הערות וספקות בענין הרכבת אילנות

הרה"ג זלמן שמואל הכרמי - קרית שמואל

מתוך ידיעון הליכות שדה גיליון 184

קיי"ל שכל המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות (מהתורה) בעציץ שאינו נקוב, ואף המצוות הנוהגות בחו"ל כגון ערלה וחדש מ"מ עציץ שאינו נקוב גרע טפי, דאינו מחובר לקרקע. ויש לחקור: המרכיב אילנות בעציץ שאינו נקוב אם עובר בזה על איסור דאורייתא.

דהנה בקידושין ל"ט ע"א יליף שמואל שאיסור הרכבת האילן נוהג אף בחו"ל מהיקש "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בחו"ל.

ויש לחקור מה הגדר בהיקש של הרכבה להרבעה, האם הבאור שכשם שהרבעה אינה חובת קרקע אלא חובת הגוף כך גם הרכבה, והיינו שאין האיסור במה שנוטע ההרכבה בקרקע אלא בעצם מה שמחבר ב' מינים זה לזה, ולו יצוייר הרכבה בתלוש ג"כ יהיה אסור, וזה מה דילפינן מהרבעה, ולפי צד זה המרכיב בעציץ שאינו נקוב אסור מדאורייתא, או דילמא שבאמת הרכבה היא חובת קרקע, ואינה כהרבעה שהיא חובת הגוף, ומה דילפינן מההיקש הוא רק שנוהג בחו"ל, וכמו שמצינו בעוד מצוות התלויות בקרקע שנוהגות בחו"ל כערלה וחדש וכיו"ב, ולפי"ז המרכיב בתלוש או בעציץ שאינו נקוב לית ביה איסור דאורייתא.

והנה תנן בערלה פ"ג מ"ט "החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים", ובקידושין ל"ט ע"א אמר רבי יוחנן דלוקין על כלאים בחו"ל דבר תורה, ומקשה הגמ' מדתנן הכלאים מדברי סופרים, ומשני לא קשיא כאן בכלאי הכרם (מדברי סופרים) כאן בהרכבת האילן (דבר תורה), הרי שהגמ' מפרשת דמה דתנן במס' ערלה "הכלאים מדברי סופרים" היינו כלאי הכרם.

ובקידושין ל"ו ע"ב תנן: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל חוץ מן הערלה והכלאים", ופירש"י: "חוץ מן הערלה והכלאים – שאע"פ שתלויות בארץ נוהגים אף בחו"ל, הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים כדלקמן", והנה הגמ' לקמן הוכרחה לפרש את המשנה במס' ערלה בכלאי הכרם שהרי בפרוש נאמר בה שאינם אלא מדברי סופרים, אך במשנה בקידושין יכול היה רש"י לפרש שמיירי בהרכבת אילן שהיא מהתורה ומדוע נדחק לפרש שמיירי באיסור דרבנן, אבל אי נימא דהרכבת אילן היא חובת הגוף שפיר הוכרח רש"י לפרש דמיירי בכלאי הכרם, שהרי המשנה קאמרה "כל מצוה שהיא תלויה בארץ" והרכבת אילן כלל אינה תלויה בארץ.   

ברם הרה"ג שמואל פליסקין שליט"א הביא מדברי המהרי"ט שכתב בדעת התוס' שהכלאים האמורים במשנה בקידושין הכוונה גם להרכבת האילן. דהנה התוס' ל"ו ע"ב ד"ה "כל" הביאו שהירושלמי הקשה אמאי לא קתני במתניתין "חוץ מן החלה", והקשו התוס' על הירושלמי מדוע הקשה רק מחלה ולא הקשה מתרומות ומעשרות, וכתבו "ואין לומר לפי שאינם אלא מדרבנן, דהא חלה נמי אינה אלא מדרבנן ואפ"ה בעי אמאי לא תני חלה ולא משני לפי שהיא מדרבנן", והקשה המהרי"ט "תימה אמאי לא הוכיחו מגופה דמתני' דקתני חוץ מן הערלה והכלאים ואמרינן הערלה הלכה והכלאים דברי סופרים", הרי שקתני אף כלאים שאינם אלא מדרבנן, ותירץ "וי"ל דכלאים יש לפרש דמשום הרכבת האילן קתני לה, דקתני לוקין על הכלאים דבר תורה ומפרש לה בגמ' הרכבת האילן",

גם הראוני בשאג"א החדשות דיני חדש סו"ס א' שכתב "וכלאים דמתניתין איכא לפרושי דמיירי מכלאי אילן דקים לן התם דלוקין על הרכבת אילן מין בשאינו מינו מדאורייתא".

ברם אף שהמהרי"ט כתב כן בדעת התוס', וכן השאג"א, מ"מ מצינו חבל ראשונים שבאמת הוכיחו שהמשנה איירי גם במה שהוא רק מדרבנן מהא דתני כלאים, דהנה בתוס' רא"ש הביא בשם ר"ת לתרץ דכיון דתרומות ומעשרות בחו"ל אינן אלא מדרבנן להכי לא תני להו, ודחה התוס' רא"ש "ולא נהירא דהא כלאים מדרבנן דאמרינן בגמ' הכלאים מד"ס וקתני להו", וכ"כ הריטב"א בד"ה "כל" "דאע"ג דההיא מדרבנן, הא קתני כלאים דהוה מדרבנן", וכן בתוס' טוך "והא דלא קשיא ליה מתרו"מ אין לומר משום דאין נוהגין בחו"ל אלא מדרבנן, דהא קתני כלאים ובגמ' אמרו דהכלאים מדברי סופרים", וראיתי מביאים שכן כתבו גם ר"ש ב"ר והשיטה לא נודע למי. 

והרמ"ה כתב "ברם צריך את למידע דכי קתני דחובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ לא תימא הנ"מ מדאורייתא, אלא אפילו מדרבנן נמי אליבא דהאי תנא אינה נוהגת אלא בארץ, ממאי מדקתני חוץ מן הערלה ומן הכלאים, וקתני כלאים דרבנן, והא כלאים דכי אסירי בחו"ל מדרבנן הוא דאסירי כדאיתא בגמ' וקתני לה, מכלל דשאר מצוות דחובת קרקע נינהו אפילו מדרבנן לא אסירי אלא בארץ".

עוד הראה הרה"ג הנ"ל לדברי הגרע"א בענין, דהנה בקידושין ל"ט ע"א מביאה הגמ' דרבי אליעזר סובר דאין ערלה בחו"ל, ומקשה מדברי המשנה "חוץ מן הערלה ומן הכלאים רבי אליעזר אומר אף החדש" ומדקתני "אף" משמע שמודה גם לערלה וכלאים, ומשני "תני חדש", והקשו התוס' ד"ה "תני חדש" "תימה אמאי צריך למחוק "אף", לימא דקאי אכלאים", ותירצו בתירוץ שני "ועוד אומר ר"י כיון דכלאים דרבנן וחדש דאורייתא אין שייך למיתני אף אכלאים". והקשה הגרע"א "קשה לי על תירוצם דדלמא הכלאים דמתניתין היינו ג"כ כלאים דהרכבת האילן דהוא דאורייתא".

ברם דברי הגרע"א הרי נאמרו בתור קושיא על התוס', אבל התוס' עצמם פסיקא להו דהכלאים האמורים במשנה הם רק כלאי הכרם שאין נוהגים בחו"ל אלא מדרבנן, וכמו כל הראשונים המובאים לעיל.

חזינן מכל הראשונים הללו שכל כך פסיקא להו שאי אפשר לפרש שהכלאים האמורות במשנה היינו הרכבת האילן עד שעשו מכח זה קושיה והוכחה, והנה תרוץ אפשר לתרץ בדרך "אפשר" אבל קושיה והוכחה חייבים להיות בדרך "הכרח", אלא ש"מ דפסיקא להנהו ראשונים שאי אפשר לפרש שהכלאים האמורים במשנה הם הרכבת האילן. (ברם יש מקום לומר שר"ת שכתב שהמשנה לא מיירי במה שנוהג רק מדרבנן ולא חש לקושיה מכלאים הוא משום שמפרש שהכלאים במשנה היינו הרכבת האילן).

 ואם כנים אנו שמה שמיאנו הראשונים לפרש המשנה בהרכבת האילן הוא משום שהמשנה איירי במצוות התלויות בארץ והרכבת האילן היא חובת הגוף ואינה תלויה בארץ, א"כ יש ללמוד מזה שהמרכיב בעציץ שאינו נקוב עובר אדאורייתא. ומ"מ צ"ע שמא יש לראשונים טעם אחר במה שמיאנו לפרש המשנה על הרכבת אילן, וצ"ע.

ועי' בחזו"א (כלאים סי' ב' ס"ק ט' וי"א) שסובר דאילן מורכב שנעקר ונטעו מחדש עובר על איסור הרכבת אילן, ואסברה לדבריו "וכשנוטעו והוא מורכב משניים זהו הרכבתו שנותן החיות בשניהם" (סי' ב' ד"ה "ונראה"), "דכיון דאינן מתקיימין בגושיהן זמן ארוך וכשזורען מקיימן בזריעה גמורה חשיב מרכיב" (שם ד"ה "ומיהו"), ואי סבירא ליה דכל עיקר האיסור אינו החיבור עצמו אלא מה שנוטעו בקרקע א"כ פשיטא שהנוטע ב' אילנות מורכבין עובר, שהרי זה עיקר האיסור מה שנוטען בקרקע, ואין צריך למיהב הטעם שנותן החיות בשניהם ומתקיימין זמן ארוך, אלא משמע דס"ל שהחיבור הוא עיקר האיסור, ולא הנטיעה בקרקע, ולכך צריך ליתן טעם דכשנוטען מחזק חיבורן.

* * *                                                               

כתיב "לא תזרע כרמך כלאים", ולרבי עקיבא אף המקיים כלאים (אף בלי מעשה) לוקה, ודריש לה מ"כלאים שדך לא", ואף לרבנן מ"מ המנכש והמשקה והמחפה לוקה דחשיב זורע, עי' מו"ק ב' ע"ב ומכות כ"א ע"ב.

הפוסקים דנו אם האיסור הזה הוא גם בהרכבת אילן, כלומר האם אסור מדאורייתא לקיים אילן מורכב, והנידון הוא בין לרבי עקיבא אם יש איסור בקיום, ובין לרבנן אם יש איסור עכ"פ במנכש ומשקה ומחפה.

גם בחזו"א כלאים סי' ב' סק"ט דן בזה, ובתחילה כתב "נראה דמורכב של אילן באילן נמי אסור להשקותו מה"ת דהשקאתו זהו הרכבתו". והביא החזו"א שהתוס' רא"ש בסוטה מ"ג נסתפק בזה (התוס' רא"ש מיירי אליבא דרבנן דלית להו איסור קיום וספקו הוא במנכש ומחפה שאסורים מטעם זורע). ובבאור הצד שאין איסור כתב הרא"ש "ואפשר דהרכבת אילן מותר לקיים דכי היכי דילפינן הרכבת אילן מהרבעת בהמה לאסור בחו"ל ילפינן מינייהו דמותר לקיימן, ובכלאי בהמה תנן מותרין לגדל ולקיימן ואינן אסורין אלא להרביע". וכתב החזו"א שכל ספיקו של הרא"ש הוא בדאורייתא אבל מדרבנן אסור לקיים אף בלא מעשה.

והריטב"א בקידושין ל"ט כתב דאין איסור לקיים אילן מורכב, והריטב"א מיירי לענין איסור מקיים אליבא דר"ע, וכתב החזו"א "ואע"ג דדברי הריטב"א לר"ע דאוסר מקיים והיינו בלא מעשה, אבל המנכש והמשקה הוי זורע מ"מ כיון דדייקינן דומיא דהרבעה, ומטעם זה דעת הריטב"א שאין הרכבה דומה לכלאי זרעים, א"כ הדין נותן  דמותר לגדל וכמש"כ הרא"ש".                                                                                                                                          עוד הביא החזו"א שהרא"ש בהל' כלאים (סעיף ג') כתב "אע"פ שלוקין על הרכבת אילן ועל קיומו", וכתב ע"ז החזו"א דאולי מוזהרין על קיומו קאמר. 

ומסיק החזו"א דהוי ספיקא דדינא, וחזי להצטרף עם ספק מינו (כגון תפוז ולימון) למיהוי ספק ספקא, ספק מינו ספק אינו מינו ואת"ל שאינו מינו ספק שמא מותר לקיים, ואף שמדרבנן לכו"ע אסור לקיים, מ"מ להקל באיסור דרבנן סגי בספק אחד והכא הוי ספק מינו.

וכתב החזו"א דכל זה במנכש ומשקה אילן שכבר נטוע, "אבל אם נעקר הראשון וחוזר ונוטעו הוי מרכיב ממש", "כשעקרן כשהן מורכבים ולחזור ולנטען כשהן מורכבין הוי בכלל הרכבה שעיקר זיווגן הוא הזריעה, והמרכיב ב' תלושין ונטען הוי מרכיב גמור", "ונראין הדברים אפי' אם נוטלן עם גושיהן, דכיון דאינן מתקיימין בגושיהן זמן ארוך וכשזורען מקיימן בזריעה גמורה חשיב מרכיב". עכ"ד החזו"א.

והנה מה שלמד התוס' רא"ש שכשם שמותר לקיים את הנולד מהרבעת כלאי בהמה כך מותר לקיים אילן מורכב צע"ג, דבהרבעה הולד הנוצר כלל אינו כלאים אלא בריה בפני עצמה ואין כאן שני מינין אלא מין אחד,  (וכה"ג מותר אף בהרכבה, שהרי נוטל אדם יחור מהמורכב ונוטעו ואין בו משום כלאים ואסברה החזו"א "דחשיב כבריה חדשה ומקרי מין אחד"), וכה"ג ודאי לא שייך לאסור משום מקיים כלאים, ומה שייך ללמוד מזה להרכבה "דהמרכיב דקל בתאנה לא נתהפכו למין אחר אלא הדקל כמו שהוא והתאנה כמו שהיא" (לשון החזו"א בד"ה "מיהו").

והנראה מוכח מזה שהרא"ש סובר שכמו שבהרבעה הולד הנוצר אינו שני מינין מורכבין אלא מין אחד, כך בהרכבת אילנות אחר שכבר התאחו אין להחשיבם כשני מינין אלא מין אחד ושפיר ילפינן שכשם שמותר לקיים כלאי בהמה כך מותר לקיים אילן מורכב. ולפי"ז נראה דאף מותר לשוב ולנוטעו ממש שהרי כבר אין כאן שני מינין אלא מין אחד בלבד. והראוני שכן כתב הכוכב מיעקב בתשובה י"ח דאחר שנתאחו הם מין אחד ואם נעקרו אין איסור לחזור ולנוטען.

ומש"כ החזו"א דאע"ג דדברי הריטב"א נאמרו לענין קיום ואליבא דר"ע מ"מ הוא הדין דאף לנכש ולהשקות שרי (אף שיש בהם משום זורע), דכיון דדייקינן דומיא דהרבעה ומטעם זה דעת הריטב"א דאין הרכבה דומה לכלאי זרעים א"כ הדין נותן שמותר להשקות ולגדל וכמש"כ הרא"ש, דברי החזו"א צע"ג, דהריטב"א כלל לא מדייק דדומיא דהרבעה, וז"ל הריטב"א: "ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב בהו לא תזרע תרי זימני כדאיתא התם", הרי שטעמו של הריטב"א הוא שכיון שאיסור מקיים ילפינן מיתורא דקרא ובהרכבה אין יתורא דקרא א"כ ממילא שרי, וא"כ מנכש ומשקה דלא מיתורא דקרא קא יליף אלא משום דהם בכלל זורע א"כ אף בהרכבה אסירי לדעתו.

אמנם כיון דהריטב"א סתם דמותר לקיים ולא הגביל דלנכש ולהשקות אסור, אולי יש לחדש דהריטב"א סובר דבהרכבה כלל לא שייך איסור זריעה, דבהרכבה עצם החיבור הוא האיסור, ולא הזריעה בקרקע, ועי' מש"כ לעיל. ולפי"ז שרי אף לחזור ולנוטעו, ואף שכשנוטעו ודאי מחזק ההרכבה, זהו בכלל קיום, וקיום הרי מותר, ולאסור משום שם זורע זהו רק בכלאי זרעים וכרם, ולא בהרכבת אילן.

סיכום הדברים: לדעת החזו"א הרא"ש (לפי צד ספיקו) והריטב"א שוין דלנכש ולהשקות שרי ואילו לחזור ולנוטעו אסור, ולולא דברי החזו"א היה נראה דלהרא"ש אף לחזור ולנוטעו שרי, ולהריטב"א פשטות הדברים דאף לנכש ולהשקות אסור, ואם נחדש דאף להריטב"א שרי לנכש ולהשקות משום דשם זורע לא שייך בהרכבת האילן וכמש"נ א"כ אף לחזור ולנוטעו מותר.

* * *

ב"הליכות שדה" גליון 181 במאמרו של הגר"י אפרתי סעיף ח' הביא שאף שהחזו"א זצ"ל התיר לחקלאים לקיים אילן שהורכב בספק מינו משום ספק ספיקא, שמא הוא מינו ושמא אין איסור (דאורייתא) לקיים הרכבה, מ"מ סבר שאין איסור בעקירתו משום "לא תשחית את עצה", והוא  עצמו עקר אילן כזה, והביא שזו גם דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ועוד הוסיף שבכה"ג גם אין חשש סכנה. והגאון בעל ה"קהילות יעקב" זצ"ל חשש לעוקרו.

צריך להבין דעת החזו"א, בשלמא ספק כלאים שחובה לעוקרו ע"פ דין, אף שאינו אלא ספק, מ"מ כיון דע"פ ההלכה חייב לעוקרו א"כ ודאי דלא הוי השחתה אף אי כלפי שמיא גליא שבאמת אינו כלאים, וכן יש מקום לומר גם לאידך גיסא דאף אילן שמותר לקיימו מטעם ס"ס וכדומה מ"מ להצד דכלפי שמיא גליא שהוא כלאים אין איסור בעקירתו (ונפ"מ דהעוקרו אינו עובר על ודאי איסור), אבל עכ"פ להצד שכלפי שמיא גליא שאינו כלאים היאך יהיה מותר לעוקרו, הרי גם ע"פ האמת אינו כלאים וגם הדין הוא כן, ומדוע לא ניחוש עכ"פ לצד זה.

וצריך לומר דכיון דמה שעוקר הוא משום שרוצה להחמיר ולחשוש לסרך איסור שיש בו א"כ אין זו "השחתה".

ועכ"פ נראה דזה רק אם הסיבה שעוקר היא משום שחושש לאיסור כלאים, אבל אם מה שרוצה לעקור היא מסיבה אחרת א"כ יש לחשוש להך צד שמא אינו מינו. אך נראה דכל זה באילן שע"פ הדין מותר לקיימו מטעם ס"ס וכדומה, אבל באילן שחייבים ע"פ דין לעוקרו, אף שיסוד החיוב אינו אלא מספק, מ"מ כיון שע"פ הלכה חייבים לעוקרו א"כ אף אם עוקרו מסיבה אחרת אינו עובר אף אי כלפי שמיא גליא שהוא מינו ואינו כלאים.

יש להסתפק באילן שהוא ודאי כלאים, להסוברים שאין איסור לקיים כלאים אף מדרבנן, אם עכ"פ מותר לעוקרו, דשמא י"ל שכיון שאילן זה טוב לו שלא נברא משנברא א"כ לא מסתבר שהקפידה תורה על קיומו, וצ"ע.

ולכאורה יש לפשוט ספק זה מהא דמבואר בחולין ז' ע"ב שההורג פרדה עובר בבל תשחית אף  שהפרדה נוצרה מהרבעה אסורה, אלא שיש מי שדן לחלק שמהגמ' בחולין רק רואים שאסור להשחית את הפרי של העבירה, ואין ללמוד מזה לגבי אילן מורכב שבו עצמו נעשתה העבירה, ורק זה יש ללמוד משם שהפרי שגדל באילן מורכב אסור להשחיתו.

והרה"ג שמואל פליסקין שליט"א הראה ל"דברי חיים" יו"ד סי' ס' ד"ה "ומה שהמציא" שרואים שסבירא ליה שבאילן מורכב שייך בל תשחית.