טעו ולא הפרישו חלה ואכלו מהעוגה

הרה"ג חנוך אלבק- רב קהילת ביהכ"נ "המרכזי" רמת בית שמש ג'

מתוך ידיעון הליכות שדה גיליון 200

מעשה באברך שאפו בביתו עוגות מבצק בשיעור כשני ק"ג ולא הפרישו מהן חלה, והאברך ובני ביתו אכלו את רוב העוגות וגם כיבדו בהן את משפחת בית אביו, ולא נשארה אלא חתיכת עוגה קטנה שלא נאכלה, ורק אז נזכרו לשאול כדין מה לעשות.

הפרשה אחר האכילה בחלת ארץ ישראל

[א]  בגמ' ביצה ט' ע"א [ובכורות כ"ז ע"א] איתא, שחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש, וכ"ה להלכה בטושו"ע יו"ד סי' שכ"ג. ובברכ"י שם כתב דאם בא"י קרה מקרה ששכחו להפריש וכבר אכלו רוב הפת בבלי דעת, אף שהוא בארץ [ישראל] יפריש מהמותר על הכל גם על מה שאכל, לתקן מה שאפשר, דבדיעבד מפריש שלא מן המוקף כדאיתא בסי' של"א סכ"ה לענין תרומה. וכעי"ז כתב גם התוס' יו"ט בגיטין פ"ג מ"ח בדעת הרמב"ם. ומשמע לכאורה דסבירא להו דהחסרון בהפרשה אחר אכילה הוא מטעם מוקף [שבחו"ל שרי לכתחילה], וא"כ בדיעבד מהני אף בחלת א"י להפריש אחר האכילה, וכדין הפרשה שלא מן המוקף שמועילה בדיעבד אף בחלת א"י.

ועי' בס' דרך אמונה פ"ה מתרומות הכ"ד בביאור ההלכה, שדייק כן אף ממשמעות דברי האו"ז בסוף הל' חלה[1]. ומ"מ מייתי שם מדברי האחרונים דפליגי על חידוש זה[2], ולמעשה נקטינן דקולא היא שהקלו חכמים בחלת חו"ל בלבד, אך בחלת א"י לא מהני כלל להפריש על מה שאינו קיים, עכתו"ד הדרך אמונה שם. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' נ"ט וח"ו סי' מ"ו.

הפרשה על הנותר ועל הבלוע בכלים

[ב]  ומ"מ חתיכת העוגה הנ"ל שנשארה ולא נאכלה, הרי היא חייבת כעת בהפרשת חלה. ולדעת החזו"א בשיעור זה שבא מעיסה של שני ק"ג, יפריש בלא ברכה [ולמנהג ירושלים מפריש בברכה], ועי' ס' שיעורין של תורה שיעורי המצוות אותיות י"ט, כ'.

[ג] ויכוין בהפרשתו [כשמפריש על החתיכה הנ"ל] גם על הטבל הבלוע בתבניות ובתנור[3] [ודוקא כשהוא תוך מעל"ע משעת האפיה, אך אם כבר עבר זמן זה, אזי לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל צריך להכשיר את כל הכלים, עי' דרך אמונה פ"ו מהל' מעשר בצהה"ל סקנ"ט, אמנם במנחת שלמה סי' ס"ב אות ח' מצדד בזה לקולא בכלים שא"א להכשירם, שא"צ הכשר כלל, יעוי"ש]. ובדיעבד אף אם לא חשב בהדיא להפריש גם על הבלוע בכלים, מ"מ י"ל שתנאי ב"ד הוא שתועיל הפרשתו על הכל, עי' רמב"ם סופ"ד דתרומות [עפ"י מתני' דמעשרות פ"ה מ"ד ותוספתא תרומות פ"ג ה"ד וה"ו] ובדרך אמונה בביאור ההלכה שם ד"ה שתנאי [בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל][4].

תשובה ווידוי על איסור דרבנן בשוגג

[ד]  והנה העובר איסור בשוגג עליו לחזור בתשובה [וכפי שתיקנו חז"ל בתפילה סלח לנו אבינו כי חטאנו[5]]. וכתב עוד החפץ חיים בקונ' כבוד שמים פ"ג, שהתיקון למי שנכשל בעוון לשה"ר הוא שילמד הלכות לשה"ר וכדאיתא בחז"ל [עי' תנחומא בשלח סוף פ' כ"ד, ועוד] שצדיקים במה שחוטאים בו הם מתרצים[6], והכא נמי בנידו"ד יש לו לאברך הנ"ל לחזור בתשובה[7], וללמוד הלכות חלה[8].

[ה] אמנם נראה שיש בזה עוד חיוב יסודי והוא שיתודה החוטא על חטאו, וכמש"כ הרמב"ם בריש הל' תשובה וז"ל, כל המצוות שבתורה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות שנא' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכו' והתוודו את חטאתם אשר עשו, זה מצות עשה של וידוי דברים [ומקורו בספרא פ' אחרי מות פרשתא ד' אות ו'][9]. וכעי"ז כתב הרמב"ם גם בספר המצוות מ' עשה ע"ג [והובא במשנ"ב סי' קנ"ו סק"ד][10], וע"ע בס' החינוך מ' שס"ד שהאריך בזה.

[ו] ולכאו' נראה פשוט שאף על מצוות דרבנן חייב להתוודות [ובכלל זה חלה בזה"ז שחיובה מדרבנן, עי' שו"ע יו"ד סי' שכ"ב ס"ב]. ועי' בס' חיי אדם הלכות יוהכ"פ כלל קמ"ג, שכלל בוידוי דיוהכ"פ גם איסורים דרבנן כגון אכלתי בלא ברכה לפניו ועוד [וכהיום הוסיפו בכמה מחזורים גם אכלתי טבל (וחלה)][11]. ואמנם בנתיבות המשפט סי' רל"ד סק"ג כתב, דאפשר דשוגג דרבנן א"צ כפרה, והאריכו בזה האחרונים[12], אולם במשנ"ב סי' של"ד סקע"ח [ושעה"צ שם סקס"ה] כתב בפשיטות, דאף איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה[13].

[ז] ועיי"ש ברמב"ם שלשון הוידוי הוא אנא ה' חטאתי [עויתי פשעתי[14]] לפניך ועשיתי כך וכך[15] [בנידו"ד י"ל אכלתי טבל הטבול לחלה[16]] והרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה [זה הוא עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח. וע"ע ברמב"ם שם בפ"ב ה"ב וה"ג]. וכבר הקשו בזה, היאך יוכל לקבל שלא יחזור עוד לדבר זה כשחטא בשוגג[17], אמנם בנידו"ד שנודעה לו כעת שגגת איסורו, יכול הוא לומר שאינו שב לזה החטא לעולם, שהרי מעתה יודע הוא שעליו להפריש משיעור כזה, וא"כ מאופן זה של שגגתו יוכל שפיר להשמר, וצ"ע.

תשובה ווידוי על עבירה באונס

[ח] והנה כ"ז איירי לענין האברך הנ"ל שאכל בשוגג. ויש להסתפק לענין שאר האנשים שאכלו מעיסתו, אם מחויב הוא להודיעם שהכשילם באכילת טבל כדי שיחזרו גם הם בתשובה ויתוודו, או דילמא א"צ להודיעם דהא הם אינם שוגגים אלא אנוסים, שהרי היו מותרים לסמוך על האברך הנ"ל שנתן לפניהם לאכול וכדין עד אחד שנאמן באיסורים [עי' שו"ע יו"ד סי' קכ"ז ס"ג וברמ"א שם[18]].

ועי' ברמב"ם בפיה"מ סוף מס' יומא שהכפרה והתשובה היא כשעבר ברצונו אבל על עבירה באונס פטור מתשובה [והו"ד בס' ערוה"ש או"ח סי' תר"ב סוס"ז], וכעי"ז הביא במשנ"ב סי' תרי"ח סוסק"ה. וכ"ה ברמ"א יו"ד סו"ס קפ"ה לענין הבא על הנדה, שהיכא דלא רמיא עלייהו לבדוק הרי הם חשובים כאנוסים ואינם צריכים תשובה[19], וכעי"ז הובא בפת"ש יו"ד סי' כ"ט סק"א לענין מי שאכל טריפה ולא הו"ל למידע, דחשיב אונס וא"צ כפרה, עיי"ש[20].

אמנם בספרא הנ"ל בפרשת אח"מ [פרשתא ד' אות ז'] לענין וידוי דברים איתא, אין לי אלא ודאיהם, ספיקותיהם ואנסיהם ושגגותיהם מנין וכו', הרי שאף על אונסים חייב להתוודות. ופי' הר"ש משאנץ שם דהיינו בכה"ג שעבר עבירה עפ"י עדים שהעידו היתר או ע"פ ב"ד [וכעי"ז כתב בביאור החפץ חיים שם, שעבר עבירה עפ"י עדי שקר שהעידו היתר על דבר איסור, או שאנסוהו לעבור עבירה[21]], והאריך בזה בהגהות מהרי"ד שם[22].

ולכאו' נראה דמקור דברי הר"ש משאנץ הנ"ל הוא ממתני' [וגמ'] ריש פרק האשה רבה [יבמות פ"ז ע"ב], שאשה שנישאת עפ"י עדים ואח"כ בא בעלה הראשון חייבת בקרבן, ופי' רש"י שם דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן, ומ"מ ס"ל להר"ש דזה איקרי שפיר בל' הספרא אנסיהם, אע"פ דאונס כזה חשיב כשוגג. וע"ע בגמ' שם צ"ב ע"א דאם טעו ב"ד במציאות, יחיד העושה על פיהם חייב קרבן [וכ"ה ברמב"ם הל' שגגות פי"ד ה"ג]. ולדינא קיי"ל דכל יחיד העושה עפ"י ב"ד [שאינו ב"ד הגדול] חייב קרבן, וכדאיתא בגמ' הוריות ג' ע"א וברמב"ם הל' שגגות סופי"ב ופי"ג, עיי"ש. 

ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חיו"ד סי' צ"ו כתב לחלק בין אונס שבא עפ"י טעות [או שקר] העדים דחשיב כשוגג, ובין אונס הבא עפ"י הוראת היתר וכגוונא דהרמ"א בהל' נדה הנ"ל, דחשיב שפיר אונס ופטור מכפרה. וכעי"ז כתב גם הנתיבות בתשובה הנדפסת בשו"ת חמדת שלמה אהע"ז סי' כ"ד אות י"א, שבכה"ג שבא ע"י הכשלה לא חשיב כאונס[23].

[ט] והנה בנוסח הוידוי של יוהכ"פ איתא על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון [וכעי"ז בנוסח הוידוי שבסדר התפלות להרמב"ם בסוף ס' אהבה], ומבואר לכאו' דשפיר חייב לחזור בתשובה ולהתוודות על חטא שבאונס. ובס' חי' מהרי"ל דיסקין עה"ת בפ' אח"מ פי' דמיירי בכגון אנוסים שבספרד שאגב האונס עברו גם ברצון. ועוד דחק שם דמיירי שאנס את חברו לעבור עבירה [אלא שהעיר שם שק"ק הלשון לפ"ז]. ובשדי חמד מערכת יוהכ"פ סי' ב' אות כ' הביא בשם הבית דוד לפרש, דמיירי בעבירות שדינן יהרג ואל יעבור והוא עבר, אי נמי מיירי באונס ממון דהו"ל להפסיד ולא לעבור. ובפי' פני אריה [שבסידור הגר"א] פי' דמיירי שבשעה שאנסוהו עשה לרצון [ועי' רמב"ם פ"כ מהל' סנהדרין ה"ג][24], א"נ שהיה צריך להזהר שלא יבוא לידי אונס, א"נ שחטאיו גרמו לו שבא לידי אונס.

ולכאו' לפי דברי הר"ש משאנץ הנ"ל יש לפרש בפשיטות את נוסח הוידוי הנ"ל, דמיירי בכה"ג שעבר עפ"י עדים שהעידו היתר, וחשיב שפיר אונס ואעפ"כ חייב להתוודות וכדאיתא בספרא שם. ולאידך גיסא לדברי האחרונים הנ"ל שמא יש לפרש בדברי הספרא הנ"ל את תיבת אנסיהם, כפי שפירשו הם בנוסח הוידוי, וצ"ע[25].

[י] ולפי כל זה בנידו"ד שאכלו האורחים את הטבל עפ"י עדות של טעות, י"ל דחייבים הם שפיר בתשובה ווידוי [וכן הוא לפי' בתרא של הפני אריה הנ"ל]. ולכאו' יש מקום לדון דבכה"ג צריך כפרה אף לדעת הרמב"ם והרמ"א הנ"ל, וכנ"ל[26].

אולם במקום כבוד הבריות שיתבזה האברך הנ"ל לספר לבני משפחתו שנכשל והכשילם באיסור טבל, ובפרט בדין דרבנן [ובשוא"ת] כהאי[27], יש לדון אם אכן חייב להודיעם, וצ"ע.

______________________________________________________________

[1].  ועי' באו"ז שם דמיירי דוקא לענין דבר יבש [אך לא לענין דבר לח].

[2].  וע"ע בפר"ח או"ח סי' תנ"ז ס"א הו"ד ביד אפרים על גליון השו"ע סי' תק"ו ס"ג, וברש"ש גיטין ל"א ע"א. ועיי"ה בחזו"א דמאי סי' ט' סק"א ד"ה ומדברי הר"מ, ושם סי' י"ג סקי"ד [ונכפל ביו"ד סי' קצ"ו סקי"ד], ואכמ"ל.

[3]. לענין זיעה [הנבלעת בתנור] עי' רמ"א יו"ד סי' צ"ב ס"ח וסי' ק"ח ס"א. ובדבר יבש [כגון בצק] יתכן דליכא זיעה כלל, עי' ש"ך סי' ק"ח סק"א וביהגר"א סי' ק"כ סקט"ו ובית מאיר או"ח סי' תס"א ס"א ופמ"ג המובא בפ"ת סי' צ"ב סק"ו ובאג"מ יו"ד ח"א סי' מ' וסו"ס נ"ט ומנחת שלמה תנינא סי' נ"א. אמנם עי' בפמ"ג או"ח סי' תנ"א בא"א סק"ל ובשו"ת בית שלמה חיו"ד סו"ס קס"ב וסי' קס"ד וביד יהודה סי' צ"ב בפי' הקצר סק"ע ובסי' ק"ח בפי' הארוך סקט"ז, שיש מקום להחמיר בזה [ואף אי נימא דליכא זיעה כלל, מ"מ י"ל דלא קילקל בהפרשה זו, עי' חזו"א דמאי סי' ט"ו סקי"א ד"ה הפריש], ואכמ"ל.

[4].  ואף שתנאי ב"ד זה לא מצינו אלא בתרומה ולא בחלה, מ"מ י"ל דמהני אף לחלה וכמש"כ בבהה"ל שם לענין מעשר, עיי"ש. וע"ע במנחת שלמה סי' ס"ב אות ט' מה שדן לענין הפרשה על הבלוע בכלי ובדרך אמונה שם בבהה"ל ד"ה על מה. ועי' בדרך אמונה שם ס"ק רי"ח, דבקרית ספר משמע דלא מהני תנאי ב"ד זה אלא על מה שלפניו אך לא על מה שאינו לפניו כיון שאינו מן המוקף.

[5].  וחטא היינו שוגג, כמבואר בגמ' יומא ל"ו ע"ב.

[6].  והזכיר הח"ח ענין זה כו"כ פעמים, עי' ס' אהבת חסד עניני גמ"ח סופט"ו ועוד.

[7].  ואמנם כהיום יש תלמידי חכמים בא"י הנוהגים להפריש חלה בכל יום עבור כל מי ששכח להפריש, ואם אכן הפרישו באופן המועיל לנידו"ד, א"כ אין כאן טבל ואין כאן עבירה כלל. ואף דילפינן בגמ' [נזיר כ"ג ע"א וקידושין פ"א ע"ב] שהמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה, י"ל דהיינו דוקא במתכוין לעבור במזיד ולא בשוגג, ואכמ"ל.

[8].  ועיי"ש בקונ' כבוד שמים הנ"ל, שאם דיבר לשה"ר על אנשים רבים, ילמד הלכות לשה"ר ברבים. ויתכן שה"ה נמי בנידו"ד דהכשיל אנשים רבים, טוב שילמד הלכות חלה ברבים.

[9].  ואמנם רש"י בפ' נשא שם פי' לקרא זה בענין אחר, שאינו חייב חומש ואשם עפ"י עדים עד שיודה. ברם בגמ' שבועות י"ג ע"א ברש"י ד"ה חטאות, משמע שאכן פירש את המקרא לענין וידוי, עיי"ש.

[10].  ועיין בסה"מ שם בתו"ד בשם חז"ל שמתוודה על עוון לשה"ר [וכ"ה בחינוך מ' שס"ד], וכ"כ בפשיטות בח"ח הל' לשה"ר כלל ד' סי"ב, עיי"ש. וע"ע במשנ"ב סי' קי"ט סק"ד, דטוב להתוודות בשומע תפילה ויאמר חטאתי עויתי פשעתי, וצ"ע אמאי לא סגי לזה בברכת סלח לנו שאומר בה סלח לנו אבינו כי חטאנו מחל לנו מלכנו כי פשענו.

[11].  ואין לומר שימתין ליוהכ"פ ואז יכלול עבירה זו עם שאר עבירות שמתודה עליהן, לכאו' זה אינו, שהרי הוא מחויב כבר כעת במצות הוידוי [וכעין שכתב בשעה"צ סי' תר"ו סק"ב, עיי"ש]. אמנם יעוין בחינוך מ' שס"ד שאינו מבטל העשה לגמרי עד שיעבור עליו יוהכ"פ [שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה] ולא יתודה.

[12].  עי' אתוון דאורייתא כלל י', שערי יושר ש"א פ"י, אחיעזר יו"ד סי' נ' אות ז', אור שמח הל' גירושין פ"א הי"ז, שדי חמד כללים מערכת האל"ף בפאת השדה אות ק"ח, מנחת שלמה סי' מ"ד, ועוד.

[13].  ובנידו"ד יש מקום לדון עוד, דמלבד שנכשל באיסור אכילת טבל דרבנן, עוד נכשל באיסור לפני עור שהכשיל גם אחרים באיסור זה [ועי' שד"ח כללים מערכת ו' כלל כ"ו אות י"ב, דאיכא איסור לפנ"ע אף כשהמכשיל שוגג]. והמכשיל חברו באיסור דרבנן, י"א שעובר [המכשיל] באיסור לפנ"ע דאורייתא, עי' תוס' ע"ז כ"ב ע"א ד"ה תיפוק ומנחת חינוך מ' רל"ב בקומץ מנחה וחזו"א דמאי סי' ט"ז סקי"א. ועי' בגמ' נדה נ"ז ע"א דמשמע דאיכא לפנ"ע אף כשהנכשל אנוס [שאינו יודע מהאיסור], וכ"כ בקובץ הערות סי' ע"ה אות א' ובקוב"ש כתובות אות י"ב ובשו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' ג' ואו"ח ח"ה סי' י"ג אות ט' [עיי"ש], אמנם עי' ביאה"ל ריש סי' רס"ו ד"ה חמורו [במוסגר], שכתב דלא שייך לפנ"ע היכא דחברו אינו יודע כלל ואנוס הוא, וצ"ע ואכמ"ל בכ"ז.

[14].  עי' מנ"ח מ' שס"ד, דאין לומר תיבות אלו כשמתוודה על חטא בשוגג. וע"ע בס' אבי עזרי בהל' תשובה שם.

[15].  וכעי"ז ברמב"ם שם ה"ה ובס' המצוות הנ"ל, עיי"ש. אמנם עי' בשו"ע או"ח סי' תר"ז דנקטינן כר"ע [ביומא פ"ו ע"ב] דא"צ לפרט החטא, אלא שאם מתודה בלחש נכון לפרט החטא. ומ"מ אף לדעת השו"ע נכון שלא יסתפק בוידוי כללי [אף אם נוהג לומר וידוי בכל יום] אלא יכוין להתוודות על חטא זה ויפרט החטא להדיא וכנ"ל.

[16].  ועוד יש לו להוסיף וגם הכשלתי אחרים באכילת טבל הטבול לחלה.

[17].  ויש שתירצו דאף חטא בשוגג נובע הוא מחסרון זהירות ולימוד.

[18].  וע"ע בחזו"א שביעית סי' י' סק"ח, לענין קבלת חברות על המעשרות בזמנינו.

[19].  וע"ע ברמב"ם פ"ה מהל' שגגות ה"ו.

[20].  ופעמים דיינינן מעשה באונס כנעשה מאליו ולא ע"י העושה, עי' קובץ שיעורים ריש מס' כתובות ומה שהביא שם משו"ת חמדת שלמה סי' ל"ח. אמנם נראה דזה לא מיירי אלא היכא שנאנס לעשות מעשה שלא לרצונו, אך לא בכה"ג שעושה לרצונו, ודו"ק.

[21].  וצ"ע מקור דברי הח"ח הנ"ל שאף על אונס כזה שאנסוהו לעבור עבירה חייב וידוי ותשובה [ואמנם היה מקום לדון דאונס (בכפיה) שיודע הוא שעושה עבירה, חמור טפי מאונס שאינו יודע כלל שעושה עבירה (וכנידו"ד), וצ"ב].

[22].  ומה שהקשה בהגהות מהרי"ד שם על דברי הרמ"א בסי' קפ"ה הנ"ל, עי' בשו"ת נוב"י המובא להלן ולפ"ד א"ש.

[23].  ועיי"ש בשו"ת חמד"ש סי' כ"ה אות ה', שדחה את דברי הנתיבות הנ"ל. וע"ע בחמד"ש חיו"ד סי' א' אות כ"ה שמצדד לחלק בין נישאת עפ"י עדים שיש לה חזקת איסור ובין דברי הרמ"א בהל' נדה הנ"ל דמיירי בחזקת היתר. ועפ"י דבריו אלו יש לדמות נידו"ד לנישאת עפ"י עדים, דהא עיסת העוגה יש לה חזקת איסור טבל עד שיפרישו ממנה חלה כראוי. אמנם עיי"ש בחאהע"ז סי' כ"ג אות ל"ז דלא ניח"ל בחילוק זה. וע"ע שם בחיו"ד סי' א' הנ"ל, מה שחילק בזה בין רוב וחזקה לבין עדים.

[24].  ולכאו' היה מקום לדון עוד דילמא לעולם כל היכא דנהנה ממעשה העבירה לא חשיב אונס הפוטר מתשובה [ועי' ר"ה כ"ח ע"א ומשנ"ב סי' תע"ה סקל"ד לענין אנסוהו לאכול מצה], אמנם ברמ"א [ובפ"ת] הנ"ל מבואר להדיא דאף בכה"ג שנהנה חשיב שפיר אונס גמור [ושאני מההיא דר"ה הנ"ל, דהכא אינו יודע כלל שהיא עבירה, ועי' משנ"ב שם סקל"ז], וע"ע קוב"ש כתובות אות י"ב, ודו"ק.

[25].  וע"ע בקוב"ש ריש מס' כתובות [הנ"ל] דסו"ס לא אמרינן דאונס כמאן דעבד, ולכאו' נפק"מ להיכא דלא קיים מ"ע באונס, דסו"ס לא נחשב שקיים את המצוה. ועוד יש מקום לדון לענין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, וצ"ע בכל זה. וע"ע בשו"ת דובב מישרים ח"ג סי' ק'.

[26].  אמנם בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' פ"ז כתב, לענין אותם שקנו מאכלים של איסור ואכלום עפ"י עדות שקר של הטבח, שאנוסים גמורים הם ואינם צריכים כפרה, עיי"ש וצ"ע.

[27].  ועוד יש לצרף בנידון שוגג דרבנן זה, דלשיטת החזו"א אין כאן שיעור ברור לחיוב חלה [וע"ע לעיל מדברי הברכ"י] וכנ"ל.