה דברים מוגהים ועדיין לא סודרו אולי בקרב הימים יוגמר.

 ע"ד תפו"ז ואשכוליות מידי ספק לא נפקא ובקיום יש מקום לצדד להקל. ובכל זאת אי אפשר לי להורות היתר מפורש והמיקל משום מזוני אין מזניחין אותו…"

כלומר אף שיש מקום לצדד להקל, למעשה "רומז" שרק לצורך מזוני יש להקל וגם רק אין "מזניחין אותו" את המיקל.

 

בספר דרך אמונה (כלאים א' צה"ל אות קכ"ז) מציין לתשובות חוט המשולש (לרבי חיים מוולוז'ין תשובה כ"ד) שדן על ספק כלאים. זה לשון השאלה בחוט המשולש, נראה שאת  נוסח השאלה המובא שם כתב ר' חיים עצמו "שאלה. בענין שאילתא דשאילנא אם מותר לקיים בשדהו אילנות שניכר בהן ההרכבה ואין ידוע אם נרכבו במינם או שלא במינם אם מחוייב לעקור האילנות משום ספק הרכבת האילן. והנה לפי דעת השואל שהחליט במכתבו שגם איסור קיום כלאים הוא מדאורייתא ודאי ספק דאורייתא לחומרא, אבל לא כן עמדי… " מלשון השאלה משמע שאם ההרכבה לא היתה ניכרת לא היתה שאלה, והיה פשוט שמותר לקיימם, וכל השאלה היא על "אילנות שניכר בהן ההרכבה", נראה דאין כוונתו לסברא שהבאנו בשם החתם סופר שאם אין ההרכבה ניכרת שוב מותר לקיימם. אלא שאילו ההרכבה לא היתה ניכרת בהם היה מותר לקיימם משום דהוה ספק ספיקא, ספק מורכב ספק אינו מורכב, אפי' אם מורכב אולי מורכב במינו. ואפי' אם נאמר שלא הוי ספק ספיקא, (דאין שאלה כלל אם הוא מורכב או לא, דכל הספק הוא אם מורכב באינו מינו, או שאינו מורכב באינו מינו, [כלומר צד ההיתר של הספק הוא או שאינו מורכב כלל או שמורכב על מינו] בכל זאת אם ההרכבה לא היתה ניכרת לא היה כלל מתעורר ספק דאולי הוא מורכב כלאים, והיינו אומרים דאינו מורכב כלל. אלא לכאורה זה תלוי במנהג המקום, אם רוב המין או הרבה מהמין ההוא מורכבים, לכאורה גם אם ההרכבה לא ניכרת צריך לחוש אולי עץ זה מורכב דהדרך להרכיבו. וגם לכאורה צריך לומר דמה שכתוב בשאלה שהספק הוא כיון ש"אין ידוע אם נרכבו במינם או שלא במינם", שגם בקי ומומחה לא יוכל לקבוע אם מורכב מין במינו או באינו מינו, דאם בקי יוכל להכיר ולדעת, אף שאדם רגיל אינו מבחין, לכאורה לא הוי ספק, דספק שאפשר לבררו לא הוי ספק. [כמו שכתב החתם סופר (חלק ו' תשובה כ"ה) שהבאנו לעיל "… וכל זה לפי סברתו [של השואל] דיש כאן ספק אבל לפי מה שהשרישו הפוסקים והסכימו האחרונים דבחסרון ידיעה לא שייך ספק ספיקא וא"כ אין כאן ספק לפני עור ולא ספק ספיקא להתיר אמירה לנכרי כי הבקי יבחין בלי ספק אם הוא ענף עץ תפוח יער [והוי מין באינו מינו] או תפוח מדיניי [והוי מין במינו]". ואולי הגר"ח מוולוז'ין סובר אחרת.

בדרך אמונה (הנ"ל) הביא את דברי חוט המשולש "ומצאתי בתשו' חוט המשולש להגר"ח מוולזין סי' כ"ד שדעתו ג"כ להתיר לקיים בספק מורכב דאיסור קיום דרבנן והו ליה ספק דרבנן". הדברים שהעתיק בדרך אמונה הם רק חצי דברי הגר"ח מוולז'ין, דדעת הגר"ח שם שיש חילוק באיסור קיום, דקיום בלי מעשה אסור מדרבנן אבל קיום שעושה מעשה להצמיח הוא מדאורייתא "במקיים בידים ע"י מעשה דעביד לצמוחי כגון מנכש ומשקה גם לרבנן [ולא רק לר' עקיבא] לוקה", ולכן מסקנתו של הגר"ח "בהא סליקנא ובהא נחיתנא דבמקיים גרידא ודאי הלכתא כרבנן דלא אסרי אלא מדרבנן ובדינא דידן ספיקא דרבנן הוא ושריא, ואינו חייב לעקור… אבל לעשות מעשה בגופן של האילנות כל מלתא דעביד לצמוחי הוי תולדת זורע ואסור מדאורייתא הלכך ספיקא לחומרא ואסור גם בנידון דידן". בכל דברי החוט המשולש שם מבואר שפשיטא ליה שכל קיום האסור בכלאי זרעים אסור בכלאי אילן, כלומר בכלאי הרכבה, ולכן אם להשקות בכלאי זרעים הוי דאורייתא גם בכלאי אילן הוי דאורייתא, ואם מקיים בלי מעשה בכלאי זרעים אסור מדרבנן גם בכלאי אילן אסור מדרבנן (ראה לעיל שהבאנו שגם המחנה אפרים פשיטא ליה שאין הבדל בין קיום כלאי זרעים לקיום כלאי אילן) ולכאורה מתוס' הרא"ש (סוטה מ"ג ע"ב) וריטב"א (קידושין ל"ט ע"ב ד"ה מה בהמתך) לא משמע כן.

אף שלכאורה יש הבדל בין דעת הגר"ח מוולזין לחזו"א, שהחזון איש מתיר [כלומר "יש להקל", "יש לצדד להקל", "יש לצדד ולהקל בקיום, וצ"ע"], בספק כלאים גם קיום על ידי מעשה שמצמיח את האילן מותר, והגר"ח אוסר, לשתי הדעות הכלל הוא שבאיסור דרבנן ספקא לקולא ולשתי הדעות קיום שלא על ידי מעשה הוא דרבנן, אלא שהגר"ח מוולז'ין סובר שקיום על ידי מעשה שמצמיח את העץ הוא ודאי איסור דאורייתא, ולכן בספק כלאים אסור ודעת החזון איש שגם איסור קיום על ידי מעשה אינו ודאי שהוא אסור מהתורה, ולכן בספק כלאים יש ספק ספיקא להתיר, ספק אם מעשה הקיום אסור מהתורה ואפילו אם נאמר שהוא אסור, אולי אין האילן הזה כלאים.

 כתבנו בשם החזו"א שאילן המורכב ספק כלאים יש מקום להקל לקיימו, הדוגמא שהביא החזון איש לספק כלאים "פרדסים שלנו המורכבים תפו"ז בלימון ובתפו"ז יערי אם  נחזיק את הדבר לספק…", כלומר הדוגמא שהביא כשהספק הוא בהלכה, האם תפו"ז ולימון הוו שני מינים שהם אסורים בהרכבה או שהם מין אחד ומותרים בהרכבה. לכאורה היה נראה לומר דאם הספק הוא במציאות, כגון שיש לפנינו עץ מורכב אך לא ידוע אם הורכב מין במינו או מין באינו מינו, לא הוי "ספק" לומר שמותר לקיימו מספק ומספק ספיקא [אם איסור קיום מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא ומותר לקיימו. ואם נאמר שאולי איסור קיום מהתורה, יש ספק ספיקא אולי מדאורייתא מותר לקיים כלאים, ואפילו אם תאמר שמהתורה אסור, אולי אין ההרכבה כלאים], דכיון שאם יביאו מומחה ובקי יוכל לדעת ולקבוע אם האילן מורכב כלאים או לא, שיוכל להכיר את הכנה אם הוא כלאים עם הרוכב או לא. וכן כתב החתם סופר (תשובות ח"ו כ"ה) שאם יש ספק אם האילן מורכב כלאים או לא, לא הוי "ספק", כי הבקי יבחין אם הוא מורכב כלאים או לא ".. וכל זה לפי סברתו דיש כאן ספק [אם האילן מורכב כלאים או במינו], אבל לפי מה שהשרישו הפוסקים והסכימו האחרונים דבחסרון ידיעה לא שייך ספק ספיקא וא"כ אין כאן ספק לפני עור ולא ס"ס להתיר אמירה לנכרי כי הבקי יבחין בלי ספק אם הוא ענף על תפוח יער [והוי הרכבת כלאים] או תפוח מדיניי [תפוח מאכל, והוא מין במינו]". אמנם אם יהיה ספק במציאות אם ההרכבה היא הרכבת כלאים או לא, כלומר ספק לנו על איזה מין הורכב האילן ואחר זמן גם בקי לא יוכל להכיר על איזה מין נעשתה ההרכבה, במקרה כזה, דין ספק מציאות וספק בדין, לכאורה שוים. החתם סופר דן על ספק בשעת ההרכבה ועל זה כתב שהבקי יבחין על מה מרכיבים. אך יתכן שאחר זמן גם בקי אינו יכול להבחין. לשון החתם סופר שאין לומר שהיות ולא ידוע על מה הורכבו הוי בכלל "ספק כלאים" "כי הבקי יבחין בלי ספק", משמע שאם הבקי לא יבחין "בלי ספק" הוי ספק. ויתכן דבזה ההבדל בין מה שהבאנו לעיל מתשובות חוט המשולש (לגר"ח מוולז'ין תשובה כ"ד) שפסק על עצים שניכר בהם שהם מורכבים אך לא ידוע אם מורכבים מין במינו או מורכבים הרכבת כלאים, שמותר לקיימם בקיום האסור מדרבנן [ואסור לקיימם בקיום האסור מהתורה, לדעת הגר"ח מוולזין יש קיום שאסור מהתורה ויש קיום שאסור מדרבנן], כיון שהעצים הם ספק כלאים ולא ודאי כלאים, דהתם איירי שגם בקי לא יבחין בהם בלי ספק.

 

 

[1] אם לא שנאמר שהכוכב מיעקב דן על אילן תפוחי יער שדינו כאילני סרק שאין לו פירות, דלא שייך לומר בו שטעם פירותיו רחוק מטעם פירות תפוח מאכל, דפירות תפוח יער לא נחשב לפרי. ועי' כוכב מיעקב (ד"ה אולם בשאלתו) שמשמע שסובר דתפוח יער ש"עושה פירות רק שהם גרועים", הוי אילן סרק. ועי' בלבושי שרד הנ"ל שמשמע מדבריו שאילן תפוח היער כיון שפירותיו אינם ראויים לאכילה רק על ידי כבישה הוי "אילן סרק", ורק משום זה הוי כלאים בתפוח מאכל, ולא משום שטעם הפירות רחוקים זה מזה, ואילו תפוח יער שפירותיו ראויים למאכל כשהם חיים והוי "אילן מאכל", כלאים בתפוח מאכל רק משום שטעם פירותיהם רחוקים זה מזה. אם כי מסברא קשה אמאי לא נאמר שאותו תפוח יער שהוא כאילן סרק כלאים בתפוח מאכל גם משום שטעם הפירות רחוקים, נראה הסבר הדברים דלדעת הלבושי שרד "שני אילנות מאכל שטעם פירותיהם רחוקים זה מזה הוו כלאים", אבל אילן סרק שאין לו פירות כלל ואילן מאכל מאותו המין, מפני "המרחק" בין טעם הפירות לא הוו כלאים, דכיון דאין לו פירות, לא שייך לומר שטעם הפירות שונה ורחוק, וכיון דתפוח יערי שראוי למאכל רק על ידי כבישה סבירא ליה ללבושי שרד שהוי אילן סרק, א"כ דינו כאין לו פירות כלל ולא שייך לומר שטעם פירותיו רחוק מטעמו של תפוח מאכל (כל זה בהנחה שטעם פירות תפוח יער שדינו כאילן סרק משום שפירותיו ראויים רק על ידי כבישה, באמת רחוק מטעם תפוח מאכל).