הפרשה במערכות כשרות

הרה"ג יוסף אפרתי שליט"א - ראש בית המדרש

מעשה באברך בן תורה, שבשוגג קנה גזר בשוק בזמן שרוב הירקות מזריעת ולקיטת שביעית, ובישל את הגזר ואח"כ הוציאו מהקדרה במזלג וחילקו והניחו כשהוא חם בצלחות חרסינה. משנודע לו שהגזר הינו כפי הנראה מזריעת ולקיטת שביעית ויש בו חשש ספיחין, נסתפק הוא אם עליו להכשיר את הצלחות שנבלע בהן טעם הגזר [בנוסף לקדרה ולמזלג שכבר הגעילם ברותחין], והאם ניתן כלל להכשיר צלחות אלו מכיון שדינן ככלי חרס.

כלים שבישלו בהם ירקות מ"היתר מכירה"

[א]   בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' מ"ד כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לענין היתר המכירה וז"ל, רוב המחמירים אינם מחזיקים את הדבר לודאי איסור, שהרי אינם נמנעים מלהשתמש בכלים של הנוהגים כהמתירים אע"פ שאינם זהירים בביעור וגם מבשלים ירקות שאסורים משום ספיחין, ואלמלי היה הדבר בעיניהם איסור ברור היו צריכים ודאי להזהר גם מכלים שאינם בני יומם כיון דנ"ט לפגם מותר רק בדיעבד ולא לכתחילה, עכ"ל. הנה דקדק הגרשז"א בלשונו וכתב שרוב המחמירים אינם מחזיקים את הדבר לודאי איסור, אולם נראה שלכה"פ אחד ומיוחד מבין האוסרים הוא ניהו מרן בעל החזון איש זצ"ל החזיק את הדבר לאיסור גמור.

ועי' בס' דרך אמונה פ"ד מהל' שמיטה בציון ההלכה אות כ"ג שכתב וז"ל, והורה מרן [החזון איש] לא' שהתארח אצל מי שאין נזהר מספיחין ובישלו בקדרה שבישלו בה ספיחין, שאם הכלי אחר מעל"ע לא נאסר התבשיל בדיעבד, וכ"ז בשעת הדחק אבל לכתחילה צריך הגעלה, עכ"ל. ונראה דמיירי לענין הסומכים על היתר המכירה [דאל"ה פשיטא ואין צריך לומר דצריך הגעלה, וכדין שאר כל האיסורים כולם], וכן כתב שם בפ"ח אות ז' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאלו שסומכין על היתר המכירה ועי"ז משתמשין בפירות שצריך לאוסרם משום ספיחין, הרי הכלים שלהם אסורים בנותן טעם, עכ"ל.

ובס' שלחן שלמה על שביעית [עמ' רפ"ו] הובא, שאף הגרש"ז אויערבאך זצ"ל משנשאל בשמיטה תשנ"ד [שנת השמיטה האחרונה לימי חייו, זללה"ה] אם צריך להכשיר כלים שבישלו בהם ירקות של שביעית שנעבדו עפ"י היתר מכירה, השתמט מלהשיב, עיי"ש.

דבר גוש רותח שהונח בכלי שני

[ב]   והנה אם היה שואב את הגזר מהקדרה בתוך כף השואבת, היה מקום לדון אם הכף דינה ככלי ראשון או ככלי שני. ואי נימא דדינה ככלי שני הרי פשיטא דדינו קיל טפי, יעוין שו"ע יו"ד סי' ק"ה ס"ב שכתב, דחום של כלי שני אינו מבשל וי"א שגם אינו מפליט ומבליע וי"א שהוא מפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה, וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחילה, עכ"ד [ועי' ביהגר"א שם סקי"ג. וע"ע ביו"ד שם סי' ס"ח ס"י עד סט"ו]. וכעי"ז כתב הרמ"א שם ס"ג דכלי שני אינו אוסר, וכתב הערוה"ש שם סו"ס י"ט דכן דעת רוב הפוסקים.

איברא יעוין בט"ז שם סק"ד שכתב דלענין מעשה יש לפסוק בכלי שני לחומרא, אם לא במקום הפסד גדול ודבר חשוב, וכ"כ הש"ך שם סק"ה שיש להחמיר ולאסור אפי'  כלי חרס במקום שאין הפסד כ"כ [וכ"ה בחכמ"א כלל נ"ט ס"ו. ועי' גם בשו"ת חת"ס יו"ד סי' צ"ה המובא בפ"ת סי' צ"ד סק"ז]. אמנם בחי' רע"א שם [על דברי השו"ע] כתב בשם המנחת יעקב, דכלי שני אסור לכתחילה כיון דיש לו תקנה בהגעלה, וכלי חרס מותר [ועי' כה"ח יו"ד סי' ס"ח סוס"ק מ"ז, דמ"מ לא ישתמש בו עד אחר מעל"ע].

ועי' משנ"ב סי' תנ"א סקי"א, שלדינא הסכימו האחרונים שאם נשתמש בחמץ בכלי שני של מתכת צריך הגעלה, ובכלי חרס דלא מהני הגעלה א"א להשתמש בו בפסח [וע"ע שעה"צ שם סק"י]. אמנם עיי"ש סי' תמ"ז סקכ"ה שכתב המשנ"ב וז"ל, אף דנקטינן לעיקר הלכה ביו"ד דכלי שני אין מפליט ומבליע, מ"מ לענין פסח יש לחוש לדעת המחמירים שם דס"ל דכ"ש מפליט ומבליע, עכ"ל [וע"ע ביאה"ל סי' תס"ז סי"ב ד"ה אם, וחזו"א או"ח סי' קי"ט סקי"א סוף הדיבור הראשון וסי' קכ"ב סק"ג סד"ה סדר], הרי דלשאר איסורים מעיקר הדין יש להקל דכ"ש אף אינו מפליט ומבליע, וכנ"ל.

ובבית מאיר ביו"ד שם [סי' ק"ה ס"ב] כתב, דבאיסורים דרבנן הולכים אחר המיקל בכלי שני. ועי' פמ"ג בשער התערובות ח"ב סוף פ"א שכתב להקל בכלי שני בכל איסורים דדבריהם, ומ"מ להלכה אין אני אומר כלום, עכ"ל [ונידון דידן מיירי לענין ספיחי שביעית שאיסורם מדרבנן].

ולענין אם עירוי מכלי שני אוסר את הכלים [והמאכלים] שעירו לתוכם, עי' ש"ך יו"ד סי' ס"ח סקכ"ז ופר"ח שם סקי"ח המובא בשו"ת חת"ס יו"ד סי' צ"ה הנ"ל, שמחמירים גם בזה [לדעת המחמירים בכלי שני כנ"ל], אמנם המג"א באו"ח סי' תמ"ז סק"ט והפמ"ג בא"א סי' שי"ח סקל"ה מקילים [וע"ע במשב"ז שם סקי"ז. ודו"ק מג"א סי' תנ"א סק"ג (המובא במשנ"ב שם ריש סקי"א) וכה"ח שם סקי"ח], ועי' בפ"ת יו"ד סי' צ"ד סק"ז מש"כ על דברי החת"ס הנ"ל, ואכמ"ל.

[ג]   אמנם ביו"ד סי' ק"ה ס"ג כתב בביהגר"א סקי"ז, דהמהרש"ל פליג על הרמ"א שם הנ"ל [ובסי' צ"ד ס"ז] וס"ל דבדבר גוש אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני [וכדעת האו"ה, ועי' ביאור מחלוקתם בחזו"א יו"ד סי' ל"ב ד"ה ובגוש]. ועי' בש"ך שם סק"ח דמצדד כדברי המהרש"ל [אף שכתב שאין בידו להכריע], והט"ז שם בסי' צ"ד סקי"ד מיקל בזה [במקום שאין דוחקא דסכינא], ופסק כוותיה החכמ"א [בכלל ס' סי"ב] רק במקום הפסד מרובה [וע"ע משב"ז שם, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' צ"ה המובא בפ"ת סי' צ"ד סק"ז הנ"ל]. ועי' משנ"ב סי' שי"ח סקמ"ה וסקס"ה וס"ק קי"ח וכן בסי' תמ"ז סקכ"ד [ועיי"ה עוד בסי' שי"ח סוס"ק ע"ח ובסי' תנ"א ס"ק קי"ד], שהביא להלכה את דעת המחמירים בזה [וכ"ה בערוה"ש יו"ד סי' צ"ד סל"ב וסי' ק"ה ס"כ, ובכה"ח שם סי' צ"ד סקע"ב].

[ד]   אכן בנידון דידן שהוציא את הגזר במזלג [ולא בכף], מסתבר דאין המזלג חשוב ככלי שני כיון שאין לו דפנות המצננות את המאכל [עי' תוס' שבת מ' ע"ב ד"ה ושמע], ולפיכך נראה דלכו"ע דינו כשאר עירוי מכלי ראשון. ואף המקילים בעירוי מכ"ר כשנפסק הקילוח, מ"מ מודים הם בעירוי של דבר גוש מכלי ראשון שאוסר כדי קליפה, כדמוכח בגמ' פסחים ע"ו ע"א ובטושו"ע יו"ד סי' צ"א ס"ד, וכמש"כ להוכיח כן החזו"א ביו"ד סי' ט' סק"ה [ועייש"ה דהיינו אפי' למאן דס"ל בעלמא שדבר גוש אין דינו ככ"ר]. ולפיכך בנידון דידן בעינן להכשיר את צלחות החרס שהניחו בהן ספיחי שביעית.

הכשר כלי חרס שבלעו ספיחי שביעית

[ה]   ויתכן שאע"פ שבעלמא א"א להגעיל כלי חרס [אפי' מצופים בהיתוך זכוכית, כמבואר בשו"ע או"ח סי' תנ"א סכ"ג, וע"ע משנ"ב סי' פ"ז סק"ה וסו"ס תנ"א], מ"מ בנידון דידן לכאו' יש מקום לדון להכשיר את כלי החרס הנ"ל.

דהנה בירו' תרומות פי"א ה"ד אמרו, תני רבי חלפתא בן שאול קדרה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין ג' פעמים ודיו, א"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבלה. ובטויו"ד סי' קכ"א מייתי מדברי בעל העיטור, דאפי' כלי חרס אם היא קדרה דלאו בת יומה, כיון דאיסורה דרבנן מגעילה ג' פעמים ודיו, והביא ראיה לזה מהירו' הנ"ל. והוסיף עוד הטור שם שכן כתב הרשב"א [בתורת הבית הקצר בית ד' שער ד'], וסיום דברי הרשב"א דאפשר שלא התירו כן אלא באיסור של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה כתרומה וחלה בחו"ל וכן בישולי גוים, אבל שאר איסורים של דבריהם החמירו בהם כשל תורה, וראוי לחוש שלא להקל בהם, עכ"ד דברי הטור שם בשם הראשונים.

וכ"ה להלכה בשו"ע שם סי' קי"ג סט"ז לענין כלי חרס שבלע מבישולי עכו"ם, שמגעילו ג' פעמים ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא [והובא גם במשנ"ב סי' שכ"ח סקס"ג]. וכ"ה בש"ך שם סי' שכ"ג סק"ד ובפ"ת סי' שכ"ד סק"ג, לענין חלת חו"ל. וכ"כ החזו"א בליקוטים שבסוף זרעים סי' י"א [ובדרך אמונה פט"ו מהל' תרומות ס"ק קל"ב] לענין תרומה בזה"ז. ועי' מה שנקטו למעשה כעי"ז בשו"ת חת"ס יו"ד סי' צ"ה [הובא בפ"ת סי' צ"ד סק"ז הנ"ל] ובהשמטות לשו"ת רעק"א סי' מ"ט [הובא בפ"ת סי' ק"י סוף סקי"ט] ובשו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סו"ס מ"ו, ועוד.

[ו]   וסדר הגעלה זו, שמגעיל את הכלי ג"פ כל פעם במים רותחים אחרים [עי' דרישה יו"ד סי' קכ"א סק"ו וחזו"א יו"ד סי' מ"ד סק"ג ואו"ח סי' קכ"ב סק"ג ד"ה ואמנם]. ויכול גם שלא להגעיל את הכלי כולו בפעם אחת, אלא משים חציו במי ההגעלה והופך ומשים חציו האחר, כמבואר בטושו"ע או"ח סי' תנ"א סי"א, עיי"ש. ועי' טושו"ע או"ח סי' תנ"ב ס"ז, דאחר הגעלה מיד נוהגין לשטוף הכלי במים קרים.

ועי' יד יהודה סי' צ"ד בפי' הארוך סקל"ז, דכיון שהכלי בלע כשהוא צונן ותתאה גבר [עי' רמ"א יו"ד סי' ק"ה ס"ג], הרי דינו שבולע רק כדי קליפה ולפיכך מהני ליה הגעלה בעירוי מכלי ראשון [ופליג על שו"ת מהרי"ו סי' קצ"ג, דס"ל דבכה"ג לא מהני עירוי], אמנם שאר האחרונים ובכללם המשנ"ב בסי' תנ"א ס"ק קי"ד נקטו [כדעת המהרי"ו הנ"ל] דלא מהני לזה עירוי ובעינן דוקא הגעלה [ובטעם הדבר עי' פמ"ג יו"ד סי' צ"א בשפ"ד סוף סקי"ח מש"כ בשם הבית לחם יהודה, ועי' או"ח סי' תנ"א בא"א סקל"ח, ודו"ק].

[ז]   והנה עי' חזו"א שביעית סי' כ"ב סק"א שכתב, דיתכן שאין להקל בספק לענין דיני שביעית בתוך הבית בזה"ז, כיון דעיקר הספק בדאורייתא הוא. וע"ע בחזו"א שם סי' כ"ז סק"ז שכתב, דאף לענין זמן חלות קדושת שביעית בירקות אפשר דאין לילך אחר המיקל במקום שנחלקו הראשונים ואפי' בזה"ז, כיון שתחילת מחלוקתם בדאורייתא היא. ולפ"ז היה לכאו' מקום לומר דבאיסורי שביעית אפי' בזה"ז אין להקל גם לענין הגעלת ג"פ בכלי חרס, כיון שעיקרם דאורייתא.

אמנם לקושטא דמילתא נראה דמה שמצדד החזו"א להחמיר בזה, היינו דוקא לענין מלאכות האסורות בשביעית וכן לענין קדושת שביעית שאכן עיקרן דאורייתא, אך ספיחין הרי הם איסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא כלל, שהרי קיימ"ל דאף כשנוהגת שמיטה מדאורייתא, מ"מ איסור ספיחין אינו נוהג אלא מדרבנן [עי' רמב"ם פ"ד מהל' שמיטה הל' א' והל' ב'].

ואכן עי' חזו"א שם סי' ט' סקי"ז וסי' כ"ג סק"ה, לענין מח' הראשונים בירק שגדל בשישית ונלקט בשביעית אם יש בו איסור ספיחין, שכתב החזו"א שכיון שהוא דרבנן יש לסמוך על המקילים, ולא זכר כלל מקום להחמיר בזה מטעם שעיקרו דאורייתא, והיינו טעמא כיון שגזירת ספיחין אינה נוהגת לעולם מדאורייתא, ולפיכך פשיטא דלא חשיבא כעיקרו דאורייתא וכנ"ל.

ולפי שגזירת ספיחין הויא איסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא כלל כנ"ל, לכאו' יש מקום לדון שיועיל להגעיל ג' פעמים כלי חרס שבלע ספיחי שביעית ודיו בכך, וכמו שנתבאר לעיל.
ועי' חזו"א שביעית סי' י' סוף סק"ו, שס"ל דיתכן איסור ספיחין אפי' בשדה נכרי ממש, אם ישראל זרע שם, אמנם עי' במהר"י קורקוס פ"ד מהל' שמיטה סוף הכ"ט, ואכמ"ל. וע"ע בחזו"א שם סי' כ"ז סק"ז, מש"כ לענין עצם המכירה, ועיי"ש בסי' כ"ד סק"ד ד"ה ולפיכך ובחזו"א ב"ק סי' י' סק"ט ד"ה ולק' [ובחזו"א שביעית סי' י' סק"ו ד"ה ואתרוגין וסי' כ"א סק"ח וסק"ט]. ועי' קובץ אגרות ח"ב סי' ע' וח"ג סי' פ"ג [נדפס גם בסוף ס' דרך אמונה ח"ד, מכתב כ"ז] וסי' פ"ד [בסוף דרך אמונה מכתב כ"ו].

עי' ט"ז יו"ד סי' צ"ב סק"ל ובנקה"כ שם ובש"ך סי' ק"ז סק"ז ובחכמ"א כלל נ"ט ס"ג ובחזו"א או"ח סי' קכ"ב סק"ג ד"ה סדר ויו"ד סי' ל"ב, דיש להחמיר בזה, אמנם עי' משנ"ב סי' רנ"ג סוס"ק פ"ד וסי' שי"ח סקמ"ה וסקפ"ז וסי' תנ"ב סק"כ, ואכמ"ל.

עי' רמ"א יו"ד סי' ס"ח ס"י. ובחזו"א יו"ד סי' ט' סק"ה ס"ל דעירוי מכ"ר שנפסק הקילוח ה"ה ככלי שני ממש, אמנם עי' ש"ך סי' ק"ה סק"ה ובפמ"ג בשפ"ד שם ובסו"ס ס"ח ד"ה הרביעי, ובדגמ"ר וחי' רע"א סו"ס צ"ב, ובחכמ"א כלל נ"ט ס"ב, ובבית מאיר או"ח סי' שי"ח סו"ס י"א [הובא בשעה"צ שם ס"ק ק"ח], שאע"פ שאין עירוי שנפסק הקילוח מבשל ככ"ר, מ"מ הוא מבליע כדי קליפה.

עי' פמ"ג במשב"ז או"ח סי' תנ"א סקל"א וסו"ס תנ"ב שכתב, שאף כלי חרס שבלע איסור דרבנן אין מועיל לו הגעלה ג"פ זולת אם בלע טעם של בישולי עכו"ם או חלת חו"ל אך לא בשאר איסורים של דבריהם, עכ"ד. אלא דיש מקום לומר דאין כוונת הפמ"ג לאפוקי שאר איסורים של דבריהם אף שאין להם עיקר בדאורייתא כלל, אלא כוונתו לאפוקי דוקא איסורים של דבריהם שיש להם עיקר בדאורייתא [וכדברי הרשב"א הנ"ל], וראיה לדבר ממש"כ הפמ"ג גופיה בא"א סי' שי"ח סק"א להקל להכשיר כלי חרס שבלע ממעשה שבת, כיון שאין לאיסור זה עיקר מהתורה, עיי"ש.

אמנם ביד יהודה סי' צ"ט בפי' הקצר סקכ"ח כתב, דאף באיסורים דרבנן שאין להם עיקר בדאורייתא, אין מקום להתיר הגעלת ג"פ בכלי חרס, זולת חלת חו"ל ובישולי עכו"ם עיי"ש, ועי' מש"כ על דבריו בס' דרכ"ת סי' קכ"א סקע"ד.

אמנם יעוי"ה בשו"ע יו"ד סי' של"א סי"א, ובש"ך שם סי' ש"ל סק"ח, ובשו"ת רע"א סי' ס"ד ועוד, דיש מקילים בספק דרבנן אפי' כשעיקרו דאורייתא. והעיר הג"ר שמשון אלטמן שליט"א [רב דק"ק אור הצפון בני ברק] שכן משמע לכאו' בתוס' מנחות ס"ו ע"א ד"ה זכר [ובמשנ"ב סי' תפ"ט סקי"ד] לענין ספירה"ע בבין השמשות בזה"ז, עיי"ש ואכמ"ל.

ובזה שאני שביעית מתרומה בזה"ז, שתרומה לב ב"ד מתנה עליה שלא יוקדש הטעם הקלוש הנשאר בכלי חרס אחר הגעלה ג"פ, כמש"כ החזו"א בליקוטים שבסוף זרעים הנ"ל [עייש"ה], משא"כ איסורי שביעית, שאין איסורם מחמת שהקדישו אותם [והעירני לזה הג"ר שאול רייכנברג שליט"א].