זכיה בפירות אחר שמבערן

הרה"ג מתתיהו סטאר - ראש כולל בביהמ"ד

רבים נוהגים לאצור כמות גדולה של פירות שביעית [הדוגמא השכיחה היא שאוצרים מספר ארגזים של יין הקדוש בקדושת שביעית שלקחו מאוצר ב"ד], ולהפקירם בשעת הביעור ולחזור ולזכות בהם מההפקר. ומקורם מהירושלמי בשביעית פרק ט' הלכה ד' "רבי יצחק בר רדיפא הוה ליה עובדא אתא שאל לרבי ירמיה, א"ל מה אריוותא קמך ואת שאל לתעלייא, אתא שאל לר' יאשיה, א"ל חמי לך תלתא רחמין ואפקרה קומיהון. קפודקאי דציפורין שאלין לרבי אימי בגין דלית לאילן עמא רחים, ולא שאל שלם, איך צורכה מיעבד. א"ל כד תיחמון ריגלא צלילא תיהוין מפקון לשוקא ומבקרין ליה וחזרין וזכיין ביה." [פי' רבי יצחק בר רדיפא היו לו פירות החייבים בביעור ובא לשאול את רבי ירמיה איך ינהג בפירות, אמר לו רבי ירמיה הרי אריות לפניך ומדוע אתה בא לשאול שועלים, הלך רבי יצחק בר רדיפא ושאל את רבי יאשיה, אמר לו רבי יאשיה תראה לך שלשה אוהבים ותפקיר את הפירות לפניהם. היו אנשים קפדנים בציפורי שהיה להם פירות החייבים בביעור ובאו לשאול את רבי אמי איך נבער את פירותינו, שהרי אין לנו אוהבים ולא אנשים הדורשים את שלומנו, איך אנחנו צריכים לעשות. וענה רבי אמי תראו שכשיכלו האנשים מהשוק תוציאו את פירותיכם לשוק ותפקירו את פירותיכם, ואז כיון שלא יהיו אחרים שיזכו בפירות תוכלו אתם לזכות בפירות]. מבואר שהבעלים יכולים להפקירו בפני ג' אוהבים ולחזור ולזכות בפירות. והתוס' רי"ד בפסחים נא. הביא את דברי הירושלמי בכדי להוכיח שביעור אינו שריפה ואיבוד הפירות אלא חובת הפקר, [ולהוציא משיטת הרמב"ם שפסק שביעור הוא איבוד ושריפה].

ולכאורה כן משמע גם בתוספתא שכתוב "מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו, ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול, ויחזור ומכניס בתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו." מבואר שמניח את הפירות על פתח ביתו ונותן רשות לכל הרוצה שיבוא לקחת מהפירות ואחר כך מכניס לביתו. והרמב"ן בפרשת בהר (כ"ה ז') הביא את דברי התוספתא והוכיח שמצות ביעור הוא שיפקיר את פירותיו. אלא שלכאורה צ"ב אם הירושלמי סובר שיכול האדם להפקיר בפני אוהביו ולחזור ולזכות, מדוע התוספתא ביארה שקודם מחלק לשכניו ולקרוביו, ומדוע לא לעשות את האמור בירושלמי ולזכות בכל הפירות.

והנה יש לדון מהו היסוד של מצות הביעור האם הוא פעולת ההפקרה ובזה שהפקיר וביטל את בעלותו התקיימה המצוה, או שעיקר המצוה היא שפירות שביעית יעמדו לאכילת כל ישראל וא"כ הביעור הוא להעמיד את הפירות לאכילת הכלל, ולכאורה יש לדון שיהיה נ"מ להלכה בחקירה זו.

בפשטות שיטת הרמב"ן היא שחובת הביעור הוא מעשה ההפקרה שבזה מגלה שאינו הבעלים על הפירות ואחר שגילה דבר זה יכול לחזור ולזכות בו. וז"ל "ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם, כענין בערתי הקדש מן הבית. וכן שנינו העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה, רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. ופירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר, ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקרם, ורבי יהודה אסרן להם מדבריהם מפני חשד, ורבי יוסי מתיר והלכה כדבריו".  ומבואר בדבריו חידוש שהנה נחלקו התנאים אם לאחר הביעור רק עניים [כל ישראל] אוכלים או גם עשירים [בעל השדה], ולכאורה לשיטת רבי יהודה שרק עניים [כל ישראל חוץ מהבעלים] אוכלים, הביאור במצוה הוא שצריך להעמידו לאכילת אחרים, ולרבי יוסי גם לבעלים מותר לאכול, וא"כ היה מקום לדון שמדברי רבי יהודה נוכיח שגדר המצוה הוא העמדת הפירות לאכילת ישראל ורבי יוסי סובר שגם הוא נכלל בהיתר האכילה, והרמב"ן חידש שגם רבי יהודה שסובר שאחרי הביעור רק עניים אוכלים ולא העשירים אינו מדאורייתא אלא רק מדרבנן מפני החשד שמא לא הפקירו, והגם שבירושלמי (שביעית ט' ח') ובמכילתא משפטים יש דרשות מפסוקים, צ"ל שהוא אסמכתא בעלמא.

וכן משמע בר"ן שלרבי יהודה האיסור על העשירים הוא רק מדרבנן שכתב וז"ל פי' עניים כל שלקטו אותן משדות אחרים, ועשירים כל שלקטו אותן משדותיהן, שר"י אוסר אותן לאכול מהן ואף על פי שלקטו אותן שם כזוכין מן ההפקר, מפני שנראה כאוכל תבואת שדהו ולא מן ההפקר, ור' יוסי מתיר שאינו חושש לכך, אלמא לאחר הביעור שרו לאכילה, עכ"ל. ולכאורה ביאור דבריו מפני שנראה כאוכל וכו' הוא מדרבנן כרמב"ן.

והנה יש לעיין בלשון הר"ש בפרק ט' משנה ח' כשביאר את הירושלמי של קפודקאי דצפורי, וז"ל "פי' שיש בני אדם כשמפקירין בפניהן חוזרין וזוכין בכל ואין בעלים יכולין לחזור ולהכניסם בביתם". וצריך ביאור מדוע הדגיש זוכים בכל. וביותר צ"ב לשון הרא"ש "קפדנין היו והכל שונאין אותן, ושאלו היאך יעשו, שכל מה שיפקירו יזכו בו אחרים, ולא יהיה להם לאכול אחר הביעור". ולכאורה מה החילוק אם יהיה להם מה לאכול או שלא יהיה להם מה לאכול.

והנה במכילתא במשפטים על הפסוק (שמות כ"ג י"א) "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" כתוב "ואכלו אביוני עמך כתוב אחד אומר ואכלו אביוני עמך, וכתוב אחד אומר לך ולעבדך ולאמתך, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, כשהפירות מרובין הכל אוכלין, כשהפירות מועטין, לך ולעבדך ולאמתך. רבי יהודה בן בתירא אומר, עד שלא הגיע שעת הביעור, מבערין אותה עניים ועשירים, הגיע שעת הביעור, מבערין אותה עניים ולא עשירים." וביאר הראב"ד בתורת כהנים בפרשת בהר (פרשתא א' ו'), וכן במרכבת המשנה על המכילתא, ובמלבי"ם על המכילתא, שגם ת"ק דיבר על פירות לאחר הביעור, ונחלקו התנאים בפירות שהגיע זמן הביעור, שת"ק פסק כרבי יוסי [שהובא ברמב"ן לעיל] שהפירות מותרים בין לעניים ובין לעשירים, [וביאר הרמב"ן על התורה ובר"ן שעניים הם כל העולם חוץ מהבעלים, ועשירים הם הבעלים], ורבי יהודה בן בתירא פסק כרבי יהודה שעניים אוכלים ולא עשירים. ובביאור הדרשה של ת"ק ביאר שם במרכבת המשנה על המכילתא וז"ל "פלוגתא דתנאי פ"ט בשביעית רבי יהודה ס"ל עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים, מדכתיב ואכלו אביוני עמך ורבי יוסי סבר ואכלו אביוני וגם עמך ואחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. ומבואר בירושלמי שם דאם רוצים העשירים לזכות בהם אחר הביעור לרבי יוסי מפקירן שלא בפני אדם כדי שלא יזכו אחרים בהפירות וחוזרים הבעלים אחר ההפקר ומכניסם לתוך ביתם. וזהו ביאור פלוגתת תנאי דקמן דשיטת הת"ק כרבי יוסי דבין עניים ובין עשירים אוכלים אחר הביעור. ומיישב רומיא דקראי, בזמן שהפירות מרובים עד שיספק לעניים ולעשירים יפקיר ויזכה גם בקצת הפירות הוא וגם יטלו העניים, וזהו ואכלו אביוני וגם עמך כמבואר בירושלמי ומפקירן בפני העניים, ובזמן שהפירות מועטים ואינם מספיקים אלא לו אז לך ולעבדך ועושה כתקנה הנ"ל דחייך קודמים." ומבואר להדיא שחובת הביעור הוא ההעמדה לאכילת כל אדם, וגם כשהוא זוכה הוא זוכה מדין כל אדם, רק שחייו קודמים.

ולהנ"ל נראה שזהו דיוק לשונות הר"ש והרא"ש שיטלו הכל ושלא יהיה להם מה לאכול, שרק בכהאי גוונא יש היתר לעשות כהוראת רבי אמי לקפודקאי.

ונראה לבאר ביתר ביאור, שאם מצוות הביעור היה שמוטל על האדם להפקיר את פירותיו כדי שיצאו מרשותו כפשטות לשון הרמב"ן א"כ לכאורה אין הבנה מדוע לא יוכל להפקיר ולחזור לזכות בכל הפירות, שהרי קיים את מצוות הביעור, אמנם אם נאמר שעיקר מצוות הביעור הוא להעמיד את פירות השביעית לאכילת ישראל, א"כ יש מקום גדול לסברא שאם יש מספיק פירות לכולם מוטל עליו להעמידו לאכילת כל ישראל, ולא יחזור ויזכה בכל הפירות.

ונראה להוכיח מלשונות הראשונים שביעור אינו מעשה הפקרה אלא העמדה לאכילת ישראל. הנה הגר"י פערלא על הרס"ג מצוה ס"א עמד על זה שמוני המצוות חוץ מהבה"ג לא מנו את מצוות הביעור כמצוה בפני עצמה, ורק בעל ההלכות גדולות מנהו כמצוה (מצוה קנ"ט). וביאר על פי לשון הסמ"ג עשין סימן קמז-קמח שהביא שיש שתי מצוות בשביעית, א) "מצות עשה שתשבות הארץ בשביעית מעבודת קרקע וכו' ". ב) מצוה שניה של הפקרת פירות השביעית, וכלשונו "מכאן אתה למד גם מצוה אחרת שצוה הקדוש ברוך הוא שיפקיר אדם פירות שביעית, ואינו רשאי להחזיק בהם במחובר, ויפרוץ נעילת כרמו וגדרת שדהו להפקר, וכל הקודם זכה. ורשאי הזוכה בהם לשומרם עד זמן הביעור ואז צריך להוציאם ולהפקיר מה שזכה זה, והרי זו מצות עשה שניה." (המצוה הראשונה היא השביתה בשדות), א"כ מבואר להדיא בדבריו שהמצוה השניה שהיא הפקרת הפירות בשדה ומצות הביעור הם חלקים מאותה מצוה, שעד זמן הביעור יכול לזכות בפירות ובהגיע זמן הביעור המצוה היא להוציא ולהפקיר, ולכאורה משמע שגדר המצוה הוא שפירות שביעית עומדים לאכילת כל אדם, וע"כ צריך לפרוץ פרצות ואחר כן יכול לזכות ולהביאם לביתו כיון שכל אדם גם יכול לאכול פירות שביעית, מכיון שיש פירות בשדה. אבל כשכלו כל הפירות בשדה אז חוזר הדין הראשון שפירות שביעית עומדים לאכילת כל אדם, וחייב להוציאם, וזהו חובת הביעור, וע"כ אין מונים מצוה זו כמצוה בפני עצמה, אלא הוא המשך המצוה הראשונה. [אבל אם המצוה של ביעור הוא הפקרת הפירות לכאורה אינו חלק מהמצוה הקודמת של הפקרת הפירות בשדה].

וכן דייק הגר"י פערלא מהיראים סימן קנח [דפוס ישן – קפו] שכתב "הפקר שביעית. צוה הקדוש ברוך הוא שיפקיר אדם את פירות שביעית ואינו רשאי להחזיק בהם אלא כל הקודם זכה. ורשאי הזוכה לשומרן עד זמן הביעור ואז צריך להוציאם ולהפקיר מה שזכה."

וא"כ נראה שאין מצוות הביעור להפקיר את הפירות, אלא שיש לו חובת העמדת הפירות לאכילת ישראל. והנה הסמ"ג בהמשך דבריו כתב "זמן ביעור פירות שביעית אינו שוה אלא כשכלה אותו המין בשדה כלה בבית, שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה ממין זה, אתה אוכל ממה שבבית. כלה החיה לאכול ממין זה [ש]בשדה, חייב לבער אותו המין מן הבית. וכשיכלה לחיה שבשדה כיצד יעשה כדתניא בסוף תוספתא דשביעית מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור כיצד יעשה, מחלק מהם לשכניו לקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו כל בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול, וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל מהם עד שיכלו, הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות שביעית כלל אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול." וצ"ב מה שכתב דרך הפקר מותרים לאכול, וקצת משמע שגם אחרי שביער אין אכילתו מדין בעלות, אלא דרך הפקר מותר לאכול, ולביאור הנ"ל שביעור הוא העמדת הפירות לאכילה מבואר היטב, ולדברי המכילתא לעיל יהיה נ"מ שיהיה אסור לבעלים ליטול את כל הפירות. וכן בלשון התוספות רא"ש בפסחים נג. "דהכי משמע קרא כלה לבהמתך שבבית, כלומר כלם והוציאם לחוץ והפקירם לכל אדם ומאז והלאה ידו כיד כל אדם בהם." ומשמע שגם אחרי הביעור אין לו זכות לזכות לגמרי אלא שהוא כמו כולם, ולכאורה מבואר שביעור הוא העמדת הפירות לאכילת כל ישראל וכביאור הרא"ש במשנה שההיתר של קפודקאי הוא רק אם הפירות מועטים. [ושמא יש לדחות שכוונתו לאפוקי מרבי יהודה שסובר שצריך להפקיר ואז מותר לכולם חוץ מהבעלים ע"כ הדגיש הרא"ש שגם לבעלים יש היתר וצ"ע].

והנה להבנתנו בר"ש שהוא להעמיד את הפרי לאכילת כל אדם, מיושב היטב שיטת הר"ש הזקן שבפירות נכרים אף שיש בהם קדושת שביעית מ"מ אין בהם ביעור, כיון שיכול לומר לו קא אתינא מכח גברא דלא מצית אשתעויי דינא בהדה, שמכיון שאצל הגוי לא היה חיוב ביעור ע"כ גם הישראל שקנה מהגוי לא יהיה עליו חיוב ביעור (וכסברת הגמ' בבכורות יא:), ולכאורה צ"ע שהרי מצות הביעור הוא מצוה ובקיום מצוות לא שייך לפוטרו מחמת זה שבא מכח גוי שלא מחויב במצוות, וא"כ מדוע לא מוטל עליו לבערו. אמנם אם הגדר הוא העמדה לאכילה יש לבאר היטב, שהרי לסמ"ג ביעור הוא המשך המצוה של ההפקר מעיקרא, רק שמותר לו לזכות עד זמן הביעור ואח"כ חוזר לחיובו הקודם, ובגוי שאין לו חובה להפקיר א"כ לא שייך לחייבו בביעור.

והנה התבאר שפשטות שיטת הרמב"ן הוא שביעור הוא הפקר, וכלשונו בפר' בהר "ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו, ולהפקירם". אמנם ברבנו דוד (תלמידו של הרמב"ן) בפסחים נב: ד"ה ת"ר פירות וכו' כשמבאר את שיטת רבי שמעון בן אלעזר שהמוציא פירות שביעית לחו"ל יחזרו למקומן ויתבערו, כתב "אבל הביעור הוא שמפקיר את הפירות לבני העיר שיהיו אוכלין כלם בשוה, כמו שכתב מורי נ"ר בפירוש התורה שמפורש בתוספתא שמכניסין אותן באוצר שבעיר, ולפיכך הם מקפידין על מקום הביעור כדי שירויחו בו אנשי המקום." ומשמע מלשונו שהביעור הוא ההעמדה לאכילה. וכן בר"ן בפסחים שם שכתב "אלמא אין ביעור פירות שביעית אלא הפקר, ואפשר דה"ט דקרא לרבי שמעון בן אלעזר דאמר יחזרו למקומן ויבערו, שכיון שהביעור אינו אלא הפקר רצתה תורה שיזכו באותן פירות בני העיר." [אמנם בלשון הר"ן י"ל שזהו גופא מחלוקת התנאים האם יחזרו למקומן ויתבערו או יתבערו במקומן, שנחלקו בגדר הביעור].

א"כ בפשטות המכילתא וכך נראה בסמ"ג וביראים וברבנו דוד [שמבאר כן גם בשיטת הרמב"ן] ובר"ש וברא"ש שהגדר בביעור הוא העמדת הפירות לאכילת כל אדם, ובפשטות לשונם שגם אם מותר לו לזכות הוא ככל אדם ורק בפירות מועטים [שלא ישאר לו מה לאכול] מותר לו לזכות בכל הפירות כיון שחייך קודמים, א"כ יש לעיין מה שנוהגים אחר ביעור הפירות לחזור ולזכות בכמות גדולה אם ראוי לעשות כן.