כלאי הכרם

הרב אליקים שלנגר

מתוך ידיעון הליכות שדה גיליון 186

הדברים הנכתבים במדור זה – "מושגים בהלכות זרעים" – מטרתם לבאר קצת את המושגים באופן כללי ולא לדון בפרטים. ואם בכל הנושאים כך, בדיני כלאי הכרם על אחת כמה וכמה, שהלכות כלאי הכרם משתנות על פי תנאים רבים ופרטים מרובים: איסור הזריעה של שני מינים יחד עם גרעין הגפן [חרצן], מין אחד עם גפן, זריעה בצד גפן קיימת, נטיעת גפן בצד ירק ותבואה, ההבדלים בין גפן יחידית ל"כרם", בין "כרם קטן" ל"כרם גדול", שטחים שאינם כרם ודינם ככרם ["מחול הכרם" "עריס" "קרחת הכרם"]. איסור הנאה מזמורות הגפן ומקש התבואה, אימתי רק הפירות נאסרים ואימתי גם הזמורות והקש. יש מקרים שאף שזָרע בכרם אפילו הפירות אינם אסורים, כמה מן הכרם נאסר כשזרע בתוך הכרם וכמה נאסר כשזרע בצד הכרם. אימתי הפירות נאסרים מיד ואימתי רק בהוספת מאתיים, פירות כלאי הכרם האם חייבים לשורפם. על כן נמעט בפרטים ובהבאת שיטות יותר מאשר בכל המדור, והקורא ישים לבו שאין כאן רק דברים כלליים ביותר.

ציינו כמה פעמים לדיני כלאי הכרם בחזון איש. בחזון איש חלק "זרעים" נדפסו "דיני כלאים" (דף פ"ג ע"א) ובתוכם "כלאי הכרם", בחזו"א חלק "יורה דעה" נדפסו "פרטי דיני כלאי הכרם" (דף רי"א ע"א), בחלק מהמהדורות הם הועתקו גם בחלק זרעים, אחרי "דיני כלאים".

איסור הזריעה ואיסור אכילה

אחד מג' סוגי הכלאים שבגידולי קרקע הוא "כלאי הכרם", איסורו מפורש בקרא (דברים כ"ב ט') "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם". שונה כלאי הכרם משאר סוגי הכלאים, שכלאי אילן ("כלאי הרכבה") וכלאי זרעים, אף שאסור להרכיב ולזרוע, הפירות מותרים בהנאה ובאכילה, מה שאין כן בכלאי הכרם, שהתורה כתבה בו "פן תקדש המלאה והזרע אשר תזרע ותבואת הכרם", ודרשו חז"ל (קידושין נ"ו ע"ב, חולין קט"ו ע"א) "פן תקדש פן תוקד אש", שכלאי הכרם צריך לשרוף ולא ליהנות ולא לאכול [כך היא גירסת הדרשה בבבלי, עי' תורה תמימה מה שכתב בשם הירושלמי, ועי' לקמן בשם ערוך השלחן]. בין "הזרע אשר תזרע" בכרם, ובין "תבואת הכרם" אסורים באכילה ובהנאה, ויש אשר גם זמורות הגפן וקש התבואה נאסרים בהנאה [רמב"ם]. כלומר שני איסורים בכלאי הכרם, זריעת הכלאים, האכילה וההנאה מהכלאים.

דעת ר' יאשיה (ברכות כ"ב ע"א, קידושין ל"ט ע"ב)  שחיוב מלקות בזריעת כלאי הכרם הוא רק "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד", כלומר שיהיו שלשה מיני זרעים, אחד מהם גפן ועוד שנים אחרים, ויזרע אותם יחד [ראה לקמן דיש סוברים שרק לחיוב מלקות מצריך ר' יאשיה ג' זרעים בזריעה אחת, אבל גם אם אינו זורע כנ"ל, אסור מדאורייתא]. וכדעת ר' יאשיה פסק להלכה הרמב"ם (כלאים ה' ב') "אינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד". וכן העתיק השו"ע (יו"ד רצ"ו א').

בדברי ר' יאשיה "עד שיזרע חטה שעורה וחרצן במפולת יד" נאמרו שתי הלכות א. כדי ללקות צריך שיזרע שני מינים שהם בעצמם כלאים זה בזה [חטה ושעורה] ויחד אתם יזרע גם חרצן [גרעין של הגפן]. ב. זריעת שלשת הזרעים צריכה להעשות בבת אחת. על ההלכה השניה שאין לוקים אלא אם זרע במפולת יד כלומר בבת אחת, כתב רש"י (קידושין ל"ט ע"א ד"ה ולא קיי"ל) "מפולת יד נפקא ליה מלא תזרע כרמך כלאים (דברים כ"ב ט') משמע שזריעת הכרם עצמה תהיה בכלאים", ביאור דברי רש"י כתב ערוך השלחן (יו"ד רצ"ו ה') "משום דהוה ליה למכתב כרמך לא תזרע כלאים כמו דכתיב שדך לא תזרע כלאים והוה משמע שלא תזרע שני מיני זרעים בכרם, והשתא דאקדמיה לא תזרע לכרמך משמע דגם אכרם קאי לא תזרע, והיינו שזורע בשעת מעשה גם הכרם עם הכלאים וזריעת הכרם הוא חרצן".

לשון ר' יאשיה עד שיזרע "במפולת יד" לכאורה משמע שזריעת שלושת הזרעים צריכה להעשות בבת אחת ובפעולה אחת, אמנם דעת החזון איש (כלאים א' ז', ב' ח' ד"ה והא דמחפה, י"א י' ד"ה ולפי"ז, ציינם בדרך אמונה כלאים ה' צה"ל אות י') שכל שזרע מין אחד ואח"כ מין שני ואח"כ חרצן, אם זרע את כולם לפני שהשתרשו מיקרי "מפולת יד". ולא עוד, בדברי ר' יאשיה מוזכר שזורע חרצן (גרעין של גפן), החזון איש (ב' ו' ד"ה מן האמור, י"א י' ד"ה ולפי"ז) כתב דחרצן לאו דוקא הוא הדין אם זורע יחור של גפן [ענף של גפן],  או כופף זמורה של גפן כשהיא עדיין מחוברת לגפן "האם" [הַבְרָכה] דינם כזורע חרצן. עי' חזו"א (ג' י"ב ד"ה והנה הגר"א) שכתב בתוך דבריו "מיהו למש"כ לעיל ב' סק"ו, חייב לר' יאשיה אף בחטה ושעורה ויחור…", משמע דחידוש הוא שיחור [וזמורה] דינו כחרצן, והיה אפשר לומר שיחור אינו בכלל חרצן. ועי' תרומת הדשן (שו"ת קצ"ד) שכתב לגבי איסור כלאי הכרם בחוצה לארץ "אי ידעינן שלא נזרע במפולת יד מודה דשרי, ונראה דבארצותינו לעולם שרי דלא שכיח כל עיקר לזרוע חרצנים", נראה דכוונתו שהכורמים לא היו מגדלים גפנים חדשים מחרצנים [מגרעיני הגפן] אלא או על ידי יחורים או על ידי הברכת זמורות. לכאורה משמע מתרומת הדשן היות ואין זורעים חרצנים לא מיקרי מפולת יד. ואפילו אם נאמר שכוונת תרומת הדשן שאף שגם ביחור וזמורה יתכן מפולת יד, אבל אין דרך אדם לזרוע זרעים כאשר תוחב יחור לאדמה או כופף זמורה להברכה, דזריעה ותחיבת זמורה הן שתי פעולות שונות שלא עושים כאחת, אם כך היא כוונת תרומת הדשן, צריכים לומר שתרומת הדשן אינו סובר את חידושו של החזון איש שכל זמן שלא השרישו מיקרי מפולת יד, דאם כל זמן שהיחור או הזרעים לא השרישו מקרי מפולת יד, אמאי לא שכיח שיזרע שני מיני זרעים ואח"כ יתחוב שם יחורים או יתחוב יחורים ואח"כ יזרע שם זרעים. אך לכאורה נראה דכוונת תרומת הדשן היא כפשוטם של דבריו, שרק בזריעת חרצנים יש "מפולת יד" ולא ביחור ובזמורה.

על ההלכה הראשונה של ר' יאשיה, שחייב מלקות רק אם זרע ג' זרעים חיטה שעורה וחרצן, כתב רש"י הנ"ל (קידושין ל"ט ע"א ד"ה לא קיי"ל) "וטעמיה דר' יאשיה לא ידענא מהיכא נפקא ליה דבעינן ב' מיני זרעים וחרצן שלישי". ובתוס' שם (ד"ה לא קיי"ל) כתבו "משמע ליה דקרא הכי קאמר כרמך לא תזרע כלאים כלומר ובעינן שיהיו כלאים קודם שיבואו בכרם". לדברי התוס' שבעינן "כלאים" גם בלי החרצן, לכאורה פשיטא ששני הזרעים צריכים להזרע קרובים אחד לשני שיהיו אסורים משום זריעת כלאי זרעים, שאם נפלו [החיטה והשעורה] רחוקים אחד מהשני כדין חיוב הרחקת מין אחד מהשני, אין כאן כלאים, אפילו שכל אחד מהם יותר קרוב לחרצן מדין הרחקה שבין חרצן לתבואה כגון שהחרצן בין שניהם, החיטה מימין החרצן, והשעורה משמאל החרצן, אין כאן כלאים "קודם שיבואו בכרם". וכן משמע ברמב"ם (כלאים ה' א') "הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים", משמע דבכל מקרה שלוקה משום זריעת כלאי כרם, לוקה גם משום כלאי זרעים, ולא יתכן שילקה רק משום כלאי הכרם. וכן משמע בירושלמי (כלאים ח' א') שהוא מקור לדברי הרמב"ם, עי' רדב"ז וכסף משנה [ועי' חזו"א (כלאים ג' י"ב ד"ה שם ליתן שיעור אחרת) מש"כ בשם הגר"א]. אמנם עי' מהר"י קורקוס (כלאים ה' ג' ד"ה ואינו חייב) שכתב "אפשר דמיירי כשמרחיק בין הזרעים הרחקה הראויה לזרעים [ולכן משום איסור כלאי זרעים אינו עובר, רק משום כלאי הכרם]". וכן כתב ערוך השולחן (יו"ד רצ"ו ד')  [יתכן שחייב מלקות רק משם כלאי הכרם ולא משום כלאי זרעים] "דבכלאי זרעים לא קפדינן רק שיעור יניקה כמ"ש בסי' רצ"ז ובכלאי הכרם יש שיעורים גדולים מזה". כלומר שיתכן שזרע ג' זרעים במפולת יד והזרעים הם כלאים עם הכרם אך אינם כלאים זה בזה שרחוקים יותר אחד מהשני משיעור יניקה [עי"ש בערוך השלחן שלכאורה דבריו צריכים ביאור, בתחילה הביא את הירושלמי שמקשה הרי בכל זריעה של מפולת יד חייב משום כלאי זרעים ולמה צריך איסור של כלאי הכרם, וערוך השלחן כותב את תירוץ הירושלמי "לעבור עליו בשני לאוין", ואח"כ מחדש ערוך השלחן תירוץ נוסף מדיליה דבכלאי זרעים לא קפדינן וכו', דלכאורה אם הירושלמי לא תירץ כן, נראה דלא סבירא ליה תירוצו של ערוך השלחן]. ועי' בבתי כלאים לבעל תפארת ישראל אות ל"ו שכדי ללקות צריך שכל ג' הזרעים יהיו במרחק טפח ולא יותר. ונראה משום דדעתו שרק בהכי יש מלקות,  כמ"ש שם באות ב'.

כאמור להלכה נפסק כדעת ר' יאשיה שאינו לוקה על "לא תזרע כרמך כלאים" "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד". אודות זריעה שלא כנ"ל, כגון זרע חיטה ושעורה על יד גפן קיימת, או זרע חרצן ליד חיטה ושעורה [כלומר שלשת המינים נמצאים יחד אך לא נזרעו במפולת יד], או זרע רק חיטה על יד גפן קיימת או זרע חרצן על יד חיטה [כלומר אין שלשת המינים אלא רק גפן וחיטה וגם לא נזרעו במפולת יד], לא נמצא מפורש אם לדעת ר' יאשיה זריעה כזו שלא נתקיימו בה שני התנאים, ג' זרעים ומפולת יד, אם הזריעה אסורה מהתורה, או אסורה מדרבנן או מותרת, כמו כן לא נתפרש בגמ' מה דין הזרע שנזרע ותבואת הכרם, אם קדשו ואסורים באכילה ובהנאה או לא. שיתכן שאף שאין איסור זריעה מהתורה רק אם זורע ג' מינים ובמפולת יד, בכל זאת הגידולים נאסרים מהתורה.

 לגבי איסור אכילה והנאה מפורש ברמב"ם (מאכלות אסורות י' הל' ו' ז') שגם אם לא נזרעו ג' זרעים ובמפולת יד, הגידולים אסורים מהתורה "כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שזרע ישראל, בין שזרע נכרי, בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורים באכילה ובהנייה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם. והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפין". מפורש שגם אם זרע מין אחד "מין ממיני התבואה", וגם אם זרע שלא במפולת יד, "שנטע הגפן בתוך הירק", שניהם נאסרים. נראה דמה שכתב הרמב"ם בתחילת דבריו "שנזרעו עם הגפן" אין כוונתו שנזרעו יחד במפולת יד, אלא עם הגפן פירושו סמוך לגפן. [עי' בכסף משנה (כלאים ה' ז') שכתב דאין ראיה מהרמב"ם שגם במין אחד נאסר, אמנם בבית יוסף (יו"ד רצ"ו דף רמ"ב ע"ב, במהדורה החדשה עמ' ש"כ) כתב שמהרמב"ם משמע שגם מין אחד אוסר].

לגבי איסור זריעה כתב הרמב"ם (כלאים ה' ז') "אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד גפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה אם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם". לכאורה מלשון הרמב"ם משמע שהאיסור לזרוע ירקות או תבואה בצד גפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה, הוא דאורייתא מדכתב "אע"פ שאינו לוקה הרי זה קדש", משמע שרק מלקות אינו לוקה אבל הזריעה עצמה אסורה מהתורה [לכאורה משמע שהוא הדין אם זרע מין אחד בצד הגפן או נטע גפן בצד מין אחד, "תבואה בצד גפן" "גפן בצד הירק או התבואה"]. וכן כתב הכסף משנה (כלאים ח' סוף י"ג-י"ד) שגם זריעה שלא במפולת יד אסורה מהתורה "… הרי בהדיא שאע"פ שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזורעו ואם זרעו אסור בהנאה". [הכסף משנה לא פירש מהיכן דייק ש"הרי בהדיא שאע"פ שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזורעו", דאולי האיסור שהזכיר הרמב"ם הוא מדרבנן. וכן הכס"מ לא פירש אם גם זריעת מין אחד אסורה מהתורה, ואם גם מין אחד אוסר באכילה והנאה או דוקא שני מינים. עי' לעיל שהבאנו "סתירה" בין דבריו בכסף משנה לדבריו בבית יוסף. ולפי דבריו בבית יוסף גם במין אחד איסור האכילה וההנאה הוא מן התורה]. וכן כתב הלחם משנה (מאכלות אסורות י' ו') "ונראה מדברי רבינו [הרמב"ם] דהוא סבור דמאי דאמר ר' יאשיה בפ"ק דקידושין (ל"ט ע"א) ובכמה מקומות דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו לענין מלקות אבל לענין איסור זריעה מן התורה ולענין איסור אכילה והנאה אפילו מין אחד בין הגפנים אסור … וכן נראה בפרק ה' מהלכות כלאים שבתחילת הפרק פסיק כר' יאשיה דבעי חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואח"כ (הל' ז') כתב אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים וכו' ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם משמע דאסור מן התורה בזריעה אע"פ שאין בו מלקות וכן ביאר הרב כסף משנה בסוף פ"ח מהלכות כלאים [שהעתקנו לעיל]". גם הלחם משנה לא ביאר מהיכן דיוקו שהאיסור לזרוע בלא מפולת יד ואפילו מין אחד הוא מדאורייתא שיתכן דמה שכתב הרמב"ם שאסור לזרוע אע"פ שאין בו מלקות הכוונה שאסור מדרבנן. אנחנו כתבנו לעיל שכן משמע ממה שכתב הרמב"ם "אע"פ שאין בו מלקות" משמע שרק מלקות אין אבל האיסור הוא דאורייתא, ואולי גם כוונת הכסף משנה והלחם משנה לדייק כן. אלא שעי' בלשון החינוך (מצוה תקמ"ח) שכתב "וכן אסרו רבנן לזרוע מיני תבואה וכן ירקות בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה … ואם עשה כן אף על פי שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה ושורפין הכל", כלומר לדעת החינוך לזרוע שלא במפולת יד אסור מדרבנן [עי"ש הטעם למה חז"ל אסרו הזריעה] וסיים "אעפ"י שאינו לוקה", ובודאי כוונתו אעפ"י שאינו לוקה משום שאין האיסור מהתורה, כלומר לשון "אע"פ שאינו לוקה" אינו מורה שהאיסור הוא מהתורה (עי' רמב"ם ביאת המקדש ג' ט', ובכסף משנה שם). אמנם אם נאמר שפשיטא להו לכסף משנה וללחם משנה שאם הפירות נאסרים מדאורייתא מוכח שגם הזריעה אסורה מדאורייתא, כלומר איסור אכילת כלאי כרם הוא רק אם גם הזריעה היתה באיסור, א"כ כיון שהרמב"ם כתב מפורש שאיסור האכילה וההנאה ממה שנזרע בצד הגפן [או גפן שנזרע בצד תבואה] הוא מדאורייתא, מוכח שגם איסור הזריעה מהתורה, אלא שאין בו מלקות [אין הכוונה שאיסור הזריעה היא הגורמת לאיסור האכילה, דהרמב"ם דלעיל (מלאכות אסורות י') "בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן", ולנכרי אין איסור לזרוע ובודאי אם עלו מאליהן לא היה איסור בזריעה, אלא הכוונה שבכל צורה שיש איסור לזרוע כלאי הכרם, אם הזרעים והכרם באותה צורה אסורים באכילה ובהנאה, אבל אם כלאי הכרם הם בצורה שמותר אפילו לזרוע אינם נאסרים].

אמנם צ"ב שאם זריעה שלא במפולת יד ושלא בג' זרעים אינו בכלל הלאו של כרמך לא תזרע, ולכן לא לוקים, מהיכן למדנו שהתורה אסרה את הזריעה. החזון איש (כלאים א' ו') כתב שאם התורה אסרה את הפירות חזינן שזריעה כזו, אף שאינה במפולת יד וג' זרעים, אינה רצויה לפניו "נראה דנלמד מהא דאסרתן התורה וכתיב פן תוקדש, אלמא דלא ניחא ליה לרחמנא בהכי, ומ"מ נראה דאינו אלא איסורא בעלמא ולא לאו אע"ג דכתיב פן [תוקדש המלאה וכו', וכל "פן" הוא לאו] כיון דלא כתיב פן על העשיה [כלומר על הזריעה] אלא על הקידוש". עי"ש בחזו"א אם למסקנה סבירא ליה שאיסור זריעת מין אחד הוי דאורייתא. לכאורה לדברי החזו"א צריך לומר דתחילת הפסוק "לא תזרע כרמך כלאים" וסוף הפסוק "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" אינם קשורים יחד, תחילת הפסוק הוא על זריעה במפולת יד וג' זרעים, חיטה שעורה וחרצן, וסוף הפסוק אינו מחובר לראשיתו אלא כל כלאים של כרם נאסר. וכן כתב ערוך השלחן (יו"ד רצו י') בדעת הרמב"ם "הכי פירושו לא תזרע כרמך כלאים וזה חטה וכו' במפולת יד. … ואח"כ קאמר פן תקדש המלאה והזרע ותבואת הכרם כלומר דלעניין שתאסר התבואה והגפן לא בעינן רק חד זרע וכרם מגודל".

 

לפי מה שכתבנו בדעת הרמב"ם, יוצא:

א. מלקות חייב רק אם זורע ג' מינים חיטה ושעורה וחרצן וזורעם במפולת יד.

ב. אסור לזרוע מהתורה חיטה [או שעורה] בצד גפן או גפן בצד חיטה [או שעורה], אבל אין בו מלקות [ולא לאו אלא איסורא בעלמא].

ג. הפירות נאסרים מהתורה בין שזרע ג' מינים יחד בין זרע מין אחד בצד גפן או גפן בצד מין אחד. גם אם זרע נכרי וגם אם עלו מאליהן נאסרים, ואם אכל מהפירות לוקה. כלומר הדין "עד שיזרע חטה ושעורה במפולת יד", נאמר רק לגבי חיוב מלקות על הזריעה אבל איסור תורה ואיסור אכילת הפירות הוא גם ללא מפולת יד וללא ג' זרעים.

אף שכתבנו כן בדעת הרמב"ם אין הדברים מוסכמים לכל הדעות, ויש מפרשים אחרת את הרמב"ם. בראשונים אחרים מצאנו שיטות שונות א. יש אומרים שאם לא מתקיים בזריעה "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" אין שום איסור, דהתורה לא אסרה אלא זריעה כזאת, ואם זרע בצורה אחרת – מותר, וגם הפירות אינם נאסרים, [נראה דפשיטא להו שסוף הפסוק "פן תקדש המלאה" קאי על תחילת הפסוק  "לא תזרע כרמך", ואם תזרע כרמך כלאים כלומר תזרע ג' זרעים ובמפולת יד, המלאה תקדש, אך אם תזרע אחרת המלאה לא תקדש]. וגם רבנן לא אסרו זריעה שאין בה "חטה ושעורה וחרצן במפולת יד", וגם את הפירות לא אסרו. ב. יש סוברים שמדין תורה רק ג' זרעים ובמפולת יד אסור, ומדין תורה כל שלא היו ג' זרעים ובמפולת יד גם הפירות מותרים, אבל רבנן אסרו גם במין אחד וגם שלא במפולת יד, ולא רק את הזריעה אסרו אלא גם את הפירות.  ג. יש סוברים ששני מינים וגפן אפילו אם לא זרעם במפולת יד, הפירות אסורים מהתורה. אבל מין אחד וגפן אינו אוסר. [ונראה שלדעתם גם זריעת שני מינים בצד גפן מותרת כיון שאינו במפולת יד, אלא שהפירות יאסרו], עי' דרך אמונה (כלאים ה' ס"ק כ"ז) שציין לשיטות השונות.

 

חיוב שריפת כלאי הכרם

כאמור שונה כלאי הכרם משאר סוגי כלאים של גידולי קרקע, שכלאי הרכבה וכלאי זרעים אף שעשה איסור, הפירות מותרים באכילה, מה שאין כן כלאי הכרם שהפירות נאסרים, הן פירות הגפן והן התבואה [או הירק] שזרע בכרם כמבואר בקרא (דברים כ"ב ט"ז) "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם", כלומר גם הזרע וגם תבואת הכרם יתקדשו. הגמ' (קידושין נ"ו ע"ב, חולין קט"ו ע"א) דורשת "פן תקדש פן תוקד אש", היות והתורה אמרה "תוקד אש" מפורש שלא רק באכילה נאסרו כלאי הכרם אלא גם בהנאה, כפשוטו משמע שהדרשה היא מכיון שכלאי הכרם התורה חייבה לשרוף ולא להשתמש בהם שום שימוש, מוכח שלא רק לאוכלם אסור אלא גם ליהנות מהם אסור. לכן איסור שאר סוגי כלאים [זרעים והרכבה] "שייך" רק לחקלאי או למי שמגדל דרק הזריעה נאסרה, אבל אין לו שייכות לצרכן הקונה את הפירות, מה שאין כן כלאי הכרם שפירותיו נאסרים באכילה והנאה, יש להם שייכות לכל אדם.

אם הדרשה שהזכרנו היא "פן תקדש – תוקד אש" הוא כמו שכתבנו "תוקד אש" משמע שפירות כלאי הכרם חייבים לשרוף [יש מקרים שלא רק הפירות נאסרו באכילה אלא גם עץ הגפן עצמו והקש של התבואה נאסרו וגם אותם חייבים לשרוף].

ערוך השלחן (יו"ד רצ"ו ב') "ויש בזה שאלה כיון דהתורה גזרה פן תוקד אש למה אינו מחוייב לשורפם ולא מצינו בכל הש"ס ולא ברמב"ם וכל הפוסקים שכלאי הכרם צריך לשרוף כחמץ … וצ"ל דזהו אסמכתא בעלמא דלא תיהני בה פדיון כמ"ש אבל עיקר כוונת התורה שתיאסר בהנאה כקודש וכפשטא דקרא … ועי' מה שכתבנו בסעיף ט"ו דמרמב"ם יש לדייק שצריך לשרוף" [לקמן נעתיק סעיף ט"ו מערוך השלחן], נראה דמסקנת ערוך השלחן שאין חיוב לשרוף כלאי הכרם. וכן כתב החתם סופר (יו"ד סוף תשובה רפ"ו, ציינו ערוך השלחן רצ"ד ג') "והנה כתבתי במקום אחר דלא מצאתי בש"ס שמחויב אדם לשרוף ערלה … אשר מזה נראה לי מעולם לא נצטוה לבער ערלה מן העולם אלא שאסור בהנאה וסגי ליה בשריפה להתיר אפרן לאפוקי בשר בחלב דלא סגי בהכי אבל שיהיה מצוה להדר לשרוף לא מצאתי, וכן לא ראיתי מעולם מרבותי ששורפים רק הניחום וירקבו. הן אמת בכלאים קאמר ש"ס ר"פ ר' ישמעאל במס' עבודה זרה (ס"ד ע"א) למעוטי תפלה אך התם קאי על גידולו של כלאים למעט ולבטל מעשה התיעוב אבל אם נעקר ממקום גדולו שוב אין מצוה בביעורו וקרא אמר לא תזרע כרמך כלאים פן תגרום לך שתוקד אש פי' נהי שלא תגרום איסור הנאה מאפרן על כל פנים תגרום אסור הנאה  מגופן, אבל אין מצוה בשריפה נמצא אין הבעלים צריכים להדר לחפוש אחר אותן פירות. … מכל מקום נ"ל הנ"ל [נראה לי הנכתב לעיל]. ואינני אומר למעשה פר"מ ישום עיונו על הדבר אשר יראה בעיניו יעשה יורה יורה ידין ידין ודבר ה' בפיו אמת", תשובה זו היא משנת תקע"ט. אף שהחתם סופר מסיים שאינו אומר למעשה,  ומשמע שגם על כלאי הכרם ולא רק על ערלה קאי שאינו למעשה רק להלכה, נראה שכך היא דעתו של החתם סופר שאין מצוה לשרוף כלאי הכרם. נראה דלהחתם סופר פירוש הפסוק  "פן תקדש המלאה – פן תוקד אש", כלומר לא יהיה לך כלאים בכרם, שאם יהיה לך ותרצה ליהנות מהפירות תצטרך לשרוף ורק כך תוכל ליהנות כשהוא אפר, אבל אם לא תרצה ליהנות כלל אין אתה מחוייב לשרוף. אמנם בתשובה אחרת (או"ח ק"פ סד"ה שבתי וראיתי, ציינו המהדיר של המהדורה החדשה של תשובות חת"ס) התשובה היא משנת תקפ"א כלומר מאוחר בשנתיים מהתשובה הקודמת, כתב החתם סופר "… שאר איסורי הנאה [חוץ מחמץ שמצוה להשבית] אפילו כלאי הכרם וערלה דאתי מיניה וכתב תוס' סוף תמורה (ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין אפרן מותר) דמשו"ה אפרן מותר דאין לך שנעשה מצותו ומועלים בו דמשמע דאיכא מצות עשה בהשבתתן מן העולם מ"מ לא נ"ל שיהי' מצוה לבערו אלא אם מבערו באש מצוה קעביד דהרי הרמב"ם הלכות ערלה לא הזכיר מצוה זו וכן בש"ע בהלכות ערלה לא נזכר מזה כלום רק בסוף הלכות פסולי המוקדשים (י"ט י, ועי' הל' י"ד) הזכיר ערלה מהנשרפים. גם לא ראיתי רבותי נזהרים בשריפת פרי ערלה, ואע"ג די"ל ערלה בחו"ל [בחוצה לארץ] שאני מ"מ באמת נ"ל כנ"ל [נראה לי כנכתב לעיל]. בתשובה זאת סובר החתם סופר שאמנם אין חיוב לשרוף כלאי כרם, אך אם שורף עושה מצוה [לפי זה צריך קצת ביאור אמאי רבותיו לא הדרו לשרוף ערלה אף שאין חיוב היו יכולים לקיים מצוה. ואולי פשיטא ליה לחתם סופר שאם אין חיוב לשרוף רק שהשורף עושה מצוה אם שורף, יש לחלק בין ערלת ארץ ישראל לערלת חוצה לארץ, אבל אם בארץ ישראל היה חיוב לשרוף נראה לחתם סופר שאין חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל, אלא דכתב דאין הכרח מהא דרבותיו לא הדרו לשרוף שאין מצות שריפה בארץ ישראל "די"ל ערלה בח"ל שאני" וכן בתשובה הקודמת (יו"ד רפ"ו) הביא החתם סופר ראיה מרבותיו שלא שרפו פירות ערלה אלא "רק הניחוח וירקבו"]. לכאורה דברי החתם סופר צריכים ביאור, אם מהקרא "פן תקדש" לא ילפינן חיוב שריפה, מנין שאם שורף באש מקיים מצוה, לכאורה נראה שבתשובה הראשונה (יו"ד רפ"ו) לא סבירא ליה לחתם סופר שהשורף מקיים מצוה. ממה שהקשה מהגמ' (עבודה זרה ס"ד ע"א) "למעוטי תפלה", ואם בביטול הכלאים מקיים מצוה, אף שאינו מחוייב לכאורה לא קשה מהגמ' שם [לפחות החתם סופר היה צריך לפרש דמשום מקיים מצוה שאינה חיובית לא אמרינן למעט תפלה], וגם מלשונו של החתם סופר שכתב "שיהיה מצוה להדר ולשורפו לא מצאתי …", "אם נעקר ממקומו שוב אין מצוה בביעורו", משמע שאין הדור ואין מצוה כלל לשרוף אותו. [עי' במהדיר שרמז דלפי התשובה השניה (או"ח ק"פ) מתורצות כמה קושיות שהקשו על תשובה הראשונה (יו"ד רפ"ו(, ואם נאמר כמו שכתבנו שהתשובות חלוקות, על תשובה (רפ"ו) תשארנה הקושיות]. אמנם בתשובה שלישית (יו"ד סוף צ"ח ד"ה אלא לפ"ז) כתב החתם סופר בתוך דבריו "[כלאי הכרם] דמצוה לבערו בשרפה פן תוקד אש וכל שמצוה לבערו אסור רוצה בקיומו … הא ערלה מצוה בשריפה דיליף מכלאים כמבואר תוס' בשלהי תמורה (ל"ג ע"ב ד"ה אלו הן)". מלשון החתם סופר לכאורה משמע דמצוה חיובית היא לשרוף כלאי הכרם, ולא רק אם שורף מקיים מצוה (תשובה זו היא משנת תקע"ח, קודמת לשתי התשובות הנ"ל).

הרמב"ם (כלאים ה' ז') "… הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנייה הירק או התבואה והגפנים ושורפין את שניהן שנא' פן תקדש המלאה הזרע וכו' ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים האלו אסורין בהנאה ושורפין אותם ולא יסיק בהן תנור וכירים ולא יבשל בהם בשעת שריפתן", וכן הוא בשו"ע (יו"ד רצ"ו ג'). ערוך השלחן (יו"ד רצ"ו ט"ו) כתב "ומשמע קצת [מלשון הרמב"ם] דיש חיוב לשרוף ודלא כמו שכתבתי בסעיף ב' ובסימן רצ"ד סעיף ג'". אף שערוך השלחן כתב שמשמע קצת מהרמב"ם שיש חיוב לשרוף כלאי הכרם, נראה שלא חזר מדעתו שהבאנו לעיל שאין בכלאי הכרם חיוב שריפה באש כמו שיש מצוה לשרוף בשר קדש שנטמא או נותר. רמב"ם (פסולי המוקדשין י"ט י') "אלו הן הנשרפין, בשר קדש שנטמא או שנותר או נפסל, וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו וחטאת העוף הבאה על הספק, ושער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם. ודבר שאין דרכו להשרף כגון משקין של ערלה ושל כלאי הכרם הרי אלו יקברו" (ועי' שם הל' י"ד). לכאורה משמע שכלאי הכרם חייבים לשרוף באש כמו בשר קדש שנטמא או שנותר. החתם סופר (יו"ד רפ"ו שהבאנו לעיל) מציין לרמב"ם הזה ואעפ"כ סבירא ליה שאין מצוה שריפה בכלאי הכרם [או שאין חיוב לשרוף כלאי כרם ורק אם שורף מקיים מצוה]. ונראה שם מדברי החתם סופר שגם הרמב"ם לא בא לומר שחייב לשרוף, אלא שכדי ליהנות מאפרן סגי בשריפה [וצ"ב].

ערוך השלחן (יו"ד רצ"ו ט"ו) מהלכה שכותב הרמב"ם "ודבר  שאין דרכו להשרף כגון משקין של ערלה ושל כלאי הכרם הרי אלו יקברו" מביא ראיה שכלאי הכרם אין חיוב שריפה [ערוך השלחן לא מהרמב"ם מביא ראיה אלא מהמשנה עצמה) "… אם הוא גזירת הכתוב לשרוף [כלאי הכרם] למה תנן בשלהי תמורה (ל"ג ע"ב) את שדרכו ליקבר יקבר בערלה וכלאי הכרם, כיון שהתורה הצריכה שריפה דוקא [אלא חזינן שאין חיוב לשרוף כלאי הכרם באש]". נראה דפשיטא ליה לערוך השלחן דאם גזירת הכתוב היא שחייב לשרוף כלאי הכרם, גם דבר שאינו ראוי לשריפה כגון משקין של כלאי הכרם חייבים לשרוף [ולא ביאר כיצד אפשר לקיים שריפה במשקים]. לדבריו צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם אחר שמנה רשימת  הנשרפים [בשר קדש שנטמא, נותר, נפסל וכו'] "ודבר שאין דרכו להשרף… הרי אלו יקברו" קאי רק על כלאי הכרם וערלה שאין בהם מצות שריפה, ומה שכתב הרמב"ם "כגון של ערלה וכלאי הכרם", דוקא ערלה וכלאי הכרם, אבל דברים שחיייבם בשריפה כגון מרק של בשר נותר צריך לשרוף. (עי' רש"י תמורה ל"ג סע"ב ד"ה את שדרכן, תוס' שבת כ"ה ע"א ד"ה כך אתה, תוס' רע"א על משניות תמורה פ"ז אות ט"ו, ובתפארת ישראל שם אות ל"א). עי' חינוך (מצוה תקמ"ט) שכתב "מדיני המצוה … אחד הזורע ואחד המקיים כלאים בכרמו והניחם שם, נתקדשו, כלומר נתחייבו בשריפה" (עי' שם בחינוך שבתחילת המצוה כתב "ופירשו זכרונם לברכה פן תוקד אש כלומר שאין ראוי להיות בו תועלת שהכל אסור בהנאה", שלכאורה מלשון החינוך משמע "פן תוקד אש" אינו בא לחייב שריפה אלא לאסור הנאה). ועי' שם במנחת חינוך (באות ב') "כלאי הכרם מן הנשרפים ומצוה לשרוף, יין שאינו יכול לשרוף נקבר". אחר זמן ראיתי שבתשובות מהרש"ם (חלק א' נ"ה) ובספר נטע הלולים (הלכות ערלה אות י"ד) דנו אי בכלאי הכרם יש חיוב שריפה וציינו גם למקומות שהזכרנו ולמקומות נוספים. ועי' עוד בסוף ספר "משפטי ארץ ערלה" (עמ' 253) הוצאת בית המדרש, שהעתיק כמה תשובות בנדון.

כאמור "כלאי הכרם" נאסרים בהנאה, בין הענבים ובין הירק או התבואה. לא רק של ישראל, אלא גם כלאי כרם שגדלו אצל גוי ומזריעת  גוי בקרקע של גוי אסורים משום כלאי הכרם. בכרמים שבבעלות ערבית מצוי שזורעים בתוך הכרם גידולים אחרים [אמנם בדרך כלל רק מין אחד, וכאמור לעיל יש סובר שאם נזרע מין אחד בכרם לא מקדש ולא נאסרו לא הענבים ולא הירק או התבואה שזרע]. כמובן אין בדברינו קביעה שיש לחשוש לאיסור כלאי הכרם בענבים של ערבים שלא ידוע לקונה אם גדלו בכלאים או לא.

 דעת הרמב"ם (כלאים ה' ז') שיש מקרים שלא רק פירות כלאי הכרם – הענבים הירק או התבואה – נאסרים, אלא גם הקש של התבואה והזמורות של הגפן "אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה ואם עשה כן אע"פ שאינו  לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהן בהנאה הירק או התבואה  והגפנים [או הגפנים] ושורף את שניהם שנאמר פן תקדש המלאה הזרע ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים אסורין בהנאה ושורפין אותם", וכן העתיק השו"ע (יו"ד רצ"ו ג'). ויש סוברים שהעצים לא נאסרים רק הענבים, עי' ביאור הגר"א (יו"ד רצ"ו סק"י) ועי' דרך אמונה (כלאים ה' ז' בה"ל ד"ה ואפי' הקש) שציין לראשונים שסוברים שאין העץ נאסר [ואודות הקש של התבואה עי' ביאור הגר"א הנ"ל]. גם לדעת הרמב"ם לא בכל מקרה הקש והעצים אסורים בהנאה כמפורש ברמב"ם (כלאים ח' י"א) "… זרע ירק או תבואה וצמחה ואחר כך סכך עליה את הגפן הקשין מותרים והדגן ידלק", ועי' בחזו"א (כלאים ג' כ"ז ד"ה נראה דעת הר"מ) שאם תחילת גידולי הענבים היה באיסור כלאים, גם העץ נאסר, כלומר כאשר הענבים הגיעו לגודל של פול הלבן היו כבר כלאים עם התבואה, כגון שזרע את התבואה בצד הגפנים לפני שהענבים היו בגודל של פול הלבן ואחר כך הגיעו הענבים לכפול הלבן, עץ הגפן נאסר, אבל אם הענבים הגיעו לכפול הלבן שלא בגידול כלאים, כגון שהענבים הגיעו לגודל פול הלבן לפני שזרע את התבואה בצד הגפנים, ורק אחר כך זרע את התבואה, כיון שתחילת גידול הענבים היה בלי איסור כלאים, העצים לא נאסרים. וכן אם היתה תבואה שנשתרשה בלי איסור כלאים ואח"כ נטע בצד התבואה גפן, הקש של התבואה מותר, דתחילת גידולו היה בלי איסור כלאים, אבל אם התבואה השתרשה באיסור כלאים, כגון שזרע תבואה בצד גפנים, גם הקש נאסר. כתבנו כאן רק את הכלל והחסרנו פרטים באיזה שלב של גידול צריכים להיות הענבים כדי לאסור את הקש של התבואה, עי' שם בחזו"א ובדרך אמונה (כלאים ה' ס"ק ל"ט).  כתבנו את שיטת הרמב"ם כפי שהבנוּ מדברי החזון איש. ועי' בדרך אמונה (כלאים ה' ז' בה"ל ד"ה אפי הקש) שציין לשיטות אחרות של ראשונים.

 כתבנו שכלאי הכרם אסורים בהנאה, בין הגפן ובין מה שנזרע בצדו, דעת הרמב"ם שאין כלאי הכרם אסורים אלא אם בגפן יש כבר ענבים שכבר הגיעו לגודל פול הלבן ועדיין לא בשלו כל צרכן, אבל אם בגפן אין ענבים אין כלאי הכרם אסורים באכילה. כגון זרע תבואה בכרם שאין בו ענבים, התבואה אינה אסורה שרק גפן עם ענבים אוסר את התבואה. אבל הנזרע בצד הגפן אוסר בהשרשה. כלומר אם זרע תבואה או ירק בצד גפן שיש בו ענבים, והתבואה השרישה אף שעדיין אין גרעינים בתבואה, הגפן והתבואה נאסרו, זה לשון הרמב"ם (כלאים ו' י"ג-ט"ו) "מאימתי תבואה או ירק מתקדשין משישרישו. ענבים משיעשו כפול הלבן … אבל תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן אינן מתקדשות, כיצד, תבואה שיבשה כל צרכה ובא ונטע גפן בתוכן וכן ענבים שבשלו כל צרכן וזרע תבואה או ירק בצדן אעפ"י שזה אסור אינן מתקדשות. כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו הרי זה לא קדש. ואע"פ כן קונסין אותו ואוסרין את הזרע, אבל הבוסר מותר ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן הרי זה מותר בהנייה … ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן תבואה או מיני ירקות ולקט הזרע קודם שישריש הרי זה מותר בהנייה ואם השריש אסור".

שיעור הרחקת הזרעים מהגפנים

כדי שזריעה תהיה זריעת כלאים צריך שהמינים יהיו "מעורבין", אבל אם הם מופרדים זה מזה הזריעה אינה זריעת כלאים. אם יש מרחק מסויים בין המינים, הם נחשבים כמופרדים ולא כמעורבין [יש דרכי הפרדה נוספות שבל"נ נדון בהם בהמשך]. גודל המרחק המפריד את המינים אחד מהשני אינו שוה בכל המינים, ולא בכל השטחים הזרועים. הדבר נכון הן לגבי כלאי זרעים הן לגבי כלאי הכרם.

 

 

להחליט תרשים או איור ולבדוק בכל מקום וכן לפי הצורה הסופית צריך לכתוב בפנים.

מצאנו שני חילוקים הקובעים את המרחק שבו אסור לזרוע תבואה וירק סמוך לגפנים א. גפן יחידית. ב. כרם. מגפן יחידית צריך להרחיק ו' טפחים (כלומר אמה אחת) לכל צד, מכרם צריך להרחיק ד' אמות.

לא כל "קבוצה" של גפנים נקראת כרם, כדי שמספר גפנים יקבלו שם "כרם" צריך שיהיו מספר מסויים של גפנים נטועות בצורה מסויימת, ובמרחק מסויים מגפן לגפן. גם בכרם אנחנו מבדילים בין "כרם קטן" ל"כרם גדול".

המספר הקטן ביותר של גפנים שיכולות "ליצור" כרם הוא חמשה, וצורת נטיעתם שיהיו שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב1. למרות שחמש גפנים יוצרות "כרם" אם נטועות כנ"ל, עיקר צורת כרם הוא שלש כנגד שלש2 אלא שאנו אומרים ש"חסרון" גפן אחת באחת הפינות, אינו מבטל שם כרם, ואנו דנים כאילו נטועה גפן גם בפינה הפנויה. לכן למרות שנטועות רק חמש גפנים, כדי לתחום את תחום ה"כרם" מחשיבים כאילו נטועות שש גפנים, שלש כנגד שלש, וכל השטח הוא כרם3. [ולא רק4,5. וצריך להרחיק ד' אמות גם מהפינה "הרֵיקה"]".  וכן אם בא לזרוע מחוץ לכרם כנגד בין הגפנים צריך להרחיק ד' אמות מגבול הכרם אף שמהגפנים עצמן הוא יותר מד' אמות.6

 כאמור המספר הקטן ביותר של גפנים שיוצרות "כרם" הוא חמשה גפנים ודוקא כשנטועות שתים כגנד שתים ואחת יוצאת זנב, אבל אם הגפנים נטועות שורה אחת אפילו מאה גפנים ויותר אינו "כרם", וכן אם נטועות בצורה אחרת, אינן יוצרות כרם כגון 7או8 או9, ודין הגפנים כגפן "יחידית" שצריך להרחיק מהגפן [מכל אחת ואחת] רק ו' טפחים – אמה אחת. כתבנו ששתים כנגד שתים  ואחת יוצאת זנב, הכונה שהזנב הוא המשך אחת השורות (תרשים 1), אבל אם הזנב יוצא בין השורות (תרשים 9) לא הוי "כרם", שכן משמע בחזו"א, אך יש סוברים שאם יוצאת הזנב היא באמצע בין שתי השורות, הוי כרם. עי' פירוש המשניות לרמב"ם כלאים ה' ו', ט"ז יו"ד רצ"ו ס"ק י"א ובאר הגולה שם, רמב"ם כלאים ז' ז' וכסף משנה שם, ומהרמב"ם שם משמע דדוקא כשיוצאת באמצע הוי יוצא זנב, ולכאורה כן משמעות של "זנב" שיוצא מאמצע הגוף).

כתבנו שהצורה ה"בסיסית" של כרם הוא שלש כנגד שלש אלא שחסרון גפן אחת בפינה אינה מבטלת שם כרם. זו הצורה ה"בסיסית" של "כרם קטן" והצורה הבסיסית של "כרם גדול" הוא שלש שורות של שלש גפנים10, אלא שגם כאן אנחנו אומרים שאם חסרות שתי גפנים בשתי הפינות באותו צד, חסרון זה אינו מבטל שם "כרם גדול", ולכן אם הגפנים נטועות 11 אנחנו רואים כאילו גם בשתי הפינות הריקות נטועות גפנים, וכל השטח שביניהם נקרא "כרם". אבל אם הגפנים נטועות כך שחסרות שתי גפנים במקומות סמוכים12, בשני מקומות ריקים הסמוכים לא אומרים רואים כאילו נטועות שם גפנים, ולכן אם נטועות כך אין לכרם דין כרם גדול [אמנם יש כאן "כרם קטן" "שלם" של שלש כנגד שלש13.

המרחק בין הגפנים ב"כרם"

אם שטח מסויים קיבל שם של כרם, ובצדו נטועות גפנים בעירבוביא כלומר לא לפי השורות של הכרם, יש שגם אותם הגפנים מצטרפות לכרם, והשטח הנטוע כולו דינו ככרם, ויש שהגפנים הסמוכות לכרם אינן מצטרפות, ודינן כגפן יחידות.

הבא לזרוע בצד כרם צריך להרחיק ארבע אמות מגבול שטח הכרם, בין מכרם קטן ובין מכרם גדול, בחיוב ההרחקה אין הבדל בין כרם גדול לקטן. ההבדלים הוא מהמרחק המירבי שבין גפן לגפן כדי שיצטרפו לכרם. ב"כרם קטן" אם בין גפן לגפן שמונה אמות או יותר אינן מצטרפות להיות כרם, אלא כל גפן נדונה בפני עצמה כגפן "יחידית" שצריך להחריק ממנה רק ו' טפחים (אמה אחת). לכן גפנים הנטועות כצורת כרם קטן שהיא שתי שורות של שלש שלש גפנים [או שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב], אם שתי השורות רחוקות אחת מהשניה ח' אמות או יותר, או אם הגפנים באותה שורה רחוקות אחת מהשניה ח' אמות או יותר, אין הגפנים מצטרפות להיות "כרם". אמנם ב"כרם גדול" רק אם השורות או הגפנים בתוך השורות רחוקות אחת מהשניה שש עשרה אמות או יותר אינן מצטרפות להיום כרם. [דעת הרמב"ם (כלאים ז' ג') שגם בכרם גדול אינן מצטרפות אם יש בין הגפנים ח' אמות או יותר]. כשם שיש מגבלה במרחק המירבי בין גפן לגפן [כרם קטן ח' אמות כרם גדול ט"ז אמות], גם במרחק הקטן ביותר יש מגבלה כדי שהגפנים יהוו "כרם". אם הגפנים נטועות קרוב מדי אחת לשניה אינן הופכות להיות כרם, שאם בין גפן לגפן פחות מד' אמות לא הוי כרם אלא דינן נשאר כגפנים יחידות, כיון שנטועות אחת קרובה לשניה הן עומדות להעקר ואינן מהוות כרם. אע"פ שגפנים רצופות וסמוכות פחות מד' אמות אינן כרם, פעמים גם גפנים רצופות מהוות כרם, כגון שתי שורות רחוקות אחת מהשניה ד' אמות, ובין גפן לגפן בתוך השורות פחות מד' אמות כגון (תרשים 14) אנחנו רואים כל גפן שניה שבשתי השורות [גפנים ב' ד'] כאילו אינה,  ויש  די גפנים [א' ג' ה'] להחשיבם לכרם (תרשים 15). וכן אם היו ג' שורות שכל שורה קרובה לשניה לסמוכה לה מד' אמות (תרשים 16) ובין הגפנים שבכל שורה יש ד' אמות, אנחנו רואים את השורה האמצעית [ב'] כאילו אינה, ושתי השורות החיצוניות [א' ג'] מהוות כרם (תרשים 17). בשני המקרים, בין אם אנו רואים את הגפנים (ב' ד') שבתוך השורה כאילו אינם (תרשים 15), ובין שאנו רואים כאילו שורה [ב] אינה (תרשים 17), אפילו אם הגפנים נטועות כך, שאילו היו עוקרים את הגפנים הנ"ל בפועל, הגפנים [א, ג, ה] והשורות [א, ג] המהוות את הכרם היו רחוקות אחת המשניה ח' אמות או יותר – הוי כרם. כלומר אם אותן הגפנים שאנו רואים אותן כאילו אינן באמת לא היו שם, הגפנים הנמצאות לא היו מהוות כרם. אך כיון שהן רק "כאילו אינן" אבל באמת נמצאות, אותן הגפנים שכאילו אינן, "מסייעות" לעשות כרם.    (אף שבין גפן לגפן ובין שורה לשורה יש פחות מד' אמות, יתכן שעל ידי עקירת הגפנים [ב' ד'] ועקירת שורה אמצעית [שורה ב] יהיה בין הגפנים והשורות הנותרות ח' אמות ואף יותר, כיון שאת הד' אמות ואת הח' אמות מודדים בלי מקום הגפן עצמו, לכן אם הגפנים נטועות כך שבין גפן א' לגפן ב', או בין שורה א' לשורה האמצעית קצת פחות מד' אמות, וקוטר גזע הגפן הוא חצי אמה, וכן לצד השני פחות מד' אמות על ידי עקירת הגפן האמצעית שהיא עצמה ½ אמה, המרחק בין שתי החיצוניות [א-ג] יותר מח' אמות, תרשים 18.)

מחול הכרם

הבדל נוסף בין "כרם קטן" לכרם גדול הוא, שלכרם קטן אין נותנים "מחול". אם סמוך לכרם גדול יש גדר גבוה י' טפחים, אם המרחק בין הכרם לגדר הוא י"ב אמה או יותר, אין לגדר "שייכות" לגפנים ומותר לזרוע בין הכרם לגדר, אלא שצריך להרחיק מהכרם כדין הרחקה בין כרם לזרעים שהוא ד' אמות. אבל אם המרחק בין הכרם הגדול לגדר הוא פחות מי"ב אמה, השטח שבין הכרם לגדר נקרא "מחול הכרם" ואסור לזרוע בכל השטח שבין הגדר לכרם. רק לכרם גדול נותנים "מחול" ולא לכרם קטן. אף שאסור לזרוע במחול הכרם אם הרחיק ד' אמות מהכרם וזרע אין הזרעים והגפנים נאסרים. ופשוט שהנזרע בתוך ד' אמות אוסר כמו כל הזורע סמוך ד' אמות לכרם. לא רק אם גדר סמוך לכרם גדול נותנים לכרם "מחול" אלא גם אם יש חריץ [תעלה] בעומק י' טפחים ורוחב ד' טפחים דינו כגדר.

עריס

שורה אחת של גפנים, אפילו של מאה גפנים, אין לה דין כרם, אלא כל גפן וגפן דינה כגפן יחידית, שמרחיקים מהגפן ו' טפחים. אבל אם נטועים לפחות חמש גפנים בשורה [יש אשר אפילו אם שורת הגפנים אינה ישרה אלא אחת יוצאת ואחת נכנסת דינם כמו שורה], ובצד שורת הגפנים גדר (תרשים 19), והדלה את הגפנים על הגדר, השטח בין הגדר לגפנים דינו דומה לדין כרם [כתבנו דומה, אך אינו זהה], ונקרא "עריס". כדי שהשטח שבין הגפנים ולגדר יהיה דינו "עריס" צריך כמה וכמה תנאים. א. שיהיו לפחות חמש גפנים [או יותר] בשורה, אבל פחות מחמש בפנים אינן "יוצרות" עריס. ב. שהמרחק בין הגפנים לגדר לא יהיה יותר מד' אמות [אם חלק מהגפנים קרובות וחלק רחוקות דין אחר להן], ג. שהגפנים לא יהיו סמוכות אחת לשניה פחות מד' אמות ולא רחוקות אחת מהשניה ח' אמות או יותר [כדין "כרם קטן"]. היו סמוכות פחות מד' אמות, אם יש בשורה יותר מה' גפנים, כגון ו' גפנים, וגפן ב' קרובה לגפנים א' וג' פחות מד' אמות, ואם נעקור אותה יהיה בין גפן א' לגפו ג' ד' אמות [או יותר]  וישארו ה' גפנים בשורה, דנים כאילו נעקרה  גפן ב' [כמו בצירוף גפנים בכרם]. ד. שהגפנים תהינה מודלות על הגדר. ה. שהגדר תהיה גבוה י' טפחים. אם אין לשורת הגפנים דין עריס דינם כגפן יחידית שמרחיק ו' טפחים מכל גפן. [אם לא כל ה' הגפנים סמוכות לגדר ד' אמות אף שאינן "עריס", אך גם אין דינן כגפן יחידית, עי' חזו"א "פרטי דיני כלאי הכרם" אות כ"ב.]

 

 

ההרחקות מ"עריס"

כאמור שורה של ה' גפנים שהדלה אותם על גדר, אם נתקיימו התנאים שכתבנו למעלה, דין עריס לה. בדוגמא שלנו (תרשים 19) לצד מערב של הגדר שורה של גפנים המודלות על הגדר ודינה "עריס".  דיני ההרחקה מ"עריס" שונים מאשר מגפן יחידית ושונים מכרם.

דעת הרמב"ם (כלאים ח' ב-ג) שאם בא לזרוע בצד הגדר [בדוגמא שלנו לצד מזרח של הגדר], מרחיק ד' אמות וזורע. אם בין הגפנים לגדר ב' אמות, נמצא שבין הגפנים לזרעים יש ו' אמות (2+4), ואם בין הגפנים לגדר אמה, ג"כ מרחיק ד' אמות מהגדר, נמצא שבין הזרעים לגפן ה' אמות (1+4). אם בא לזרוע בצד הגפנים לצד מערב, מרחיק מהגפנים ד' אמות, אם בין הגפנים לגדר ב' אמות נמצא שבין הגדר לזרעים יש ו' אמות. כלומר שטח העריס כולו דינו ככרם וכל השטח שבין הגפנים לגדר הוא עריס. [ונראה שמה שכתב הרמב"ם "וצריך להרחיק מן העריס ארבע אמות ואחר כך יזרע כדרך שמרחיק מן הכרם ומהיכן מודדים מן עיקר הגדר שערסן עליו", נראה שהמדידה היא מהצד הפנימי של הגדר ולא מן החיצוני (כלומר מהצד המערבי של הגדר ולא מהמזרחי) דהרמב"ם כתב "כיצד, הרחיק את השורה של הגפנים מן הכותל אמה ונמצא העריס מן הגפנים ולכותל, מודד מן הכותל ארבע אמות וזורע ונמצא בין הזרע ובין עיקרי הגפנים חמש אמות", ואם היה מודד מהצד החיצוני היה נמצא בין הזרע חמש אמות ועוביו של הכותל, הרמב"ם החליף "גדר" ל"כותל", משמע שמדובר על גדר שעוביו ככותל. וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם "ונמצא העריס מן הגפנים לכותל" שרק השטח בין הכותל לגפנים מיקרי עריס, אבל הכותל עצמו אינו בכלל העריס, לכן המדידה מצד הפנימי של הכותל שהוא סוף העריס. ומה שכתב הרמב"ם "ואם בא לזרוע בצד הגפנים (כלומר בצד המערבי של העריס) מרחיק מעיקרי הגפנים ארבע אמות שנמצא רחוק מן הכותל חמש אמות", מסתבר שמדידת ד' האמות היא מהצד החיצוני של הגפן. ומה שכתב הרמב"ם "הרחיק את השורה של גפנים מן הכותל אמה" המשמעות הפשוטה שהצד הפנימי של הגפן רחוק מהכותל אמה, א"כ בין הזרעים לכותל קצת יותר מה' אמות, שמהכותל לצד הפנימי של הגפן 1 אמה, רוחב הגפן, וד' אמות שהרחיק מהצד החיצוני של הגפן, ואולי מה שכתב הרמב"ם חמש אמות לאו דוקא אלא חמש אמות ורוחב הגפן]. אע"פ שכתבנו שלדעת הרמב"ם העריס דינו ככרם וצריך להרחיק ממנו את הזרעים ד' אמות [ולא כמו מגפן יחידית רק ו' טפחים, אמה אחת], בכל זאת מראשי השורה אין צריך להרחיק אלא ו' טפחים בלבד [כלומר אם בא לזרוע בצד דרום או בצד צפון של העריס צריך להרחיק רק  ו' טפחים מהגפן, כמו מגפן יחידית (תרשים 20). ראה חזון איש "פרטי דיני כלאים" אות כ"א, חזו"א כלאים י"ב י"ג ד"ה שם ולמאן, ושם ס"ק ט"ו ד"ה וכנגד ראשי השורה.

ההרחקות שכתבנו שצריך להרחיק בין מצד הגדר מזרחה ובין מצד הגפים מערבה ד' אמות, היא שיטת הרמב"ם, הראב"ד חולק. לדעת הראב"ד מצד הגדר ולחוץ לצד מזרח אין צריך להרחיק כלל, דבכל דיני כלאים גדר הוי "מפריד" את הזרוע  מצד אחד של הגדר לזרוע מהצד השני, ואם יש גפן יחידית או אפילו כרם ועל ידם גדר, מותר לזרוע בצד השני של הגדר סמוך לגדר, אף שאין בין הזרעים לגפן ולכרם אפילו ו' טפחים. וכן הדין בכלאי זרעים, שאם על יד שדה חיטים יש גדר מותר לזרוע בצד השני של הגדר סמוך לגדר שעורים, אף שהשעורים והחיטים אינם רחוקים זה מזה כדין הרחקה שביניהם. ודלעת הרמב"ם כתבו, שאף שבכל כלאים גדר הוי "מפריד", שונה הדין בעריס, שכל דין עריס הוא משום הגפנים מודלות על הגדר, והגדר הוא הגורם להפוך את הגפנים היחידות ל"עריס", לכן גם הגדר עצמו הוא חלק מהעריס, וכמו שלעריס יש דיני כרם, גם לגדר עצמו יש דיני כרם וצריכים להרחיק מהכרם ד' אמות. [אם היינו אומרים שלדעת הרמב"ם מודדים את הד' אמות מהצד החיצוני של הגדר היה יותר ניחא (שגם הגדר עצמו מהכרם, אך כתבנו לעיל שלכאורה משמע מהרמב"ם שמודדים מצד הפנימי, מהצד המערבי של הגדר]. וכיון שפשיטא ליה לראב"ד שאחורי הגדר [לצד מזרח] מותר לזרוע סמוך לגדר, צריך לומר שמה שכתוב במשנה (כלאים ו' א') שמודדין מהגדר ד' אמות וזורע, הכונה שמודדים מהגדר לצד מערב. כלומר אם שורת הגפנים נטועה במרחק שתי אמות ממערב לגדר, לצד מזרח בצד החיצוני של הגדר מותר לזרוע בלי להרחיק מהגדר, כיון שהגדר "מפריד" בין הזרעים לגפנים. ואם בא לזרוע בצד מערב של הגפנים צריך למדוד מהגדר ד' אמות וזורע, ואם בין הגדר לגפנים ב' אמות נמצא שהזרעים רחוקים משורת הגפנים ב' אמות בלבד, ואף שמ"כרם" צריך להרחיק ד' אמות, לא החמירו לעשות "עריס" כ"כרם" ממש, אלא רק שמהגדר לצד מערב [בצד שנטועות הגפנים] צריך להרחיק כמו מכרם. ואם הגפנים רחוקות שלש וחצי אמה (שלש וחצי אמה = 3 אמות ו3 טפחים) צריך להרחיק לצד מערב ד' אמות מהגדר לאורך כל שורת הגפנים, כלומר ג' טפחים מהגפנים, אבל אם ירחיק רק ג' טפחים הזרעים יהיו קרובים לגפן פחות מו' טפחים, וגם מגפן יחידית צריך להרחיק ו' טפחים, לכן מהגפנים עצמם צריך להרחיק ו' טפחים, ואילו לא היה לגפנים דין עריס, היה יכול לזרוע בין הגפנים לגדר ובין "העיגולים" של הו' טפחים, אבל היות ויש לגפנים דין עריס צריך להרחיק ד' אמות מהגדר לכל האורך, לכן כל השטח שבתוך ד' אמות לכותל אסור לזרוע ובשטח שמחוץ לד' אמות מותר אבל לא בתוך "העיגול" של ו' טפחים של כל הגפן, דעל ידי שנעשה עריס לא הפסיד דין גפן יחידית (תרשים 21), חזון איש (כלאים יב' ט' ד"ה פ"ו מא').

דין עריס הוא רק שהגפנים מודלות על הגדר, ודוקא כשהגדר גבוה עשרה טפחים, אבל אם הגדר הוא פחות מי' טפחים לא חשיב גדר ואף שהגפנים מודלות עליו אין דין המקום כעריס, אלא דין הגפנים כ"גפן יחידית". אם לאורך שורת הגפנים יש חריץ, כלומר במקום גדר לגובה יש "גדר" לעומק, דינו כגדר, כמפורש ברמב"ם (כלאים ח' ב') "או שנטען בצד חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי אלו נקראין עריס", הרמב"ם בדין זה שנטען בצד חריץ לא פירש שהדלה את הגפנים על גבי החריץ, אך מסתבר שחריץ לא עדיף מגדר, וכן כתב החזון איש (כלאים י"ב ט' ד"ה וכן חריץ) "וכן חריץ עמוק י' ורחב ד' מיירי שהגפנים מושלכים עליו".

 

 

גפן הנטועה במקום מוקף

רמב"ם (כלאים ז' כ"ד-כ"ה) "גפן יחידית שהיתה נטועה בתוך הנקע או בתוך החריץ מרחיק ממנה ששה טפחים לכל רוח וזורע את כל החריץ כדרך שעושה במישור ואם היה עמוק עשרה והיה רוחב שפת החריץ למעלה ארבע אסור לזרוע בתוכו אף שהרחיק ששה. וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר גבוה עשרה ורחב ארבעה לא יזרע בכל המחיצה אע"פ שהרחיק ששה … וכמה ירחיק לכתחילה ויזרע, ארבע אמות לכל רוח ואחר כך יזרע שאר החריץ או שאר המקום המוקף גדר". הרמב"ם לא הגביל את גודל השטח המוקף גדר, ומשמע שבכל גודל של שטח צריך להרחיק מהגפן ד' אמות כמו מכרם [לשון הכסף משנה (כלאים ח' סוף כ"ה) "דנחמיר בה כאילו היה כרם", והרדב"ז (שם) "ארבע אמות כדין עבודת הכרם"]. נראה דדעת הר"ש [עי' חזו"א כלאים י"א ט"ז ד"ה והר"ש, ושם ס"ק י"ח ד"ה והני ד"א הן, פרטי דיני כלאי הכרם אות ל"ב] שאם יש ד"א בתוך הגדר אין צריך להרחיק אלא ו' טפחים, וספק לחזו"א אם די שכל השטח המוקף יהיה ד' אמות על ד' אמות, או צריך שמהגדר לגפן יהיה ד' אמות, כלומר אפילו אם כל השטח המוקף כולו הוא יותר מד' על ד', אבל בין הגדר לגפן אין ד' אמות, אסור לזורע בכל השטח שבין הגדר לגפן.

 אף שכתבנו דלדעת הרמב"ם אפילו אם הקיף שטח גדול ונטועה שם גפן יחידית צריך להרחיק את הזרעים ד' אמות כדין כרם ולא די בהרחקת ו' טפחים כמו מגפן יחידית שאינה מוקפת, יתכן שכל הדין נאמר כשהגדר "משמשת" את הגפן והזרעים, אבל אם הקיפו שטח בגדר, והגדר לא נעשתה בשביל הגפן והזרעים, אלא לצורך דברים אחרים, כגון גדר המקיף את הבית והחצר, ונעשתה לצורך גידור הבית וכל הנמצא בחצר, ונטע שם גפן, אין לגפן דין גפן המקופת גדר. דלכאורה לא מסתבר לומר שאם יש בעיר מוקפת חומה גפן יחידית כיון שהעיר מוקפת צריך להרחיק מהגפן ד' אמות שאין לה דין "גפן יחידית", אלא דינה כגפן מוקפת.

זריעה מתחת לזמורות הגפן

כתבנו שני חיובי הרחקה בין זרעים לגפן, גפן יחידית ו' טפחים (אמה אחת), כרם ד' אמות. ויש שגם מגפן שאינו כרם צריך להרחיק ד' אמות (עריס, גפן מוקפת). ויש שצריך להרחיק אף יותר מד' אמות (מחול הכרם). וגם כתבנו שפעמים ואין צריך שיעור הרחקה כלל כגון הזורע מאחורי גדר גבוה י' או אחורי חריץ עמוק י'. אך מלבד הרחקה מהגפן (מגזע הגפן), אסור לזרוע תחת ענפי הגפן, ואם עבר וזרע, גם הזרעים שזרע וגם הגפן נאסרו,  וכל הגפן המסכך על הזרעים נאסר גם אותו החלק מהגפן שרחוק מהזרעים ואינו מודלה עליהם, ונראה שגם הצמח שמתחת לגפן כולו נאסר, גם אם התפשט וחלקו אינו מתחת לגפן, זה לשון ביאור הגר"א (יו"ד רצ"ו ס"ק מ"ז) "תוספתא פ"ד (ז') זמורה של גפן שהיתה מודלה על גבי תבואה אפי' היא מאה אמה כל הגפן אסורה היא ופירותיה וכ"ש שהתבואה שתחת הגפן שהיא אסורה".  אמנם הצמח שתחת  שריגי הגפן נאסר רק אם עיקר הצמח הוא תחת השריג אבל אם עיקר הצמח עומד שלא מתחת לגפן אף שהעלים או אפילו גוף הצמח נוטים מתחת לגפן, אינו נאסר וגם הגפן אינו נאסר, המשנה (כלאים ז' ז') "תבואתו שהיא נוטה תחת הגפן וכן בירק מחזיר [צריך להטות את התבואה והירק להוציאה מתחת לגפן, ואם לא החזיר] אינו מקדש", כלומר תבואה שתחת הזמורות אינו נאסר ואינה אוסרת את הגפן, וקשה שהרי משנה מפורשת שתבואה תחת הגפן מקדש, כתב הרא"ש (פירוש הרא"ש הנדפס על גליון המשניות) "הא דאמרינן לעיל (משנה ב') תחת הגפן אוסר ומקדש, היינו כשעיקר התבואה תחת הגפן כמו המסכך על גבי תבואות חבירו (משנ' ג'-ד') אבל הכא עיקר התבואה עומדת חוץ לגפן ונוטה תחת הגפן". נראה דעיקר התבואה או עיקר הירק הכוונה המקום בגבעול התבואה והירק שממנו יוצאים השורשים עי' בלשון החזו"א שנעתיק לקמן בסמוך גם הרב ברטנורא כתב כרא"ש שרק אם עיקר התבואה תחת הגפן נאסרה [וגם בגליון הש"ס של רעק"א העתיק את הרא"ש ולא נתברר למה העתיקו אם מפורש כך ברב ברטנורא], ועי' תפארת ישראל אות מ"ב. החזון איש (כלאים י"ג ד') "יש לעי' בהא דאסור תחת הגפן, אי דוקא כשהשרש תחת הגפן או אפילו העלים תחת הגפן אסור, והרא"ש פ"ז מ"ז פירש שם הא דתנן תבואתו שהיא נוטה תחת הגפן וכן בירק מחזיר ואינו מקדש, דר"ל אינו מקדש אם לא החזיר אף בלא אונס, ורישא [שכתוב בו שתחת הגפן אוסר ומקדש] בגפן על שרשים וסיפא [שאינו מקדש] בגפן על הנוטה ולא על השרשים והיינו דקתני תרתי רישא מקדש וסיפא אינו מקדש, אבל בר"מ [רמב"ם] לא הוזכר דין זה". נראה דדעת החזון איש שכיון שהרמב"ם לא הזכיר שתבואה וירק שתחת הגפן אינם נאסרים אם אין השורש תחת הגפן, משמע שלדעתו אף אם השורש אינו מתחת לגפן רק הירק או התבואה נוטה מתחת לגפן – נאסר.

הרא"ש והרב ברטנורא לא בארו אמאי צריך להחזיר את התבואה ואת הירק שנטו מתחת לגפן. דלכאורה אי הנוטה תחת הגפן הוי כלאים, היה צריך גם להאסר באכילה בהנאה ואם הנוטה אינו כלאים אמאי צריך לכתחילה להחזיר, ואולי רק משום מראית עין.

הרמב"ם (כלאים ו' י"א) "כל הזורע תחת השריגים והעלין היוצאין מן הגפן הרי זה קידש ואע"פ שהזרע רחוק מעיקר הגפן כמה אמות", הרמב"ם הזכיר כאן שריגים ועלים אבל נראה שגם תחת אשכול ענבים אסור לזרוע, דביאור הגר"א (יו"ד רצ"ו ס"ק מ"ו) הביא שהמקור לאסור תחת העלים "ירושלמי סוף פ"ו ר' חמא בר' עוקבא בשם ר"י בר חנינא תחת האשכולות אסור ומקדש תחת העלין לא א"ר יוסי אפי' תחת העלין אסור ומקדש", משמע שאשכול [ונראה שהכוונה לאשכול ענבים] חמור מעלים. ועי' רמב"ם (כלאים ו' ט"ו) "פרח היוצא מן העריס … אסור לזרוע תחתיו", אך נראה דאין כוונת הרמב"ם למה שאנחנו קוראים פרח, כלומר פרח שהופך לאשכול ענבים, אלא פרח דבר הפורח ויוצא מהשורה, דלשון המשנה (כלאים ו' ט') "פרח היוצא מן העריס" וכתב הר"ש "הפרח היוצא מן האשכול מלשון הפרחה הגפן (שיר השירים ז' י"ג) כלומר יצא חלק מהאשכול מחוץ לעריס", וכן כתב הרב ברטנורא "מלשון הפרחה הגפן כלומר מה שגדל מן הגפן יוצא ובולט חוץ לעריס" וכן בהמשך (ד"ה וכן בדלית) "אם פרחה חוץ לששה טפחים", וע' גם תפארת ישראל אות מ"א. (ואולי בשיר השירים מפרשים שהכוונה לפרח ממש, אלא שלפרח קוראים "פרח" משום שבדרך כלל פורח ובולט מחוץ לגבולות הצמח, ועי' רש"י שיר השירים שם ד"ה פתח הסמדר שמשמע קצת ש"פָרחָה הגפן" הכונה לפרח ממש). אמנם גם אם נאמר שהרמב"ם לא כיון למה שבלשונינו נקרא פרח, מסברא נראה שפרח הגפן לא גרע מעלים ואם אסור לזורע תחת עלים, ואם זרע הגפן והזרעים נאסרים, הוא הדין תחת פרח הגפן.

  נראה פשוט שאם בין הגפנים לזרעים יש גדר, אף  שמהצד השני של הגדר מותר לזרוע סמוך לגדר, אם ענפי הגפן יוצאים מאחורי הגדר, תחת הענפים [והעלים] אסור לזרוע (חזו"א כלאי הכרם כ"ט, ועי' ברכ"י שנעתיק לקמן).

לא רק לזרוע אסור תחת הענפים, אלא אף אם זרע בהיתר שהרחיק מגזע הגפן ו' טפחים [או ד' אמות] או שזרע מאחורי גדר, ואחר כך צמחו ענפי הגפן מעל הזרעים, דינו כזרע תחת הענפים. ודוקא אם הזרעים תחת לענפי הגפן [או העלים] אבל אם הזרעים אינם תחת הגפן ממש אלא מהצד מותר, ובתנאי שהזרעים רחוקים מגזע הגפן כדין.

הרמב"ם  כתב שאסור לזרוע מתחת לשריגים ולעלים, סָתם ולא חילק אם השריגים גבוהים הרבה או מעט, לכאורה משמע מסתימת הרמב"ם שאין הבדל אם שריגי הגפן גבוהים או לא, אבל המבי"ט [תשובה המודפסת על גליון השו"ע יו"ד בתחילת סימן רצ"ו (דף קכ"א ע"א)] בתוך דבריו (בדפי השו"ע דף קכ"ג ע"א) כתב "…נראה לי כי זו הירק שתחת גפנים אלו אינם כלאים מפני שהגפן גבוה הרבה מן הירק ואין סברא שיאסור הגפן באויר של מטה יותר השיעור שאוסר הכרם לירק הנטוע בצדו…" עי"ש בתשובה שמשמע שמתיר אם הגפן גבוה ו' טפחים [אף שבתוך דבריו הזכיר גם י' טפחים]. ועי' חזו"א (כלאים י"ג ח') שכתב בשם המבי"ט הנ"ל "אין תחת ענפי הגפן אוסר בגבוה הענף מהירק י' טפחים", כלומר המבי"ט התיר רק אם הגפן גבוה מעל הזרעים י' טפחים, ולא בתיר בו' טפחים. ועי' עוד שם (גליון השו"ע יו"ד רצ"ו כ"ז) בשם הברכי יוסף "גפן שהיא נטועה במקום אחד ושומים במקום א' והכותל מפסיק ביניהם והשריגים והעלים עלו וסככו על גביו יותר מעשרה טפחים הכל מותר. הרב גדול הדור מהר"ם ן' חביב בתשובותיו כ"י סימן כ"ח וכן ראיתי שכתב בנדון זה עצמו להתיר הרב החסיד מוהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' פ"ז", מלשון הברכ"י משמע שדוקא אם השריגים והעלים גבוהים י' טפחים מתיר, ולא בו' טפחים. נראה דאף שהמבי"ט והברכ"י דנו אם הירק והשום נאסרים או לא, ולא הזכירו אם מותר לזרוע או הזריעה אסורה, נראה דאין לחלק דאם סוברים שהגפן אינה אוסרת את הירק, גם הזריעה מותרת [אפילו בארץ ישראל]. שאם הרחקה לגובה הוי הרחקה ואינם אוסרים זה את זה דלא הוו כלאים, גם הזריעה מותרת, ואם הווו כלאים לגבי זריעה הוו גם כלאים לגבי שהפירות יאסרו, אלא כיון ששאלו רק על הירק והשום אם נאסרו, ולכן גם בתשובה לא הזכירו דין הענבים שגם הם אינם נאסרים. אמנם בעיקר הדבר דעת החזו"א (כלאים י"ג ח') שגם אם הגפן גבוהה י' טפחים [ויותר] אסור לזרוע תחתיה ואסור שיהיו תחתיה זרעים, ואם היו זרעים תחת הגפן, הזרעים והגפן נאסרים. החזו"א  הביא כמה ראיות שגם אם הגפן גבוהה אסור, החזו"א מסיים "ובברכ"י הביא בשם מהר"מ ב"ח והר"י מולכו כהוראת מהרמ"ט [המבי"ט], ומאד קשה לחלוק על כל הני רבוותא, אבל לא נראה שום מקום לקיים הוראה זו. מיהו למש"כ סי' א', דהוא ספיקא דדינא בלא מפולת יד, ובחד מינא דעת הר"ן להקל, והכא תחת הגפן כתבו תוס' ב"ב פ"ב ב' שהוא דרבנן יש מקום לצדד להקל", משמע שהחזו"א כתב "יש מקום לצדד להקל" גם על הזריעה ולא רק על אכילת הירק והענבים, ועי' דרך אמונה (כלאים ו' ס"ק נ"ט).

רמב"ם (כלאים ח' י"א) "כבר בארנו שאף על פי שמרחיק בין הזרע ובין הגפן כשיעור, צריך להזהר שלא תסכך הגפן על הירק או יסכך הירק על הגפן", וכן העתיק השו"ע (יו"ד רצ"ו ס"ה), כלומר לא רק אם הגפן מעל הירק אסור אלא אף אם הירק מעל הגפן אסור, וכפשוטו משמע כמו שאם הגפן למעלה, הזרעים והענבים אסורים, גם אם הירק למעלה והגפן למטה – נאסרים. [עי"ש דרך אמונה בבה"ל אודות אם הירק גבוה מעל הגפן].

אפיפורות

כתבנו שלא רק סמוך לגפן אסור לזרוע זרעים וסמוך לזרעים לזרוע גפן, אלא גם אם הרחיק עיקרי הזרעים והגפן אחד מהשני, אם ענפי הגפן או עלי הגפן הם מעל הזרעים או ענפי הזרעים או העלים מעל הגפן, אסור, בין שזרע מתחילה אחד מתחת לשני בין אם אחר הזריעה עלו וצמחו אחד מעל השני.

יש שגם לא רק סמוך לגפן ולא רק תחת הגפן אסור, אלא גם רחוק ושלא מתחת הגפן אסור. אם הדלה את הגפן על שבכה או על קורה או על אילן, אסור לזרוע מתחת לשבכה לקורה או האילן אף מתחת לאותו חלק שהגפן לא מודלה עליו. [החלק שהגפן מודלה עליו נקרא "אפיפירות", ותחתיו אסור לזרוע משום שזורע תחת הגפן. החלק של האפיפירות שאין הגפן מודלה עליו נקרא "מותר האפיפירות". אם זרע מתחת למותר האפיפירות אין הזרעים והגפן נאסרים, אבל אם הגפן נמשך מעל הזרעים נאסר כדין זרעים שמתחת לשריגים ולעלים. רמב"ם (כלאים ו' י"ב) "הדלה את הגפן על מקצת אפפירות לא יזרע תחת מותר האפפירות ואע"פ שאין עליהן לא שריגין ולא עלין, ואם זרע הואיל ואין הזרע תחת סכך הגפן הרי זה מותר. וכן אם הדלה הגפן על מקצת בדי אילן שאינו עושה פירות כגון הארז והברוש. אבל אם הדלה על מקצת אילן מאכל הרי זה מותר לזרוע תחת מותר בדי האילן שלא נמשכו עליהן שריגי הגפן, שאין אדם מבטל אילן מאכל ועושה אפפירות לגפן". הרמב"ם לא פירש עד איזה מרחק נאסר לזרוע מתחת למותר האפיפירות, כלומר עד איזה מרחק נקרא "מותר אפיפירות", וכיון שהרמב"ם לא הגביל את המרחק, לכאורה משמע שאין לו שיעור [וכן כתב בדרך אמונה (כלאים ו' סס"ק ס"ד) בשם החזו"א שלדעת הרמב"ם אין שיעור למותר האפיפירות]. וע"ש בדרך אמונה שהביא בשם הר"ש והגר"א [כפי שבארם החזו"א] ש"אין איסור לזרוע אלא עד מקום שיכולים הענבים להתפשט בשנה זו". בדרך אמונה שם ציין לשיטות נוספות: ד' אמות, ו' אמות, ו' טפחים. ובספר מצוות הארץ, לרב קלמן כהנא ז"ל (כ"ו ט') "מותר אפיפירות אוסר רק עד ד' אמות, ואם הוא ארוך יותר מד' אמות מה שחוץ לד' אמות מהגפן אין בו דין מותר אפיפירות". עי' עוד דרך אמונה שיטות שונות עד כמה נאסר מאילן הסרק שהדלה עליו גפן, ואם הדלה על אילן מאכל האם נאסר מתחת לאותו ענף שהדלה עליו. ונראה שאת המרחק האסור בזריעה מודדים מסוף השריג המודלה על האפיפירות, שהמקום שמודלה עליו נקרא אפיפירות ומשם ואילך "מותר האפיפירות".

הרמב"ם (כלאים ו' י"ב) שהזכרנו לעיל כתב "הדלה את הגפן על מקצת אפפירות לא יזרע תחת מותר האפפירות… ואם זרע… הרי זה מותר" (ועי"ש ברמב"ם הלכה י"ג), לא נתברר אם כוונת הרמב"ם שהזרעים והענבים מותרים באכילה ובהנאה ולא נאסרו כשאר כלאי הכרם אבל היות ותחת מותר האפיפירות הוו כלאים, צריך לעוקרם, או שכוונתו שמותר לגמרי, כלומר אף שאסור לזרוע שם, אם עבר וזרע מותר להניחם ולא צריך לעוקרם ולא לפרק את השריגים מהאפיפירות (עי' דרך אמונה שם בבה"ל ד"ה מותר).

 

באופן כללי היוצא מכל מה שכתבנו שמי שיש לו גפן, בין גפן יחידית בין כמה גפנים שדינם כיחידית, בין כרם צריך לשאול חכם על כל סוגי הזרעים שרוצה לזרוע אם מותרים על יד הגפן או לא וכמה צריך להרחיק, בשאלה לפני החכם יש לפרט אם הגפן מודלה על קורה או גדר, אם המקום מוקף, אם השריגים עלולים להתפשט ואם יש לו כמה גפנים צריך לפרט את צורת נטיעתם וכו' וכו'.

על מה שלא כתבנו

בהרבה מקרים לא פרטנו אם איסור הכלאים דאורייתא או דרבנן. למעשה יש הבדל ביניהם, דאם האיסור דרבנן אפשר לצרף ספיקות ושיטות להתיר את הפירות, את הקיום ואף את הזריעה.

לא כתבנו באלו מיני זרעים נוהג איסור כלאי הכרם, בדרך כלל כתבנו תבואה, ירק, זרעים, יש צמחים שאיסורם, איסור זריעתם ואיסור אכילתם והנאתם – כשהם סמוך לגפן וכרם, הוא דאורייתא, ויש שאיסורם מדרבנן ויש שמותרים לגמרי, ולראשונים שיטות שונות בדבר.

לא כתבנו דין הזורע סמוך לכרם או בתוך הכרם עד איזה מרחק מהזרעים נאסר הכרם.

 

 

רחוקים ד' אמות מהגדר (כלאים יב' י' ד"ה יש להסתפק.

מדי עד ח' בין הגפנים (כלאים יב' י' דה נראה.

כנראה ג' ו' טפחים מראש השורה אינו מפורש ממש.