זמן הביעור בפירות שיצאו לחו"ל

הרב הגאון רבי מאיר קסלר שליט"א - מרא דאתרא מודיעין עילית

כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' שמיטה ויובל הל' כ"ב ז"ל, המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער לפי שנותן עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ופירות הארץ שיצאו לחו"ל מתבערים במקומם ולא יעבירם ממקום למקום עכ"ל. ויש לברר מתי הוא זמן הביעור בפירות הארץ שיצאו לחו"ל, דהלא תנן בפסחים דף מ' ע"ב, דהמוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער, ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה, ובגמ' שם דף נ"ב מוקים רב שישא בריה דרב אידי דת"ק ור"י פליגי בשהוציא ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו, דת"ק סבר שאי"צ לבער כיון שבשעה שיצא עדיין לא כלו ולכן לא חלו עליו דיני המקום שיצא משם, ולדעת ר"י יש משום זלזול בבני המקום שהם נוהגים ביעור והוא אינו נוהג עמהם, ויעויי' ברש"י שם, ומשמע שבאופן שהוציא ממקום שכלו למקום שלא כלו או להיפך, לכו"ע צריך לבער, אך אי"ז מעיקר דין ביעור אלא מההלכה שצריך לנהוג בחומרת המקום שיצא משם או שהלך לשם, וכן משמע ברש"י דכ' במתני' ד"ה חייב לבער ז"ל, משום חומרי מקום שיצא משם עכ"ל, ומהא דלא כתב ג"כ ו"שהלך לשם" משמע שממקום שלא כלו למקום שכלו צריך לבער מעיקר הדין, וממקום שכלו למקום שלא כלו חייב לבער רק משום חומרי דמקום שיצא משם, אבל בהוציא ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער מעיקר הדין דאזלי' בתר מקום שיצאו לשם, וכן להיפך דאם יצאו ממקום שכלו למקום שלא כלו אי"צ לבער, אלא דמשום דינא דצריך לנהוג כחומרי מקום שיצא משם מחמרי' עפ"י מקום שיצאו משם, וזה מה דאמרי' בגמ' דכשהוציא ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שבמקומם כבר כלו נחלקו רבנן ור"י בדינא דצריך לנהוג בחומרי מקום שיצא משם, משמע שמעיקר הדין לא אמרי' שחל על הפירות דין ביעור כיון שבמקום גידולם כלה לחיה מן השדה, וכן משמע מהרמב"ם שכ' בהל' ט', שלש ארצות לביעור וכו', כיצד היו לו פירות בארץ יהודה אוכל מהם כ"ז שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה וכו', משמע שהקובע הוא מה שנמצאים הפירות בארץ יהודה ולא מחמת שגדלו שם דכתב "היו לו פירות בארץ יהודה" ולא כתב שגדלו לו פירות בארץ יהודה, וכבר עמד בזה בדרך אמונה עיי"ש.

ומאחר שנתבאר דמעיקר הדין אזלי' בתר מקום הפירות עתה ולא עפ"י מקום גידולם, א"כ בהוציא פירות הארץ לחו"ל קודם זמן הביעור, צ"ע כיצד חל דין ביעור על הפירות, הרי בשעה שכלה לחיה מן השדה בא"י הם כבר אינם שם כדי שיחול עליהם דין ביעור, ובגמ' דף נ"ב ע"ב אי' ת"ר פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהם, וכתב רש"י שם מתבערין בכל מקום שהן: "כשתגיע עונת הביעור שכלו לחיה, ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ לבערן שם", משמע מדבריו שאזלי' בתר שעת הביעור בא"י וכבר עמד בזה החזו"א שביעית סי' י"ג ס"ק ב' דמדשמע דלכו"ע פירות שיצאו מארץ לחו"ל חייבין בביעור מן הדין ולא משום חומרי מקום שיצאו משם ומבואר ברש"י שמיירי שהוציאן קודם שיגיע זמן הביעור ומתבערין כשתגיע עונת הביעור, וקשה הלא נתבאר דהביעור חל עפ"י מקום שיצאו לשם, וא"כ כיוון שהפירות בחו"ל, כיצד חל עליהם דין ביעור ע"פ שעת הביאור בא"י. וכ' החזו"א "ונראה דכל שהוציאן לחו"ל לכו"ע אזלי' בתר מקום גידולן ודווקא שהוציאן מיהודה לגליל אזלי' בתר מקום מציאתן לפירש"י כיון שלא כלה לחיה כאן והוא א"י", ודבריו צ"ב דמאי שנא הוציאן לחו"ל דאמרי' דאזלי' בתר מקום גידולן, מהוציאן בא"י ממקום למקום דאמרי' דאזלי' בתר מקום המצאם, וצ"ע.

ועוד צ"ע במש"כ הרמב"ם דפירות שיצאו לחו"ל "מתבערין במקומם ולא יעבירם ממקום למקום" ומקורו בירושלמי סו"פ שישי "אמר רב הילא ובלבד שלא יעבירם ממקום למקום" וצ"ב מה טעם אסר הירושלמי לטלטל הפירות ממקום למקום, ולמה נאמרה הל' זו דוקא ביצאו הפירות לחו"ל, וביאר החזו"א שם ס"ק ד' שכשמעבירם ממקום למקום הרי"ז כמי שמוציא הפירות פעם נוספת מא"י לחו"ל, ודבריו צ"ב דמה תוספת יציאה יש בזה לאחר שכבר יצאו הפירות מא"י, ויעוי' בדרך אמונה שם שנתקשה מאוד בביאור דברי החזו"א, ובר"ש סירילאו כ' דאין להזיזן ממקומן, משמע שהם אסורים בטלטול, והדברים תמוהין וצ"ב.

והנה מה שנתבאר דמעיקר הדין אזלי' בתר מקום שהפירות נמצאים בו, צ"ע דאיך יתכן לומר דביצאו הפירות ממקום שכלו שכבר חל עליהם דין ביעור, מ"מ נעשים הם מותרים משום שעתה הם במקום שלא כלו, דאיך פקע מהפירות החובה לבערם, וכבר עמד ע"ז החזו"א שם ס"ק ב', וכ' שם דאה"נ, דאם כבר הגיע זמן הביעור תו לא פקע חובת הביעור מהפירות אלא דמיירי שהוציאם קודם שחילק מזון ג' סעודות דעדיין לא חלה עליהם חובת ביעור, ודבריו הם דוחק להעמיד הסוגיא דוקא באופן זה שהוציא קודם שהיו בידו לחלק מזון ג' סעודות, ועוד דלא משמע שהדין חלוקת מזון ג' סעודות מעכב שעת הביעור, דבפשטות משמע שאפי' לאחר שהגיע זמן הביעור מ"מ מותר לחלק מהפירות מזון ג' סעודות לכל אחד, יעויין במקדש דוד סי' נ"ט ס"ק ב'.

והנה כתב רש"י בסוכה ל"ט ע"א בד"ה אין מוסרין דמי פירות ז"ל, דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר וכו' עכ"ל, מבואר מדברי רש"י שיסוד דין ביעור פירות שביעית נלמד מלאכלה ולא לסחורה, שהתורה אמרה שפירות שביעית יש בהם קדושה וצריך להפקירם לכל , אלא שהתורה התירה לאוספם כדי לאוכלם, אבל לא לאוספם לצורך סחורה, ונכלל בזה ג"כ שכשאוספם לשומרם אצלו לאחר שכלה לחיה מן השדה ואין אפשרות לאכול את הפירות הללו מיד אלא מצניען כדי לאוכלן אח"כ, גם זה נחשב שמשתמש בפירות שביעית כדי להעשיר והוה כעין סחורה, וכך כ' רש"י שם בד' מ' ע"ב בד"ה שמא יגדל ז"ל, וגבי שביעית נהנה מהן להתעשר והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה אלא להפקיר ולבער בשביעית עד שלא תכלה לחיה מן השדה הוא זמן ביעור לפירות ולדמיהן עכ"ל, מבואר שביעור והפקר פירות שביעית עניינם הוא שהתורה קבעה שפירות שביעית מותרים אך ורק לאכילה ולא לסחורה, וכמו שאסור לסחור בהם כך אסור להצניעם אצלו לאחר שנגמרו הפירות בשדה, דאי"ז "לאכלה", ולכן כשמגיעה העונה שכלו פירות אלו בשדה, אסיפתם שלא לשם אכילה מיד, הוה כמו סחורה.

ונראה ברש"י דאין האיסור דפירות שביעית לאחר הביעור חלות איסור חדש, דכשמגיע זמן הביעור הפירות נאסרים אז, אלא שמעיקרא לא התירה התורה אכילת פירות שביעית אלא עד זמן הביעור וכדמשמע ממש"כ רש"י בויקרא כ"ה ו' עה"פ, 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' וגו' וז"ל, אע"פ שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שוים בה וכו' עכ"ל, משמע מדבריו שבעצם התורה אסרה פירות שביעית מחמת קדושתן אלא שנתנה היתר מיוחד לאכילה, וא"כ מובן היטיב מש"נ דמה שאסורים הפירות לאחר שהגיע זמן הביעור אי"ז איסור חדש אלא דמעיקרא לא התירה תורה אכילה אלא עד הביעור, וכמו שכ' רש"י "והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה אלא להפקיר ולבער בשביעית וכו' ", דכשהגיע זמן הביעור ומעכב אצלו הפירות הרי זה כנוהג מנהג בעה"ב שאוסף להעשיר, דקדושת הפירות מחייבת או לאוכלם או לבערם מן העולם, אלא דכ"ז שהם עומדים  לאכילה התורה התירתם אפי' שאינו אוכלם מיד, אבל כשהגיע זמן הביעור דהיינו שכבר כלה לחיה מן השדה אסורים הם מכח אותה קדושה שחלה בהם מעיקרא, ומבואר היטב לפי"ז הדין שיור של מזון ג' סעודות גם לאחר שכבר הגיע זמן הביעור, דמלכתחי' אין הפירות אסורים אלא כשהם אינם נאספים לצורך אכילתם, וכשאוספם בשיעור של מזון ג' סעודות אי"ז נחשב שאוסף להעשיר אלא משאירם לצורך אכילה.

ונראה שכך היא ג"כ דעת הרמב"ם, שהרי בתחי' פ"ז כ' ז"ל, פירות שביעית אין אוכלים מהן אלא כ"ז שאותו המין מצוי בשדה וכו' כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזה הוא ביעור של פירות שביעית עכ"ל, ודבריו צ"ב דהלא שי' הרמב"ם שביעור פירות שביעית הם בשריפה ומדוע לא הזכיר הרמב"ם שריפה או איבוד הפירות אלא כ' שצריך לבערם מן הבית, והוסיף עוד לכתוב "וזה הוא ביעור של פירות שביעית", דמשמע שאין צריך אלא לבערם מן הבית, ולפי מש"נ י"ל דדעת הרמב"ם כמש"נ ברש"י שיסוד הדין ביעור הוא איננו חלות איסור חדש שחל כשכלה לחיה מן השדה, אלא דמעיקרא לא התירה התורה אכילת הפירות אלא עד זמן שכלה, ולכן לא מנה הרמב"ם עשה מיוחד על ביעור פירות שביעית כיון שזה נכלל בעצם הדין שביעית, ומש"כ הרמב"ם דביעור הוא לבערו מן הבית, כוונתו לבאר יסוד הדין ביעור, דהוא שלא להצניע אצלו הפירות שלא לצורך אכילה, ולכן שהגיע זמן הביעור מחלק מזון ג' סעודות לכל א' וכמו שכ' שם בהל' ג' ולא איכפ"ל שכבר הגיע זמן הביעור, דמה שמשייר מזון ג' סעודות אי"ז נקרא שמצניע להעשיר, דשיעור זה הוא שיעור שנצרך למזונו של אדם, ולא איכפ"ל אם לא יאכלם מיד (ויעוי' בחזו"א ובמנחת שלמה ח"א סי' נ"א), ורק מה שנשאר צריך לבערו מן העולם כיון ששוב אסור לו לאספו ולכנסו אצלו, ויעוי' בפי' המשנית להרמב"ם שביעית פ"ז הל' ב' ודו"ק.

ולפי"ז מבואר היטב מש"כ בדעת דעת רש"י והרמב"ם שהדין ביעור נקבע עפ"י המקום שבו נמצאים הפירות ולא עפ"י אותו מקום שגדלו שם, משום שבמקום זה שנמצא עתה עם פירותיו, כיון שכולם אוכלים מהם שעדיין לא כלו שם, לא נחשב מה שמחזיק הפירות אצלו כמי שמצניע להעשיר, דהדרך שם באותו מקום לאוספם לאכילה, ואפי' אם כבר הגיע זמן ביעורם קודם שיצא ממקומו, הדר דינא דהפירות מותרים באכילה, כיון שבמקום הימצאותם הם עדיין נאכלים ואין בהחזקתם משום אצירתם להתעשר, דכבר נתבאר דהדין ביעור אינו חלות איסור שחל כשמגיע זמן הביעור אלא פועל יוצא למה שאין הדרך שם לאוספם לצורך אכילה מיד.

והנה לפי מש"כ בדעת רש"י והרמב"ם דדין ביעור אינו דין המתחדש לאחר שכלה לחיה מן השדה אלא דקדושת הפירות שביעית אוסרת אסיפת הפירות מלכתחי', להוציא כשאוספן לצורך אכילה, וכ"ז שלא כלה לחיה מן השדה כיון שהפירות עומדין לאכילה מותר לאוספן לביתו, י"ל דכשמוציאן למקום שלא גדלים פירות ממין זה, נאסרין הפירות מיד, כיון דאין דרך באותו מקום לאצור פירות ממין זה לצורך אכילה, וכן שמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שכשמוציא פירות למקום שלא גודל שם אותו המין "אין לך כלה לחיה גדול מזה", (ויעוי' בחוט שני פ"ז הי"ג ס"ק י"ד שבמקרה כזה הולכים בתר מקום גידול הפירות), ומעתה י"ל דה"ה דכשמוציא פירות הארץ לחו"ל כיון דאין נאכלים שם פירות הקדושים בקדושת שביעית, אין לך כלה לחיה גדול מזה, אלא די"ל דאין הדין דכלה לחיה מן השדה תלוי בפירות שביעית דוקא, אלא דכ"ז שמצויים פירות ממין זה בשדה הרי זה מציל מן הביעור, וכן כ' החזו"א בסי' ד' ס"ק ל"א, "דלענין כלה לחיה אי"צ קידוש אלא כל שהחיה מוצאת בארץ אוכלין וכו' אף שהוא מקום שלא נתקדש", אולם י"ל דכיון שאסור להוציא פירות הארץ לחו"ל נמצא שמעיקרא לא ניתנו הפירות לאכילה אלא בא"י מקום קדושתן וכמו שכתב הר"ש סירילאו בפ"ו ה"ה לבאר איסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל ז"ל, ועוד נ"ל דאתאן גבי קדשים דשורפין אותן במקומן כדמפ' טעמא בפ' כל שעה בקדש באש תשרף במקום אכילתו שריפתו וגזור נמי בתרומה הכי וכן בפירות שביעית בעו ביעור בארץ שיאכלם שם בביעור דהיתרא בביעור דאיסורא שישרפו בארץ לכתחי', ומשמע בת"כ דאם הוציאן דלא מצי למיכלינהו דקתני התם אשר בארצך מה שבארצך אוכלין ולא מה שהוציא עקילס לפונטוס. ונראה הטעם משום דמיקרי קודש דדייני בהו דינא דיוצא בקודש כן נ"ל עכ"ל.

ונראה דכוונתו כמש"נ דיסוד דין ביעור פירות שביעית הוא מדין קדושת הפירות שחל עליהו מלכתחי' , אלא שהתורה התירה לאוכלם כ"ז שהם עומדים לאכילה, וכשכלה לחי' מן השדה שוב אין אסיפתן נחשבת לצורך אכילה אלא לאוצר, חוץ ממה שנצרך לו למזון ג' סעודות, וכמו"כ  י"ל דמכיון שאמרה תורה שקדושת הפירות מחייבת לנהוג בהם קדושה במקום קדושתם דילפי' מ'אשר בארצך' שהיתר אכילתן הוא מה שאוכלין בארצך כמבואר בתו"כ (יעוי' גם בפי' הראב"ד והר"ש משאנץ), ולכן אסור להוציאן לחו"ל, ואם הוציאן לא מצי למיכלנהו היינו אפי' קודם זמן הביעור דלא ניתנו הפירות להאכל אלא בארצך, וכשיצאו חל עלייהם דין ביעור כיון דפקע היתר אכילתם, ואי"ז תלוי בשעת הביעור בארץ, דכל היכא שאין לאכלם חל עליהם מיד דין לבערם.

אולם כבר הובא לעי' דלדעת רש"י בהוציא פירות הארץ לחו"ל אזלי' בתר זמן ביעורן בא"י, וי"ל דרש"י סבר דמכיון שאם יחזיר את הפירות לא"י יהיו הם מותרין כ"ז שלא הגיע זמן הביעור אין לבערם כ"ז שלא הגיע זמן הביעור בא"י.

אולם בדעת הרמב"ם נראה שדעתו כהר"ש סירילאו שהפירות אסורין באכילה מיד, שסתם וכתב שפירות הארץ מתבערין במקומן ולא יעבירם ממקום למקום, משמע דחייבין להתבער במקומם ולא כתב הרמב"ם כמו ששנינו במתני' שמתבערין בכל מקום שהן, דמשמע שבאה מתני' לאפוקי מרשב"א דסבר דאינן מתבערין אלא בארץ אבל לא מיירי מתני' על שעת ביעורן, אבל לפי מש"כ הרמב"ם והוא ע"פ התוספתא "דמתבערין במקומם", יש בכך משמעות ג"כ שדינם להתבער שם במקומן. ומבואר היטב לפי"ז מש"כ דלא יעבירם ממקום למקום, דכמש"נ בדעת רש"י דלאחר שכלה לחיה מן השדה אם אוסף הפירות הרי הוא כמי שאוצרם להעשיר והוה סחורה, א"כ  מכיון דהפירות נאסרו באכילה דפקע היתר אכילה שלהם, חייב לבערם מיד ואסור להזיזם ממקומם, דכשמזיזן ומטלטלן הרי הוא כמו שאוצרם באיסור, דקדושת הפירות אוסרת לאוספן לרשותו ולא הותר רק לאוספן לאכילה, וכיון שנאסרו כבר מאכילה צריך להשאירם במקומם, ולבערם שם במקומן.

והנה ידוע המעשה עם מרנן הנצי"ב והגר"ח ז"ל בסוכות של מוצאי שביעית שהנצי"ב נטל אתרוג של שביעית והגר"ח חשש משום פירות שביעית לאחר הביעור, והגרי"ד ז"ל שאל לאביו מרן הגרי"ז ז"ל מה הי' הנדון הלא זמן הביעור של אתרוג הוא בשבט, והגרי"ז ענה שאינו יודע, ושאל הגרי"ד האם יתכן שהגר"ח לא ידע המציאות וענה הגרי"ז, שיתכן. ולהדברים הנ"ל יתכן לומר דסבר הגר"ח שהביעור באתרוג של שביעית שיצא לחו"ל הוא מיד עם הגיעו לחו"ל, וכש"נ בדעת הרמב"ם עפ"י שיטת הר"ש סירילאו ע"פ המשמעות בתו"כ, וצ"ע בכל זה.