זמן ביעור יין וענבים בזמנינו

הרב הגאון דויד יצחקי - כולל חזו"א ב"ב

גרסינן בפסחים נג ע"א "תנו רבנן, אוכלין בענבים עד שיכלו דליות של אוכל, אם יש מאוחרות מהן אוכלין עליהן. אוכלים בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע. רבי אליעזר אומר, עד שיכלה אחרון של גוש חלב – כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע. אוכלין בגרוגרות עד שיכלו פגי בית היני… אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער… ורמינהי, אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים… אידי ואידי חד שיעורא הוא. ואי בעית אימא, הא קתני בהדיא אם יש מאוחרות מהן, אוכלין עליהן".

וע"פ גמ' זו כתבו הר"ש והרע"ב בשביעית פ"ט מ"ח: "אוכלים בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת… וזמנים הללו בסתם [שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו (רע"ב)], אבל בידוע [הכל (רע"ב)] לפי מה שכלו". וכן במאירי בפסחים נג ע"א כתב: "וחכמים שיערו בהם לזיתים עד העצרת ובענבים עד הפסח… אלא שאם היו מאוחרים מהם במקומות שהזכרנו אוכלין על סמך שלהם". [וכן העתיקו בתפארת ישראל שם ובמשנה ראשונה פ"ט מ"ז].

ובפאת השלחן סי' כ"ז (במהדורת בית רידב"ז סי' ח') סע' י"א העתיק לשון הרע"ב להלכה, וכן בקיצור הלכות שביעית שבשו"ת מהרי"ל דיסקין סוף סי' כ"ז (סל"ז) כתב על הזמנים הנ"ל: "במה דברים אמורים בסתם, אבל בידוע אוכלין עד שכלו…". ובחזו"א שביעית סוסי' כ"ו בסדר שביעית אות ה' כתב: "מן האמור נלמד דחבר הבא לקנות פירות אילן בשביעית כגון ענבים… ואם יש לו ספק שכבר כלו הענבים בשדה וכבר הגיע זמן ביעור צריך שיברר אם קיים בהם המוכר מצות ביעור".

וכן בדרך אמונה שמיטה ויובל פ"ז הי"א סקנ"ד כתב: "וכל שיעורים אלו בסתמא אבל אם ידוע שכלו או שידוע שלא כלו דיינינן כפי הידוע", וציין למקור בר"ש רע"ב רדב"ז [פ"ז ה"ג] וחזו"א סי' טו [סק"ה]. ובחוט שני [שיעורי מרן הגר"נ קרליץ שליט"א] שם כתב על זמני הביעור הנ"ל: "ולשון הברייתא ”אוכלין“ משמע דבסתמא אוכלין עד זמנים אלו. עכ"פ אם נודע שכלה לפני כן חייב לבער מיד".

הרי מדברי כל הנ"ל מתבאר, דהיכא שידוע שנשתנה זמן הביעור מן הזמנים שנקבו חז"ל, אזלינן אחר זמן כלה לחיה שבזמנינו. ואף שהרמב"ם העתיק את הזמנים שם בסתם, מ"מ בפ"ז ה"ד העתיק שדין הצימוקים תלוי בזמן כילוי הענבים למעשה ע"ש – הרי שגם הוא מודה שהזמנים הנ"ל הם בסתם. ועי' מהר"י קורקוס פ"ז הי"א וחזו"א סי' יד סק"ה.

ואכן בר"ש סיריליאו שביעית פ"ז ה"א (אוצר השביעית מהדורת עוז והדר תשס"ח דף נה ע"ב) כתב: "וטעמא דאמור רבנן דשרי יין דשביעית בפסח דשמינית דקשיא דהא כך כמה זמן הוא דכלה לחיה שבשדה, והתורה אמרה מן השדה תאכלו את תבואתה, ודרשינן ע"י השדה תאכלו וכו'. תריץ רבנן בזמן שהשנים כתיק[ו]נן קאמרי…". הרי בהדיא שכבר בזמנו נשתנה זמן הביעור והקדים כמה זמן לפסח. וגם מתוך דבריו מבואר שאזלינן בתר זמן הביעור שבזמנינו.

והנה בעלון "שמיטה למהדרין", לוח "מועדי הביעור" והלכות אוצר בית דין, שפורסם ע"י המכון לחקר החקלאות ע"פ התורה בקיץ תשע"ה – כתבו בלוח ביעור לפירות האילן לענין ענבים: תחילת הספק והזמן שודאי כלה ערב פסח תשע"ו. ובהערות כתבו: "זמן זה נזכר בגמרא ונפסק ברמב"ם וכן נהגו. אמנם בזמנינו הם כלים כבר בשבט ואדר".

לאור כל הנ"ל, לא ברור על מה סומכים ה"וכן נהגו", בפרט כשמדובר באיסור שהוא ביסודו דאורייתא. ואף דקיי"ל דשביעית בזמן הזה הוא דרבנן, מ"מ יש לו חומר דעיקר דאורייתא. וכתב החזו"א בשביעית סי' טו סק"ו, "ואף רמב"ן [ויקרא כה,ז] שהסתפק אי ביעור מה"ת לא קבע בה מסמרות". וכתב בדרך אמונה פ"ז סק"ג: "אבל דעת כל הראשונים דביעור דאורייתא [בזמן דשביעית דאורייתא], וכן דעת רבנו". ודעת החזו"א, שאם לא ביערו בזמנו בין במזיד ובין בשוגג, נאסרו הפירות לעולם (סי' יד סקי"ג וקובץ אגרות ח"א סי' רה; דרך אמונה פ"ז סקי"ז). ובביאור ההלכה פ"ד הכ"ט ד"ה גוי כתב: "ומעשה באחד שסמך על המקילין [שפירות גוי אינם צריכים ביעור] ולא ביער יין של שביעית והורה לו מרן [החזו"א] לשפוך את היין שנאסר" ע"ש ובהוראות והנהגות מרן החזו"א זלל"ה [מידי הגר"ח קנייבסקי שליט"א] שבסוף "קיצור הלכות שביעית" של הר"י חלופסקי סי' ל' וב"עוד הנהגות מספר דרך אמונה" אות ז' ובשו"ת שם בסוף הספר סי' רסג.

וכששוחחתי עם מו"צ חשוב בנידון, טען שאם המבי"ט (שו"ת ח"ג סי' מה) כתב שאינו ידוע זמן כליה כל פרי שהוא שעת הביעור אלא הזמנים שקבעו חז"ל, א"כ כיצד יידעו בזמנינו? ובמחילת כבודו לא דק, שכוונת המבי"ט היא שחז"ל לא קבעו זמן מסויים לביעור אלא לגרוגרות, תמרים, ענבים וזיתים – אבל לא כתב שאין אנו יכולים לדעת זמן ביעורם. ובהדיא כתב בסוף סי' מו: "ובשאר הפירות כשאין מאותו מין בשדה", ועי' חזו"א סי' טו סק"ו. ואף שהמבי"ט לא הזכיר שינוי זמן הביעור לגבי ענבים, מ"מ הר"ש סיריליאו העיד כדבר ברור. ואין אומרים למי שלא ראה את החודש שיבוא ויעיד. ואם המומחים מודיעים שזמן הביעור הוא ב' או ג' חדשים לפני הפסח, בשנה הזאת – ודאי למיחש מיבעיא. ואם לא כן, זמני ביעור כל הפירות נפלו בבירא, כי אזי אי אפשר לסמוך כלל על זמני הביעור המתפרסמים ע"י המומחים.

ובעצם בזמנינו יש גורמים רבים לשינוי זמני ביעורי הפירות ממה שהיו בזמני חז"ל:

א. זמני הביעור מושפעים משנת החמה, ונהי שקבעו זמן ביעור ענבים בפסח, על כרחנו לומר שעד אז בשנים כתקונן גם בשנת העיבור עדיין לא הגיע זמן הביעור לפני פסח. אך זמנים אלו נקבעו בימי התנאים בזמן שקידשו החדשים ועיברו השנים ע"פ הראיה וכו' – לפני קביעת הלוח הקבוע שלנו. ואז התאימו את עיבור השנים לפי התקופות [כבסנהדרין יג ע"ב]. אבל בזמנינו שתקופת רבי אדא שבה תלויה קביעת לוח השנה שלנו, היא מאוחרת בכששה ימים מהתקופה האמיתית, יוצא שזמן פסח חל בממוצע כששה ימים יותר מאוחר ביחס לשנת החמה. ועל פסח בעידן כמו שלנו שהפסח מאוחר – לא דיברו התנאים.

ב. ברמב"ן ויקרא כו,טז כתב: "…כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם". חורבן ארץ ישראל גרם לשינויי אקלים ושינויים רבים בצמחיה וגידולי הארץ, והחיות הנמצאות בתוכה, כי מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו.

ג. ומפני זה כל המקומות שנזכרו ע"י חז"ל כמקומות האחרונים שבהם תלוי הביעור, איננו יודעים כלל אם כהיום קיימים אותם גידולים שם, בכדי שאפשר לסמוך על הזמן האחרון שבמקום ההוא. כלומר אין אנו יודעים אם יש בזמנינו גידולי ענבים במקום "אכול" [או "אבל" (כרמים) {שופטים יא,לג} כמו שנמצא בכמה ראשונים] – וכיצד אם כן נוכל לסמוך על זמן הביעור שנקבע על סמך המקום ההוא.

ד. ועוד אין אוכלין על השמור [פ"ט מ"ד ורע"ב שם; רמב"ם פ"ז ה"ד], ואם כן גם אם יש ענבים במקום הנ"ל, מ"מ מסתמא הם שמורים  – או בידי יהודים שאינם שומרים שמיטה, או בידי ערבים.

ה. בעקבות החורבן הנ"ל, והתפתחות החקלאות, בודאי זני הענבים הם שונים מהזנים שהיו בימי חז"ל, ובשינוי הזן משתנה זמן הביעור.

ו. שינוי דרכי הגידול והחקלאות בודאי משפיעים על זמני הביעור.

ז. הכבישים המהירים המעכבים את החיות לעבור ממקום למקום, גם משפיעים על גישת החיות לכרמים, ובכן על זמני הביעור. וכן גדרים סביב לשדות [שלא היו כ"כ מצויים בזמן חז"ל], וכן אמצעים שונים למנוע מהחיות גישה לכרמים.

לאור כל הנ"ל, בודאי מסתבר טובא – וכמעט הוא ודאי – שאין זמני הביעור בזמנינו זהים לזמנים שקבעו חז"ל, וכיון שמומחים חקרו על זמן הביעור, ומצאו שמוקדם שנים או שלשה חדשים לפני הפסח, והוא מילתא דמתקבל על הדעת לפי המציאות בזמנינו, על כן בודאי למיחש מיבעיא שזמן הביעור מוקדם מערב פסח.

יש שטענו שיש כאן ”תקנת חז"ל“, שתיקנו זמן קבוע, ולכן גם אם נשתנה המציאות בזמנינו, זמן הביעור למעשה אינו משתנה. והראיה שכאמור זמן הביעור במציאות מושפע משנת החמה, ואעפ"כ קבעו חז"ל זמני הביעור על פי מועדים התלויים על שנת הלבנה, שבמהלך מחזור של י"ט שנות הלוח, משתנה בטווח של כ30 יום ביחס לשנת החמה. הרי א"כ לפעמים שפסח הוא לאחר הביעור ולפעמים לפני הביעור, אבל אינו מצוי שהוא חל בדיוק ביום הביעור. ואם אין כאן תקנה קבועה, הרי מתחילת זמן הספק היינו צריכים לבער כל יום [או להפקיר עד סוף הספק] כדברי החזו"א בסדר שביעית שם [אות ה'] – והרי לא מצינו שתיקנו כן בזמנים הנ"ל.

אך אי אפשר לומר כן, שהרי מכל הראשונים והאחרונים הנ"ל מבואר שאין כאן תקנה קבועה, ובידוע שכלה, אין אוכלים עד הפסח. ועוד במאירי באר שאין כאן אלא זמן ששיערו חז"ל, לא תקנה – הא אם השתנה, השתנה. ולולא דמסתפינא, אמינא שמזמן שיש מקום להסתפק שכלה לחיה מן השדה בשום מקום, כבר הגיעה תחילת זמן הביעור, וכבר אפשר לצאת ידי הביעור אע"פ שידוע שעדיין לא כלה לחיה במקומות אחרים, ואין צריך לבער כל יום במשך תקופת הביעור. ואי לאו כן, כמעט אין מציאות לקיים התוספתא שביעית פ"ח ה"ד: "…ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו" – שהרי אינו יודע זמן המדוייק של כלה לחיה בפועל. וכיוצא בו בירושלמי פ"ט סוף ה"ד, בקפודקאי דציפורין דחוזרים וזוכים מיד. וחז"ל קבעו זמן פסח מכיון שבשנים כתקונן עדיין לא הגיע זמן הביעור לפני פסח בשנת העיבור, וגם בשנה פשוטה מוקדמת, בפסח כבר התחיל לכלות לחיה מן השדה, ולכן כבר אז שייך ביעור. וזהו יסוד קביעת חז"ל בשנים כתיקונן. וזה דומה למצות ביעור חמץ, שאפשר לקיימה סמוך לזמן האיסור, ואין צריך לחכות עד השעה הששית [או מדאורייתא לשביעית] ממש.

ובזה ניחא גם לשיטת רש"י ורמב"ם שצריך לבער מהעולם. דהיינו כיון שהתחיל תקופת הביעור אין כאן איסור הפסד כשמבער את הפירות, שהרי בזה מקיים מצות ביעור. אבל אם מצות ביעור היא רק ביום שכלה מן השדה במקום האחרון, אזי כמעט אין מציאות של ידיעת זמן הביעור המדוייק. ובכן לפני הביעור יהיה אסור לבער מספק. ומאידך גיסא אם עבר יום הביעור יהיה עובר כל יום [או כל רגע] על מצות הביעור.

לאור כל הנ"ל לא מצאנו כדי סמיכה למה שנהגו, ובודאי נשתרבב המנהג ע"פ קיצורי הלכות שהעתיקו את הזמנים בסתם כמו שהם סתומים ברמב"ם, ולא עלה על דעתם שנשתנה המציאות, ובשינוי המציאות נשתנה זמן חיוב הביעור.

כשהגענו לסוף כתיבת דברים אלו, מצאנו תשובת מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א הנדפס בסוף "קיצור הלכות שביעית" של הר"י חלופסקי סי' רמד, לשאלתו: "בחזו"א בסדר שביעית [שנדפס ע"י ר"ז שפירא, ונדפס בסוף דרך אמונה – אין זה הנדפס בחזו"א סי' כו] כתב זמן הביעור לתמרים הוא פורים תשי"ג זיתים ושמנם שבועות י"ג וכו'. האם זמנים אלו אף כשידוע שנתבערו מקודם או רק כשאין ידוע?" תשובה "שאין ידוע". הרי דעת מרן שליט"א, שאע"פ שהחזו"א סתם דבריו בסדר שביעית הנ"ל, מ"מ יגיד עליו ריעו ספר חזו"א [והסדר האחר הנ"ל]. ולהלכה למעשה כשידוע, הולכים לפי זמן הביעור הידוע.

ואפילו היה כאן רק ספק, הרי בקל אפשר להפקיר בפני שלשה לפני זמן הביעור ולא לזכות ביין עד אחרי הפסח (צהה"ל פ"ז סקכ"ט), ועל כיוצא בזה אמר רבי ינאי: "הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבולו” (ע”ז לז ע”ב), ולא סמך לכתחילה על ספק טומאה ברה"ר. והרי הב"י באו"ח סי' תר"ץ ס"י הביא מתשובת הר"ן שבריב"ש סי' שצ: "שאפילו בעסקי העולם, כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול, ואפילו באפשר רחוק. ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות…". ולא עוד אלא שאם לא יבער בזמן, הרי היינות נאסרו כנ"ל, וחוץ מעצם מה שנכשל פעם אחר פעם בשתיית איסור, גם יש בעיה לצאת ידי קידוש וארבע כוסות ביין שנאסר [עי' או"ח סי' קצו ס"א; בה"ט סי' ערב סק"ב ובכף החיים שם סקי"ג; "פירות שביעית" להרב צבי כהן פ"כ ס"ק]. ואף אם אינו חס על נפשו ונפשות בני ביתו, בדרך כלל יש כאן מכשול גם לאחרים [אורחים] שבלא יודעים סומכים על בעל הבית שיינותיו מתוקנים ומותרים.

והנה אין העולם מודעים כלל לבעיה של זמן ביעור מוקדם ליין, וחושבים לתומם שהיא הלכה פסוקה בלי חשש כלל שזמן ביעור היין הוא פסח. ולאור כל הנ"ל פשיטא שעל יינות אוצר בית דין, יש לציין: שבמציאות, זמן כלה הוא מוקדם לפסח הרבה. וכל אחד יוכל לחוש לנפשו.

תוספת עם סגירת הגליון: שוב הגר"י אפרתי שליט"א שלח לידי מאמרו על הביעור בהליכות שדה גליון 191, ובסוף מאמר הגר"י אפרתי שליט"א על "זמן ביעור פירות שביעית", מבואר שהחזו"א הורה ונהג בעצמו למעשה לבער (להפקיר) את היין בערב פסח בשנת תש"ו (שנת העיבור) ותשי"ג. ונתעוררתי שוב לעיין במשנתו של החזו"א, שהרי לפי זה לכאורה החזו"א נהג בניגוד לדעתו הנ"ל: שאם ידוע הזמן, הולכים אחרי הזמן הידוע – והרי ידוע שהרבה לפני הפסח כלה לחיה מן השדה.

ואכן בחזו"א סי' טו סק"ח נתקשה בזה, וכתב: ”וע"כ דכן הוא דרכו שנשאר על האילנות מעט, וגם החיות והעופות מלאו מאורותיהם טרף. ואם אוכלין על הטפיחין כש"כ שאוכלין על מחבואות שבשדה [ראה לקמן ד"ה וענין]. וכשאמרו זמן ביעור כשכלו דליות שבאוכל, היינו כשכבר בלה הנשאר בשדה זה עדות שכבר כלה מן המחבואה שהכינה… ולפ"ז יתכן פלוגתא דתנאי בזמן ביעור שהדבר תלוי בהכרעת הדעת ולכוין ברוח קדשם לקבוע הדבר, דא"א לעמוד אימתי כלה מן המאורות, ואמר ת"ק בתקוע ור"א בגוש חלב…“. עכ"ל ע"ש. ועל פי דבריו אלה קבע בחוט שני (פ"ז הי"א) "ואף בזמנינו זמן הביעור של ענבים הוא בפסח במוצאי שביעית שעדיין לא כלה מן השדה… ועכ"פ כל עוד שלא נתברר במציאות שזמן הביעור נשתנה, הזמן הקובע לזמן הביעור הוא הזמן שחז"ל קבעו והוא פסח במוצאי שביעית". ע"ש. על יסוד הדברים הנ"ל יתבאר פשר הסתירה הנ"ל.

אלא דלפי בירור המומחים הנ"ל, שכבר משבט / אדר בשנת העיבור הזאת, הוא זמן המשוער לכלה לחיה מן השדה, ברור שגם זמן "כלו דליות שבאוכל" הוא הרבה לפני הפסח, וגם אין להעלות על הדעת, שכמות ענבים המספקת לפטור מן הביעור תישאר במאורות החיות עד הפסח. וכאמור הר"ש סיריליאו כבר העיד בזמנו שזמן ביעור ענבים הוא זמן ניכר לפני הפסח, ותירץ שם שנשתנו הזמנים. וכבר כתבנו הרבה סיבות מעשיות לזה שבעו"ה לא זכינו לזמנים כתיקונם. וכן התוס' מו"ק יא ע"א כבר העירו שבכמה דברים נשתנו הטבעים מזמן חז"ל – וכבר מפורסם בזמנינו על ההתחממות הגלובלית, וכל מיני תופעות של קור וחום בעקבותה.

ובכן ע"פ כל השינויים הנ"ל שנתהוו מזמן חז"ל לזמנינו, לא קשה מידי קושית החזו"א מזמן חז"ל דמן הסתם ביעור ענבים הוא בפסח. ואין צורך לחדש את החידושים העצומים שזמן הביעור תלוי גם בנמצא במחבואי החיות ושזה שוה לזמן "כלו דליות שבאוכל", דבר שא"א לדעת בידיעה כלל כמו שהעיר החזו"א.

וענין הכש"כ מן הטפיחין של החזו"א, מבואר ע"פ דבריו שם בסי' טו סק"ב: "אוכלין על הטפיחין, פי' ר"ש כלי חרס הבנוין בכותל, ואשמעינן דאע"ג דבשדה כבר כלה ואין שיור רק בעיר, וגם בעיר אינן מצוין לכל אלא לעוף, מ"מ אוכלין עליהן. ואף רבנן [החולקים על רבי יוסי במשנה] מודים בזה". והיינו דאם אוכלין על הנמצא בעיר ובמקום שמצוי רק לעופות, ק"ו שאוכלין על המחבואות שבשדה ששם גם החיות מגיעות.

אך בר"ש סיריליאו על המש' ובמלאכת שלמה פירשו ע"פ הירושלמי שאוכלין על הטפיחין הוא דברי ר' יוסי, ולשיטתיה שאוכלין על השמור. וקיי"ל דאין הלכה כרבי יוסי בהא.

ועם כי עפר אני תחת כפות מרן החזו"א, בכל זאת תורה היא וללמוד אנו צריכים. ובכן נלענ"ד שמה שדן החזו"א ק"ו מהנמצא בטפיחים לנמצא במחבואות [מלבד עצם הגדרת טפיחים של החזו"א שאינה מוכרחת], הוא ק"ו פריכא. א. דלא מסתבר שנתנה התורה שיעור בדבר שאי אפשר לעמוד עליו כלל, אלא באומד דעת להגביל טווח ארוך – ולפ"ז לעולם אין יום ביעור מדוייק "כשכלו דליות שבאוכל", שאפשר לקיים ביעור ולחזור ולזכות בלי לחזור ולבער כל יום (וכנ"ל ד"ה יש שטענו). ב. י"ל שהנמצא במאורות דינו כשמור, מכיון שאינו מצוי לכל חיות השדה ולעוף השמים, די"ל שרק אוכלים על המצוי לכל חיות השדה דומיא דהמציאות הרגילה של הפירות בשדה. וגדולה מזו כתב הרמב"ם בפי' המש' פ"ט מ"ב שאוכלין דוקא כל זמן שנמצאים הפירות באילנות וכן פסק במשנה תורה פ"ז ה"ב וע"ש בדרך אמונה בביאור ההלכה.

ועצם חידושו של החזו"א שאוכלין על המחבואות, תלוי במידה מרובה במחלוקת המפרשים בפ"ט מ"ד מה הם טפיחים. כי הרמב"ם בפי' המשניות פירש שהם מיני גרגרים קשים של תבואה וקטניות, וכן במשנה תורה פ"ז ה"ד פירש שהם ענבים קשים ע"ש בכ"מ ורדב"ז. ורבי נתן אב הישיבה פירש: מין תאנים שאינם מתבשלים. ובבהה"ל הנ"ל ציין גם לפי' ר"ח פסחים נב ע"א. ובאהבת ציון וירושלים, הובא בתורתן של ראשונים על הירושלמי פ"ט ה"ג, ציין לתשובות הגאונים הרכבי סי' רכ"ב, ופירש על פיה שהם מיני עשבים. ולדבריהם לא שמענו שאוכלין על התלוש, וכדברי הרמב"ם הנ"ל. ולשיטה זו על כרחו יודה החזו"א שנשתנה זמן הביעור בימינו מזמן הביעור בימי חז"ל – וא"כ י"ל כן גם אליבא דהסוברים שאוכלין על התלוש.

אך הר"ש, ריבמ"ץ, רא"ש ורע"ב פירשו ע"פ הערוך בשם רבי דניאל: שאוכלין על הטפיחים, היינו מה שמשימין העופות בכלי חרס. ובבהה"ל הנ"ל ציין שגם רש"י והמאירי ס"ל שאוכלין על התלוש. אך הראשונים הנ"ל הביאו פירוש שני בשם הערוך דהיינו על מה שבין העשבים – ולפי הנראה אין ראיה לפירוש זה שאוכלין על התלוש – ובודאי שאין מזה ראיה שאוכלין על הנמצא במחבואות.

שוב ראיתי בשנות אליהו פי' הקצר, שפירש ע"פ הערוך בשם רבי דניאל: "הטפיחין הם הגדלים בכלי חרש". והיינו שמבאר הפירוש הראשון בערוך, דלא מיירי בזרעים תלושים בטפיחים – אלא אוכלין על מה שגדל בטפיחין ממה שהעופות הביאו. ולפי זה אין ראיה כלל מהערוך שאוכלין על התלוש. ונראה שהגר"א הוכרח לביאור זה לפירושם משום דמתני' קשיתיה. דתנן: "אוכלים על הטפיחים ועל הדיפרין אבל לא על הסתווניות". הרי הדיפרין והסתווניות הם מיני פירות, וא"כ ה"ה הטפיחים – דדבר הלמד מענינו הוא. וכיוצא בו בתוספתא (פ"ז הי"א), ועי' במראה הפנים על הירושלמי פ"ט ה"ג. ולפ"ז פש לן רק רש"י והמאירי דס"ל שאוכלין על התלוש – אך אין ראיה מזה שאוכלין על המחבואות.

אך גם אם אוכלין על המחבואות, וגם אם יתברר שיש חיות שאוצרות כמויות ענבים וצימוקים [שספק גדול מאד אם יש בימינו חיות כאלו בא"י], אין בהן כדי להאריך את הזמן של כלה לחיה עוד כחדשיים ושלושה עד הפסח, שהרי ענבים מתפצעים ומתקלקלים, ולא יתקיימו. וגם אם נעשו צימוקים בודאי מתקלקלים מהר במחבואות, וגם נאכלים ע"י החיות, באופן שלא נשאר עד הפסח כמות בכדי שיתאפשר לאכול עליה. ובודאי החזו"א לא היה מיקל על הפרש זמן בין כלה לחיה בשדה לפסח כפי הידוע בזמנינו, דאם כן כל הדין של "בידוע" אינו אלא הילכתא למשיחא.

ובכן לענ"ד מכל הני טעמי, קשה מאד להקל – ומה עוד שהחזו"א עצמו (סי' טו סק"ח) כותב שאם יש ספק בזמן הביעור יש להחמיר ולבער מספק אפילו בשל גוי. ולא יהא נידון דידן אלא ספק, יש להחמיר כנ"ל כיון שאפשר לתקן בקלות.