חיוב הפרשה במוצרים שבהשגחה הלכה ואינה חומרא – לדעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

הרב יוסף אפרתי - ראש בית המדרש

לכבוד הרב הגאון …

קבלתי מכתבך אודות מה שאנו דורשים בפירקא בשם מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כי על בן תורה להפריש בביתו ובמטבחו מכל תוצרת גידולי הארץ אפילו אם זו תוצרת של בית חרושת או חנות הנמצאת בהשגחה של רבנים שליט"א או גוף כשרותי אפילו מהודר, ולדעתך אין יאות כן למידרש בפירקא. אמנם מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל היה נוהג להשיב כן לשואליו בעל פה ובכתב, ואף עודד לומר זאת ברבים (ראה במכתב להגאון ר"י הורביץ זצ"ל הנדפס בשו"ת ישא יוסף ח"ב סי' כד, ובספר משפטי ארץ תרומות ומעשרות). ובדבר מה שביקשת לידע טעם הוראה זו אבוא בקצרה –

הנני מקדים דבר הברור, דאין הדברים באים להרפות ידי הרבנים שליט"א וועדי הכשרות לפעול בכל יכולתם להפריש תרומות ומעשרות, וידוע כמה מרן זצוק"ל הי' מעודד ומעורר שיעשו כן, וראה עוד בדרך אמונה (פ"ט מהלכות מעשר סק"י) שבפרט בזמנינו שאין רוב עמי הארץ מעשרים ראוי למנות משגיחים בכל מקום שאפשר שישגיחו על המעשרות שלא יכשלו באיסור טבל.

אולם האמת יורה דרך, כי המתבונן בדברי מרן רבינו זצוק"ל ובוחן המציאות בהפרשת תרומות ומעשרות במערכות הציבוריות יראה שענין חיוב ההפרשה במטבח הביתי הינו יותר מחומרא, ואינו רק ל"בני תורה". ואולי לשון מרן רבינו זצוק"ל הינה מחמת זהירות המופלגת שלא להורות ולחייב עפ"י הוראתו, ולכן השתמש בלשון זו, שעל בני תורה להפריש מתוצרת בביתם, אבל אין בזה לפטור את כלל הציבור. כי המתבונן יראה שהדבר פשוט – שהרוצה להנצל מאיסור טבל, עליו להפריש בביתו, ובהורמנא דמר, אפרש הדברים, ראשית – עלינו ללמוד ממעשה רבותינו זצוק"ל, ודעת והנהגת מרן החזו"א זצוק"ל ושאר גדולי ומצוקי ארץ ובכללם מרן רבינו זצוק"ל שהי' מפריש מכל תוצרת גידולי קרקע של ארץ הקודש שהגיעה לביתו (ונתבונן נא, שלא היה חש שדבר זה נוטל מזמנו, הגם שהזמן היה אצלו יקר מזהב ופז). והנה עצם הדבר אודות החיוב להפריש תרומות ומעשרות גם אם קונים בהשגחה טובה – הינו מוסכם על דעת רבותינו, ובדרך אמונה (פ"ט מהל' מעשר צה"ל אות פ"ט) הביא מעשה שבערב שבת שכחו לעשר חלות ויין ולא היה תנאי – רק היה מהשגחה מעולה והתיר מרן החזו"א לעשרן בשבת אבל לא התיר לאכלן בלא מעשר וראה מ"ש (שם בסק"י)  מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כי ראוי לכל ירא שמים לחזור ולעשר בלי ברכה.

וממעשה רב – נפן לפן ההלכתי –

א. האם יש חובת הפרשה בגלל תקנת דמאי

א. בריש דברינו יש לעיין מדוע לא יתחייב כל אחד ואחד להפריש תרומות ומעשרות בעצמו, שהרי תקנת דמאי כללה בתוכה הוראה שהלוקח פירות מעם הארץ חייב לעשר אף על פי שרוב עמי הארץ היו מעשרים, ורק הלוקח פירות מחבר פטור לעשר, וכדי להיות נאמן למעשרות חייב לקבל על עצמו בפני ג' חברים שהוא מעשר את שאוכל, ואת שמוכר, ואת שלו, ואינו מתארח אצל עם הארץ (יעויין בכל זה ברמב"ם פ"ט מהל' מעשר, ובחזו"א דמאי סי' ה' סק"ח), והנה בזמנינו אין אנו מקבלים נאמנים על המעשרות ולכן היתה התוצאה המתבקשת שאין אדם יכול לסמוך על חבירו ולא איש על אשתו ובני ביתו, וכל אחד ואחד חייב להפריש בעצמו, שהרי אין איש חשיב כחבר. ואכן מרן החזו"א הסתפק בדבר, אלא שחידש מרן החזו"א שאף שאין היום קבלת חברות, אנו מתבוננים על מצבו הרוחני של המפריש, ואם הוא אכן היה יכול להיות חבר ונאמן על המעשרות הוא נאמן, גם בזמנינו שאין לנו קבלת חברים. והנאמן על המעשרות הראוי להיות חבר הריהו – "חבר שלא קיבל" ויכול חבר שלא קיבל לאכול על יד חברו שלא קיבל ומאמינים זה את זה וכן המנהג (ראה בחזו"א שביעית סי' י סק"ח ודרך אמונה ריש פרק י' מהל' מעשר). אלא דמכלל הן אתה שומע לאו, דלדעת מרן החזו"א אי אפשר להסתמך על מי שאינו נאמן מצד עצמו על המעשרות, ולכן בכל מקרה בו מתארחים בבית אחרים יש לבחון אם יכול לסמוך על הפרשת המארח. (וראה דרך אמונה שם סקי"ט, ובציון ההלכה סי' כז, ומה שמובא שם בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ואכמ"ל). אמנם לדעת מרן החזו"א ניתן לסמוך היום איש על רעהו ובתנאי שהסומך והנסמך אין בהם "הפחיתות של עמי ארצות" והם מקפידים על  הפרשת תרומות ומעשרות. ובנידון דידן – למדנו שהאפשרות להסתמך על הפרשה ציבורית הינה דווקא על המשגיחים שהם באותה דרגה של "חבר שלא קיבל" שאם לא כן חייבים להפריש אחריהם מדין תקנת דמאי.

ב. גם אחרי מה שחידש מרן החזו"א שאפשר לסמוך על "חבר" שלא קיבל חברות – עדיין יש להתבונן אם ניתן לסמוך על הפרשה של מערכת כשרות מצד עצם תקנת דמאי. שהרי מערכת הכשרות מפרישה באותם מקומות שהבעלים מצד עצמם ודאי חשיבי עמי ארצות (ואולי יותר גרוע –דעמי ארצות רובם הפרישו תרומות ומעשרות כדין, ואילו כיום "בושים אנו לומר דהמיעוט מעשרים" כלשון החזו"א), ואם כן למה לא יתחייב הקונה תוצרת מחנות ומבית חרושת להפריש תרו"מ שהרי הבעלים אינו נאמן על המעשר והרי זו תקנת דמאי –  שהלוקח פירות מעם הארץ חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות, שמא תאמר – יש משגיח, הרי ההשגחה מועילה לתקן את הטבל – אבל מי יאמר דהשגחה מועילה לגבי תקנת דמאי שהרי זו גזירת חז"ל שקניה מע"ה מחייבת בהפרשה. אמנם בזה חידש מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל יסוד בדין תקנת דמאי, על פי דברי הירושלמי (סוף פ"ה דמעשר שני, וסוטה פ"ט הי"א) כי כאשר יש השגחה – אין חיוב ההפרשה נקבע לפי דרגתם של הבעלים (אם הוא עם הארץ) אלא לפי רמתו ההלכתית של המשגיח, שכן מתפרשים דברי הירושלמי דבימיו אין צריכים להשאל על הדמאי, דדווקא בזמן יוחנן כהן גדול שהוא תיקן תקנת דמאי לא היו צריכים לברר אם עם הארץ הפריש הואיל ובאותה תקופה הוסיף יוחנן כהן גדול תקנה נוספת שיהיו "זוגות" – כלומר חברים משגיחים שפיקחו על השווקים של עמי הארץ ועליהם היו סומכים, אם כן למדנו שכאשר המשגיח הוא חבר ונאמן על ההפרשה, אין חייבים להפריש מצד תקנת דמאי אפילו שבעלי התוצרת הינם עמי ארצות (יעויין במכתב התשובה להגר"י הורביץ הנז"ל).

ב. שאלות מעשיות בהשגחה

כבר כתבנו בכמה מקומות אודות השאלות המעשיות שיש בהשגחה על תרומות ומעשרות, יעויין בשו"ת ישא יוסף (ח"ב סי' כה) ואף הבאנו כמה סיבות שמטעמם ראוי לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות בבית גם כשקונים בהשגחה מהודרת, וחילקנו הדברים לשני נושאים – בעיות בהפרשה כגון, טעויות בהפרשה, תערובות פטור וחיוב, העדר הפרשה על מוצרים מחו"ל שנגמרה מלאכתם בארץ הקודש ועוד, יעויין שם באורך, אולם נדמה דיש מקום לחייב שלא להסתמך על השגחה בגין השאלות העקרוניות אודות מינוי המשגיח, שהם ג' שאלות, האחת – תוקף מינוי שליח לדבר שלא בא לעולם, כשהמינוי הוא לפני שהפירות באו לעולם [שלא באו לעולם כלל או שלא באו לרשותו של המשלח]. השניה – תוקף מינוי השליח כאשר המשלח בעל המפעל או החנות מומר, השלישית – חוסר יכולת למנות שליח כאשר הבעלים הינו גוי. ונדמה כי בטעמי ההוראה להפריש גם ממה שנקנה ממקום שהוא בהשגחה טובה, מצאנו שינוי בין טעמיהם דמרן הגריש"א זצוק"ל לטעם דמרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, דמרן הגר"ח כתב בדרך אמונה (פ"ט מהל' מעשר סק"י) ד"ראוי לכל יר"ש שאף אם קנה במקום שיש השגחה מעולה יחזור לעשר בלי ברכה שהנסיון מוכיח שכמה פעמים קורה תקלות אף במקום שיש השגחה מעולה", ולא מחמת חסרון בשליחות (כמו שיובא בהמשך), ואילו מרן רבינו הגריש"א חשש גם לשאלות שיש בעצם השליחות.

ג. ההפרשה בשליחות

ונזכיר יסודות הדברים, הפרשת תרו"מ יכולה להיעשות רק ע"י הבעלים או ע"י שלוחם, כמבואר בריש תרומות שאין אדם יכול להפריש דבר שאינו שלו, אלא אם עשאו שליח כמבואר במשנה (פ"ד מ"ד), ובסוגי' דקידושין (דף מא ע"ב): ולדעת רוב הראשונים (רשב"א בנדרים לו ע"ב, והר"ן בגיטין סו ע"א ועוד). אף היכא דאיכא אומדנא דניחא ליה לבעלים בהפרשה, כל שלא מינהו שליח אין ההפרשה חלה, והוכיחו דבר זה מהא דאיתא בחולין (יב ע"א) דלמ"ד שאין חזקה דשליח עושה שליחותו, מי שמינה שליח להפריש והלך ומצאו תרום אינו יכול לאכול הפירות דחיישינן שמא אחר הפריש, ע"ש, והרי כאן ודאי יש ניחותא לבעלים בהפרשה – שהרי שלח שליח להפריש, ובכל אופן אם חיישינן שמא אחר שלא התמנה שליח הפריש, אין הפרשתו הפרשה.

הן אמנם בסוגיה דגיטין (סו ע"ב) איתא, דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע יכתוב גט – הרי אלו יכתבו ויתנו, הביא הר"ן (דף לב ע"ב מדפי הרי"ף) דעת הרמב"ן דבאומר כל הרוצה אינו אלא כנותן רשות, ובתרומות ומעשרות לא בעי מינוי שליחות ובגילוי דעתא סגי. ואכן היו מן האחרונים (ראה רעק"א בבא מציעא כב ע"א) שס"ל דלדעת הרמב"ן אכן מהני בגוונא דגילה דעתו דניחא ליה. הרי לנו דלדעת הרמב"ן מהני גילוי דעת למשגיח להפריש תרו"מ, אך לדעת רוב הראשונים בעינן שליחות ממש. אמנם החזו"א מעשרות (סימן ז אות טו) הניף ידו לומר דאף לרמב"ן בעינן שליחות בהפרשת תרו"מ, וההסבר שבתרו"מ מועיל גילוי דעת, מכיון שעיקרו זכות אלא דאפשר שהוא מבקש להפריש בעצמו (דמצוה בו), וא"כ גילוי דעתו דניח"ל נחשב כממנה שליח (אף שאין כאן לשון שליחות ממש) משא"כ בגט שאין זו זכות חייב שימנה את השליח באופן מפורש. וא"כ במקום שבעל הבית לא ניחא כלל שיעשרו אלא שתהיה לו "כשרות", אולי לא שייך כלל דניחא ליה

אמור מעתה, דאם יתברר לנו שאין שליחות או שהשליחות של המשגיחים במערכות הכשרות כרוכה בשאלות הלכתיות, הרי שיש להפריש תרו"מ מכל תוצרת הנכנסת לבית.

דשליח לדבר שלא בא לעולם

אחרי שהתברר כי אנו חייבים למינוי שליח להפריש תרומות ומעשרות, הרי לכאורה משגיח הבא לחנות להפריש היה צריך מעיקר הדין לפנות לבעלים ולבקשו כי ימנה אותו כשליח להפרשת תרומות ומעשרות. אף דיתכן דבעצם אמירתו לבעלים כי הוא הולך להפריש סגי, אבל הלא יודעים כל המצויים והקרובים להפרשת תרומות ומעשרות כי מידי יום מגיעים משגיחים לחנויות ואף לבתי חרושת, ואין הבעל בית בנמצא, ואף במקרה בו בעה"ב בחנות, הרי המשגיח מפריש תרו"מ ואינו מדבר ושואל רשות מבעה"ב – והיאך תועיל הפרשה זו, ואי אפשר להסתמך על כך כי במועד קבלת ההכשר הסכים הבעה"ב ומינה שליח, הואיל והסכמתו אז למנות שליח הועילה אך ורק לפירות וירקות שהיו מצויים אז בחנותו, ואילו פירות וירקות שקנה לאחר מכן, וק"ו פירות וירקות שטרם נקטפו והם בתהליך גדילתם נחשבים כדבר שלא בא לעולם והיאך יועיל מינוי השליחות שהיה ביום קבלת ההכשר על הפרשה זו.

[הן אמת שיש שרצו לדון שתהא ההפרשה מועילה מצד גילוי דעת דניח"ל – ואין די קולמסין לשבר אודות טענה זו, רק נציין דהלא גם אותם דס"ל כשיטות דסגי בגילוי דעת, הרי צריך להיות ברור שיש לו הפסד באי הפרשה וודאי ניח"ל בהפרשה וא"כ ביהודים שאינם שומרים תו"מ ואינם מקפידים להפריש מה שהם אוכלים בעצמם היאך נאמר שניח"ל בהאי הפרשה. (אם לא שנאמר שהרצון שיבואו קונים שומרי מצוות הופך לניח"ל – ואכמ"ל)].

ואכן כשהתחלנו לעסוק בהפרשת תרומות ומעשרות במערכות הציבוריות, אחד הנושאים הראשונים אשר עמד עליהם מרן רבינו זצוק"ל היה שלמעשה אין שליחות וקרוב לוודאי דכל ההפרשה איננה חלה שהרי יש חסרון בשליחות.

וכידוע הורה אז מרן רבינו זצוק"ל לעשות על פי דברי המרכבת משנה (פ"ו ה"ג מהלכות גיטין ובמהדורה הישנה – ריש ח"ב) למנות שליח בכתב, ובכהאי גוונא מועילה השליחות אף לדבר שלא בא לעולם, דכיון שהכתב עדיין בידו בשעה שבא לעולם הרי אז מתחדשת השליחות (ובזמנו לפני עשרות בשנים – פנינו ומסרנו להרבה רבנויות וועדי כשרות עצת רבינו זצוק"ל, ואכן מאז רבים החלו למנות את המשגיח לשליח בכתב). אבל חייבים לציין כי דברי מרכבת המשנה, הם חידוש וכמ"ש בשו"ת מנחת שמואל סי' כג "ואמנם כתב שם במרכבת המשנה מילתא חדתא" וראה שו"ת עזרת ישראל (סי' א ד"ה גם). אך למעשה שמעתי כמה פעמים ממרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כי יש לועדת הכשרות לנהוג כן, בפרט שאליבא דרוב הראשונים תרו"מ בזה"ז מדרבנן. אבל הוא איהו גופא הוסיף ואמר – שראוי מחמת כן, להפריש שוב בבית.

[ובהיותנו בזה יש לעורר, כי ראיתי מקומות שמינו את המשגיח להפריש תרומות ומעשרות בכתב, ובחלוף השנים נתחלף המשגיח או נתחלפו הבעלים ויש לשים לב לשוב ולמנות שליח בכתב חדש].

ה. משלח שאינו שומר תורה ומצוות

אבל בהשגחות על תרו"מ קיים קושי נוסף – שהרי הבעלים של רוב החנויות והמפעלים לדאבונינו, אינם שומרי תורה ומצוות. ובפשטות הינם מחללי שבת בפרהסיא – שדינם כמומר – וכוחו של מומר לעשות שליח, במחלוקת הפוסקים תליא, עיין במג"א (ריש סי' קפט) ובאבן העוזר, ובכה"ח בענין מכירת חמץ (תמ"ח ס"ק ע"ב). א"כ כל חלות הפרשת השליח תלויה במחלוקת.

אבל נדמה שאין די בזה, אלא יש לעיין בדברים המובאים בשו"ת הב"י (סי' יד) בדבר עשיית שליח על ידי מומר, דמתחילה הביא דברי רבי מנחם הבבלי שלדעתו אין מומר ומחלל שבת עושה שליח כמו שהאריך שם "איך הקדושים הסכימו פה אחד על פיסול שליחות המשומד בראיות ברורות נמצא שהאוסרים משומד מלהיות שליח וכ"ש מְשַלֵח הם כפתור ופרח ומהר"ר אליעזר דשנון ור"י בן אברהם ור' אליעזר מגרמיזא וזקנו של כפתור ופרח ומהר"ר יחיאל ואפשר לדקדק שגם הרמב"ם ז"ל סובר כן", ובהמשך הביא כמה ראיות שמומר אינו עושה שליח והאריך בזה, דהלא מדינא דגמרא, לומדים דיני שליחות מתרומה ושם איתא מה אתם בני ברית ולכן אין גוי ומשומד שליחים בכל התורה – והביא דברי רש"י בני ברית "מהולין ושיהיו בני ברית במצות" וממשיך "ומעתה המשומד לאו בן ברית הוא כיון שפרק מעליו – עול מצוות" – ומרן הב"י מאריך להשיבו "דאע"ג דלענין שליחות בעלמא לא יהא בר שליחות וכן לומר דאינו נקרא אחיך", שאני גט – כיון דאיתיה בתורת גיטין וקידושין. הרי דהסכים עמו שאין המומר בדיני שליחות לא להיות שליח ולא לעשות שליח בכל התורה אלא בגיטין וקידושין (ראה בכפתור ופרח פ"י בשם ר' אליעזר טהור קודש ואכמ"ל). ועיין עוד בב"ש (אהע"ז סי' קכג) שמדבריו משמע כי יתכן שמומר בכלל בן ברית, וראה עוד במק"א בב"ש (קמא ס"ק מז) שממנו משמע שאינו בן ברית.

והנה מרן הגר"ח בדרך אמונה (תרומות פ"ד סק"ז) כתב, וישראל המחלל שבת בפרהסיא או מומר אע"ג דדינו כגוי מ"מ נעשה שליח ועושה שליח, וציין מקורו לערוך השולחן, ונ"ל דהוא מ"ש שם בהלכות תרומות (סימן סג ס"ה). דנקט דמומר הוי בן ברית ולא ציין לכל החולקים בזה. והנה כשזכיתי לדבר עם מרן הגרח"ק שליט"א בזה פא"פ הזכיר הסברא שהמומר בידו לחזור ולשוב בתשובה, הנה סברא זו הזכיר בשו"ת חתם סופר (יור"ד סי' שכא) שאכן מרן הגרח"ק שליט"א מציינה שם בציון ההלכה בנוסף לעה"ש. אבל אכתי קשה מפני מה אינו מציין לחבל אחרונים הנז"ל דס"ל דאין המומר יכול למנות שליח, וכמדומני שבשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קטז, דתשובה זו והתשובה הנז"ל שניהם נכתבו למחותנו יעו"ש), נראה דאסתפוקי מסתפקא ליה אי מומר חשיב אינו בן ברית לגבי ישראל (ע"ש ד"ה ומיהו). וראה עוד שו"ת חתם סופר קובץ תשובות (סי' ט), ושו"ת או"ח (סי' קעו ד"ה ואגב).

ואולי סמכה דעתו של מרן הגרח"ק לצרף דברי האחרונים אודות מומר לחלל שבת בזמן הזה ובכללם דברי החזו"א (יור"ד סי' ב) דכהיום נחשבים כתינוקות שנשבו – ושאלתי למרן הגרח"ק (כסלו תשע"ו) מה יהיה הדין אם מומר ממנה שליח והשליח יפריש כדין, אם לשוב ולהפריש, והשיב שלדעתו כן יש לנהוג לכתחילה. [וכבר כתבנו לעיל (גם בשו"ת ישא יוסף ח"ב זרעים עמ' רכב), שאף ששני נביאים הורו להפריש מתוצרת שבהשגחה, לא שוו טעמיהם דלדעת מרן הגריש"א זצוק"ל יש להפריש בין היתר בגלל השאלות אודות השליחות ואילו לדעת מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א טעם הדבר מחמת התקלות בהפרשה]. והנה כל אשר בשם ירא שמים יקרא, יקפיד שלא לשתות יין (שלא בושל) שמְזגוׁ מי  שאינו שומר מצוות, ויחוש לגזירת סתם יינם בזה"ז, ולמה לא יחוס על נפשו – לתקן מה דבידו ולשוב ולהפריש תרומות ומעשרות בביתו.

וכיון שבאנו בקצירת האומר, אציין רק מה שמרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל טען לחסרון בשליחות דאין הבעלים מכוון למנותו שיהא שליח לכל המתנות אלא רק על כמות של אחוז אחד מהתוצרת, וגם שמעתי ממנו בע"פ דאם יבוא כהן או לוי ויתפסו ויטלו המעש"ר ברור שבעל הבית לא יבוא לדון איתם בסוגיה דתקפו כהן, אלא יגרשם ביד חזקה משום שמעולם לא הסכים שיקבעו שם מע"ר ויתנו ללוי זכות לתפוס כעשר אחוז מהתוצרת, וכל הסכמתו הי' למנות שליח ולהפסיד אחוז אחד מן התוצרת ואם כן הלא חסרה שליחות להפרשת כל המתנות ודו"ק.

ו. שליחות של גוי

אולם האחרון הכביד, הנה יש מפעלים רבים בארץ שהם בבעלות נכרי או בבעלות משותפת של ישראל ונכרי, והנה ודאי הרבנים המשגיחים עושים כל מאמץ שיתקנו הטבל בטרם הגיע למפעלים שבבעלותו של הגוי אבל כפי המפורסם בשם הרבנים המשגיחים – יש תוצרת טבל שמגיעה למפעלים ומפרישים אותה כשהיא בבעלות המפעל, והרבה דנו בזה עוד משנים קדמוניות בהפרשת תרו"מ בחנויות שבבעלות נכרי שיש להם תוצרת החייבת בתרומות ומעשרות, ומרן רבינו זצוק"ל לא מצא לזה פתרון כמבואר באריכות בישא יוסף (ח"ב זרעים סי' כב באורך) – אם לא שיפרישו בהיות התוצרת בבעלות של יהודי לפני שקנהו הגוי יעו"ש.

וראיתי מכתב של הגאון ר"מ שטרנבוך שליט"א שמבאר שהפרשת תרו"מ במפעלים של גוי (כגון במפעלים הגדולים בארה"ק שהם בבעלות של גוי) הינה ע"י ש"מאמין על ידו". וז"ל "שאלו בשם כמה ת"ח שחברת עכו"ם נמכר לערך חציו לעכו"ם בחו"ל וכו'. והנה לענין ההפרשה יש כאן ממונה שיכול לתת כספים וכ"ש הפרשת תרומות ומעשרות שלהם לטובת המפעל והדבר מפורש בירושלמי פ"ו דדמאי (ה"א) שמועיל לגוי במאמין על ידו". הרי דלדעתו ניתן להפריש בדרך זו, ואין כאן המקום להאריך בענין הפרשה בצורה זו רק נציין כי בירושלמי  (ריש תרומות שם), מבואר שיש אפשרות לישראל להפריש ולתקן פירות של נכרי במאמין על ידו, כדאמר רב אבא, שמה שכתוב בברייתא שישראל יכול לתרום מפירות גוי, מדובר במאמין על ידו. אלא שבגדר "מאמין על ידו" נחלקו מפרשי הירושלמי, הרש"ס כתב דבמאמין על ידו חשיב כאפוטרופוס על כל נכסיו, ולפיכך הפרשת הישראל מועלת, דהאפוטרופוס נחשב כבעלים לענין הפרשה. המהר"א פולדא ביאר דבמאמין על ידו מהני משום שהנכרי מסייע קצת להישראל בהפרשתו. והפני משה כתב, וכן משמע מפירוש הגר"א, דמאמין על ידו מהני, משום שהנכרי עומד על ידו, וחשיב כמו שהנכרי מפריש. ובהר צבי (זרעים סימן נט ס"ק ב), הוסיף לבאר בזה דכיון דהמתנות חלות גם במחשבה, ממילא חלה ההפרשה מכח מחשבת הנכרי העומד ומסכים למעשה הישראל. ובזה ביאר שם את מה שנהגו ע"פ הוראת הגר"ש סלנט זצ"ל שהממונה מפריש תרו"מ מחנויות של נכרים, כשהנכרי עומד על יד המשגיח. [ועדיין צ"ב בדבריו מה הגדר במעשה הישראל, אי הוא רק כמסייע לנכרי לערוך את הפרשותיו, ועיקר החלות נעשית ע"י מחשבת הנכרי, או דהישראל פועל דבר מה בחלות ההפרשות דתרו"מ. ומתוך דבריו נראה, שההפרשה היא של הגוי, ומועיל ההפרשה ע"י מחשבה של הגוי או שהגוי אומר להדיא, אבל מעשה הישראל הוא מעשה קוף בעלמא]. ובחזו"א (שביעית סימן ד סקי"ב) הוסיף עוד, שהכוונה במאמין על ידו, זה שהנכרי עושה התרומה והישראל רק משתדל עם העכו"ם שיתרום משל עצמו, שהרי איתיה בתרומה דנפשיה.

ולכל הני פירושים נראה דבנידון דידן אין אפשרות לתקן את ההפרשה במפעלים של נכרים במאמין על ידו. דלפירוש הרש"ס הוא רק כשהוא כאפוטרופוס על כל נכסיו, וזה ודאי אין שייך במשגיח הבא להפריש תרו"מ מטעם ועדות הכשרות. ולפירוש מהר"א פולדא הדבר מועיל רק כאשר הנכרי מסייע קצת להישראל בהפרשתו. ולפירוש הגר"א, הפנ"מ והחזו"א, אין מועיל אלא כשהנכרי עומד ליד הישראל בשעת הפרשת התרו"מ, וא"כ ודאי אין שייך לעשות כן למעשה, הואיל ובמירב המקרים בעלי המפעלים אינם מסייעים אפילו מעט בהפרשת התרו"מ וודאי שאינם עומדים לצידו של המפריש. וכן שמעתי מפי עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שאין לסמוך על הפרשה במאמין על ידו אא"כ הנכרי עומד ליד הישראל המפריש את התרו"מ. [אמנם באופן שהוא אפוטרופוס גמור אפשר דמהני לכו"ע. דכל מה דפליגי הגר"א ושאר מפרשים הוא דמאמין על ידו לא חשיב ע"י זה לאפטרופוס, אבל כשהבעה"ב מינהו לאפוטרופוס גמור על כל נכסיו וממונה גם להפריש שאני, אלא דלכאורה בנד"ד אינו אפוטרופוס ממש].

ועיין בדרך אמונה (פ"ד ססק"ח) דכתב, "וכן גוי שעשה לישראל שליח לתרום מפירותיו אע"ג דאין שליחות לגוי ולא מהני, אם אמר הגוי כל מה שהישראל מפריש אני מסכים מהני כנ"ל" הרי דלדעת מרן הגר"ח בכה"ג חשיב כאילו הגוי הפריש, והפרשתו חלה מדין "מאמין על ידו", ולכאורה יש גם לעיין אם אכן כאשר יש רק הסכמה של הגוי אחרי ההפרשה נחשב מאמין על ידו, ואף אם כן – הרי זה תרומת גוי ולשיטות דתרומת גוי אינה חלה מה"ת עדין צריך לתקן (עיין רמב"ם פ"ד הל' תרומות הט"ו, ובד"א ד"ה שמע), ובפרט שלא ראינו במפעלים וחנויות של גוי שאחרי כל הפרשה הבעלים אומרים שתחול ההפרשה – אחרי הפרשת היהודי.

ולפי זה קמה וגם ניצבה השאלה האם ראוי שנסמוך על הפרשת תרו"מ בחברות בארה"ק שיש בהם בעלות או שותפות עכו"ם. (וראה עוד מה שהארכנו בזה בשו"ת ישא יוסף ח"ב סי' כב) – או שמא עלינו לנהוג כהוראת מרן רבינו זצוק"ל ולהפריש תרו"מ מכל תוצרת הנכנסת למטבח הביתי.

ובזה אתן קנצי למילי, מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל היה מעורר בני תורה להפריש מכל דבר שנכנס לביתם וממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שמעתי לשונו – כי יש להפריש מכל תוצרת הנכנסת לבית לא בלשון הידור, והגם שצריך לחזק ועדי הכשרות הפועלים בכל כוחם להפריש תרומות ומעשרות לזכות את הרבים, הרי על פי מה ששמענו, ממרן רבינו זצוק"ל ולהבחל"ח מגדולי ההוראה יש לעורר אודות חובת ההפרשה בבית כי כל מתבונן נכחו – יראה דהנהגה זו להפריש מכל תוצרת הנכנסת לבית היא הדרך הנכונה לקיים מצות הפרשת תרו"מ כדינה.

ובשכר הפרשת תרו"מ שחובתנו להיזהר בה אף שלדעת הרמב"ם הינה כיום מדרבנן – נזכה במהרה לקיום מצוות הארץ מדאורייתא.