הערות בענין ביעור פירות שביעית

הרב הגאון זלמן שמואל הכרמי - קרית שמואל

א. כלו הפירות מהשדה באמצע היום – מתי צריך לבער?

אחת המצוות הנוהגות בפירות שביעית היא מצוות הביעור, והיינו שכשכלו הפירות מהשדה חייב לבערן מהבית. ונחלקו הראשונים כיצד מבערים, לדעת הרמב"ם המצוה היא לשרוף את הפירות, אך נהגינן כהרמב"ן שהמצוה היא להוציאם מהבית ולהפקירם.

ומצינו דעות מתי היא שעת הביעור המדוייקת, האם מייד שכלו הפירות מן השדה או רק בסוף היום שבו כלו. לדעת החזון איש זצ"ל אף אם כלו הפירות מהשדה באמצע היום מ"מ רשאי להמתין מלבערם עד סוף היום, ולדעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל חייב לבערם מיד כשכלו הפירות מהשדה.

וזה לשון החזו"א שביעית סי' י"א סק"ו ד"ה "ולענין": "וכשמפקיר רשאי להניח בידו מזון ג' סעודות וכדתנן פ"ט מ"ח, ואם מוצא אדם שאין בידו מפירות שביעית כדי מזון ג' סעודות, רשאי ליתנו לו, אע"ג שכבר הגיע זמן הביעור (ר"ל שכבר כלו הפירות מהשדה) וכבר יש בידו מזון ג' סעודות וכבר נתחייב בביעור, ולא איתפרש כמה הוא רשאי לשהות כדי למצוא אוכלין ואפשר דעד שקיה"ח" (קצ"ע אמאי נקט "רשאי לשהות כדי למצוא אוכלין", הו"ל לומר "לשהות מלבער"), ובסי' י"ג סק"ב ד"ה "פסחים" בתו"ד: "איירי שהוציאן (ממקום שכלו למקום שלא כלו) קודם שחילק מזון ג' סעודות והרי התירו לו תוך זמן זה, ובאותו יום הוציאן". ובסי' כ"ו בסדר השביעית סק"ה ד"ה "קנה": "קנה מן הנכרי לאחר ביעור חייב לבער באותו יום שקנה".

ומבואר דדעת החזו"א שאף אם כלו הפירות מהשדה בבקר מ"מ רשאי להמתין מלהפקיר עד סוף היום וגם רשאי לחלק לכל אחד משכניו מזון ג' סעודות עד שקיעת החמה.

והגרשז"א ב"מנחת שלמה" סי' נ"א אות י"ח סובר שחיוב הביעור הוא מייד כשכלו מן השדה ואין רשאי להמתין כלל. ובספר ברכת הארץ עמ' 76 כתב בשמו שמה שרשאי לחלק מזון ג' סעודות לשכניו הוא רק קודם שכלו מהשדה ואח"כ כבר אינו רשאי לחלק.

ובמיני פירות שאין אנו יודעים את היום המדוייק שבו כלים מהשדה, נחלקו החזו"א והגרשז"א, לדעת החזו"א בכל יום מהימים המסופקים יפקירם ויחזור ויזכה בהם (וז"ל בסי' כ"ו בסדר השביעית סק"ה "נמצא מבער כמה ימים עד שיצא הספק מליבו"), ולדעת הגרשז"א לא סגי בהכי, שאם למשל הפקירם בצהרים, שמא כלו מהשדה כבר בבקר, אלא צריך להפקירם לפני הימים המסופקים ולא לזכות בהם עד שיצא הספק מליבו שכבר כלו מהשדה. והחזו"א לשיטתו לא חשש לזה, שאף אם כלו בבקר מ"מ רשאי לשהות מלהפקירם עד שקיעת החמה.

ברם צ"ע להחזו"א, נהי שאין לחוש שמא שהה מלהפקירם עד שכבר עבר זמן משעה שכלו, מ"מ ניחוש איפכא, שאם למשל הפקירם בבקר וחזר וזכה בהם ניחוש שמא לא כלו מהשדה עד הצהריים, ובמה שהפקירם בבקר לא יצא ידי חובתו, שזה היה קודם שכלו, (ואין מסתבר כלל שיוצא ידי המצוה במה שהפקיר טרם שכלו), וכשכלו בצהריים חייב לבערם עכ"פ עד השקיעה, ואין רשאי לשהות עד למחרת בבקר. וצריך לומר שבאמת גם לדעתו כשמפקירם בימים המסופקים אין רשאי לחזור ולזכות בהם עד אחר צאת הכוכבים, וצ"ע שהחזו"א לא הדגיש זאת, וגם בספרי ההלכה למעשה לא כתבו זאת.

ובמה שהביא בספר ברכת הארץ הנ"ל בשם הגרשז"א שמה שרשאי לחלק לשכניו מזון ג' סעודות הוא רק קודם שכלו מן השדה, צ"ע, דהנה מצינו בראשונים דכשהגיע זמן הביעור יכול לבער ע"י שיאכל את כל הפירות, בלי הגבלת כמות.

דז"ל הרמב"ם פ"ז ה"ג: "ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורפן באש", ואף שהיה ניתן לפרש שהכוונה שאם לא מצא מספיק אנשים כדי ג' סעודות לכאו"א, מ"מ מפורשים הדברים בפירוש המשניות פ"ט ה"ב: "וכשיפסקו ונבלו ולא מצא מהם אלא היבשים יסיר כל מה שיש ברשותו מן התאנים היבשים או שיאכלם כולם אם יכול או שישרפם". וכ"כ הרע"ב שם "וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער הגרוגרות שבביתו או לאוכלן כולן מייד או להפקירן".

והשתא בשלמא להחזו"א דאף לאחר שכלו יכול לחלק ג"ס לשכניו עד שקיה"ח, א"כ ה"ה דיכול לאכלן כולן בעצמו, והשיעור דג' סעודות הוא שבשעת השקיעה לא ישאר בידו יותר ממזון ג"ס, אבל להגרשז"א שרק קודם שכלו יכול לחלק לשכניו, והשיעור דג' סעודות הוא שבזמן שכלו לא יהיה בידו יותר מג"ס, ומייד כשכלו כבר א"א לחלק, א"כ מכש"כ שא"א לאוכלן כולם. ואין לומר דכוונת הראשונים שימהר לאכלן קודם שיכלו מן השדה, שזה לא משמע בלשונם כלל.

ב. נתעכב מלבער עד שכבר עבר היום – האם צריך לבער תיכף ומייד?

ב"משפטי ארץ" (להגר"ש רייכנברג שליט"א) פל"ב ס"ג ובהערה 12 כתב שמה שהתיר החזו"א להמתין מלבערם עד סוף היום זהו רק ביום שכלו מן השדה, א"נ כשהיו ברשות נכרי ביום הביעור ולאחר מכן קנאם ישראל, אבל בהיו ברשות ישראל ביום הביעור ולא ביערם עד שהגיע היום הבא חייב לבערם תיכף ומייד ואינו רשאי להמתין עד סוף היום, וה"ה ישראל אחר שקנה ממנו חייב לבערם מייד. (אמנם לדעת הסוברים שאם לא ביערם נאסרו אין נפ"מ בדבר, אך רבים סוברים שאם לא ביערם בשוגג או באונס לא נאסרו).

והנה מצינו במצות ביעור מעשרות (בפסח של שנה רביעית ושביעית) שלדעת החזו"א אם לא ביערן לא נאסרו אלא כשנזכר מבערן, וכתב בדמאי סי' ב' סק"ז ד"ה "ונראה" "ונראה דעובר בכל יום אחר ביעור", משמע עכ"פ שאינו חייב לבער מייד אלא רשאי להמתין ובלבד שלא יעבור היום.

הן אמת שב"מנחת שלמה" ח"א סי' ס"ה אות ב' בהוספה בהוצאה החדשה כתב (לגבי ביעור מעשרות) "פשוט מאד דלאחר שכבר עבר זמן הביעור צריך ודאי להזדרז מיד ולא לעבור על עשה ולבער כי הלשון של כל יום ויום (שכתב החזו"א) אינו בדוקא, דהכא לא שייך כלל השיעור של יום".

ברם לו"ד היה נראה שכיון שמצינו שדעת החזו"א בביעור פירות שביעית שיכול להמתין עד סוף היום א"כ ה"ה בביעור מעשרות, ודבריו "דעובר בכל יום" מתפרשין כפשוטן, והגרשז"א שמיאן בזה אזיל לשיטתו שגם בביעור שביעית אין מסתבר לו שיכול להמתין עד סוף היום, ואזלי החזו"א זצ"ל והגרשז"א זצ"ל לשיטתייהו.

ואם כנים אנו בזה א"כ יש ללמוד מזה שלדעת החזו"א כשם שבביעור מעשרות יכול להמתין עד סוף היום אף כשכבר עבר יום הביעור, כך ה"ה בביעור פירות שביעית.

וכן מצינו במי שלא מל ביום השמיני שעובר בעשה בכל יום ויום, וידוע מש"כ ה"דבר אברהם" ח"א סי' ל"ג שהיינו בכל רגע ורגע, וזה כסברת המשפטי ארץ שאחר שכבר עבר יום הביעור חייב בכל רגע ורגע, אך בסימנים הראשונים ב"דבר אברהם" חלק ב' נחלקו עליו חבריו והוכיחו מדברי הפוסקים שאינו עובר בכל רגע ורגע אלא בעבר היום דוקא, (והראוני שכן היא גם דעת החזו"א כמו שהביא בדרך אמונה פי"א מבכורים ה"ד בסוף באור ההלכה ד"ה "היה בנו"), וא"כ מסתבר דה"ה לגבי ביעור פירות שביעית שאף שהיו בזמן הביעור ביד ישראל ולא ביערם מ"מ גם אח"כ אין חייבים בכל רגע ורגע אלא בכל יום ויום.

והגר"ש רייכנברג במכתבו אלי כתב לחלק דאין הדברים אמורים אלא בקיום מצות עשה, אבל בביעור שביעית יש לאו הבא מכלל עשה שלא להחזיק את הפירות ברשותו אחר זמן הביעור, ואינו רק ביטול מצוה אלא מילתא דאיסורא, ולכן רק ביום הראשון שצריך לבער נתנו כל היום אך אח"כ אסור לאכול בלי לבער.

ברם נראה דלכהפ"ח לדעת הפוסקים שמצות ביעור היא להפקיר הרי היא ככל מצות עשה שמקיימים אותה בקום ועשה, ומי שאינו מפקיר מבטל מצות עשה, ואין הגדר שיש איסור להחזיקם ברשותו כשלא מבערם.

וכן משמע בסמ"ג עשין קמ"ח, ומשמע שם שהמצוה לבער כשכלו הפירות מן השדה היא חלק מהמצוה ד"והשביעית תשמטנה ונטשתה", וזה לשונו: "מצות עשה שתשבות הארץ בשביעית מעבודת קרקע שנא' וכו' ושבתה הארץ שבת לד', ובפרשת משפטים כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו', מכאן אתה למד גם מצוה אחרת שצוה הקב"ה שיפקיר אדם פירות שביעית ואינו רשאי להחזיק בהם במחובר ויפרוץ נעילת כרמו וגדרת שדהו להפקיר וכל הקודם זכה ורשאי הזוכה בהן לשמרן עד זמן הביעור ואז צריך להוציאם ולהפקיר מה שזכה זה והרי זו מצות עשה שניה".

וכ"כ בספר יראים סי' קנ"ח [קפ"ו]: "הפקר שביעית. צוה הקב"ה שיפקיר אדם את פירות שביעית ואינו רשאי להחזיק בהם אלא כל הקודם זכה, ורשאי הזוכה לשומרן עד זמן הביעור ואז צריך להוציאם ולהפקיר מה שזכה, מה"מ דכתיב בפ' ואלה המשפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו'".

ועי' ברמב"ן בפירושו על התורה ויקרא כ"ה ז' שדימה ביעור פירות שביעית לביעור מעשרות, "שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית", "וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מעשר שני".

ולכאורה נראה כן גם משיטת הר"ש הזקן (הובאה באבקת רוכל סי ל"ג ובמבי"ט ח"א סי' כ"א וסי' של"ו) שאף שפירות נכרי יש בהם קדושת שביעית מ"מ ישראל הקונה ממנו פטור מלבער משום סברת "אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה", ונראה דסברא זו יכולה לפטור רק מחובה לקום ולעשות מעשה, אבל אם הוא מילתא דאיסורא להחזיק בפירות אחר הביעור לכאורה אין שייכת סברא זו.

וכן משמע מלשון החזו"א שביעית י"א סק"ו "דכיון שלא ביער בזמן הביעור כבר ביטל המצוה ואי אפשר לקיימה".

ועוד נראה דאפילו אם הגדר היה שאסור להחזיק פירות ברשותו משכלו מן השדה, מ"מ גם אז היה מותר להמתין עד סוף היום, שהרי הובא לעיל מדברי החזו"א שמי שלא ביער מעשרותיו בזמן עובר בכל יום, אבל לא בכל רגע, והנה עי' בחזו"א דמאי סי' ב' סק"ז שמעשר שני שהתבער בשריפה אינו מתודה "שהרי אין זה כמצוותן וכו' אין שריפה זו מצוה אלא כדי שינצל מאיסור החזקה לאחר הביעור", חזינן מדבריו שבמצות ביעור מעשרות כלול מלבד גוף המצוה לבער גם איסור להחזיקם אחר הביעור, ובכ"ז כתב החזו"א שמי שלא ביערן במועד אין חייב לבער כל רגע אלא בו ביום.

וגם לענ"ד אין מקום לחלק בין אם היו הפירות בזמן הביעור ביד גוי או ביד ישראל, דהדין ביעור הוא על החפצא דהפירות, ר"ל שזה דין בהפירות שטעונין להתבער, ואף כשהיו ביד גוי חל חיוב ביעור על הפירות, רק שהגוי אינו מצווה לקיים חיוב זה.

וכן נראה דעת הגריש"א זצ"ל (הו"ד במשפטי ארץ פל"ב הערה 18) שפסק שפירות שהיו ביום הביעור ברשות נכרי ואחר זמן קנאם ממנו ישראל, אין הישראל רשאי לשייר אפילו מזון ג' סעודות כיון שכבר נתחייבו בביעור, (ובעיקר דברי הגריש"א עי' להלן), הרי שאף כשהיו ברשות נכרי נתחייבו בביעור.

וא"כ לפי"ז, כיון שמפורש בחזו"א שבהיו הפירות ברשות נכרי רשאי הקונה להמתין מלבערם עד  סוף היום א"כ ה"ה בהיו ברשות ישראל.

ויש מקום לומר ששאלה זו – האם כשעבר יום הביעור ג"כ רשאי להמתין עד סוף היום – תלויה בשתי דרכים בהבנת דברי החזו"א. שבעיקר דברי החזו"א שרשאי להמתין עד סוף היום שבו כלו הפירות יש לחקור האם כוונתו שמועד הביעור הוא כל היום כולו, וכל זמן שלא שקעה חמה עדיין לא עבר מועד הביעור, או שמודה שמועד הביעור הוא כבר מייד ברגע שכלו, אלא שלא חייבה התורה את האדם לבער תיכף ומיד ממש, וכשמבער באותו יום הרי זה נחשב שביער מייד. שלפי הדרך הראשונה מסתברים דברי המשפטי ארץ דהני מילי ביום שכלו דעדיין לא עבר זמן הביעור, אבל כשכבר עבר היום חייב לבער מייד, אבל אי נימא שבאמת מועד הביעור הוא ברגע שכלו ובכ"ז רשאי להמתין עד סוף היום, א"כ אין לחלק בין היום שכלו לימים שלאחר מכן.

וחושבני שמדברי החזו"א משמע כדרך השנית, שזה לשונו בסי' י"א סק"ו ד"ה "ולענין" "וכשמפקיר רשאי להניח בידו מזון ג' סעודות וכדתנן פ"ט מ"ח, ואם מוצא אדם שאין בידו מפירות שביעית כדי מזון ג' סעודות, רשאי ליתנו לו, אע"ג שכבר הגיע זמן הביעור וכבר יש בידו מזון ג' סעודות וכבר נתחייב בביעור, ולא איתפרש כמה הוא רשאי לשהות כדי למצוא אוכלין ואפשר דעד שקיה"ח". ממש"כ "אע"ג שכבר הגיע זמן הביעור" "וכבר נתחייב בביעור" משמע להדיא שמועד הביעור הוא ברגע שכלו אלא דמ"מ רשאי לשהות, וכן ממה שנסתפק "ולא איתפרש כמה הוא רשאי לשהות כדי למצוא אוכלין" משמע שיש כאן שיעור עד אימתי רשאי לשהות, דאי כל היום הוא עיקר זמן הביעור מה יש להסתפק בדבר, ואיזה שיעור אחר שייך להיות בזה.

ולפי זה אין מקום לחלק בין יום הביעור לבין הימים שאחריו ובכולן רשאי לשהות מלבער עד סוף היום.

ג. מתי הזמן שכלים הענבים מהשדה, בי"ד ניסן או בט"ו?

כתב החזו"א בסי' ט"ו סק"ז: "ששאלת איך יוצאין ד' כוסות ביין של שביעית הלא זמן ביעור עד הפסח כדאמר פסחים נ"ג א' ובר"מ פ"ז הי"א, י"ל וכו' ועוד כיון דאוכלין בענבים עד הפסח וחיוב הביעור ביום ראשון של פסח רשאי לאכול שלש סעודות ביום ראשון של פסח".

ראיתי למי שכתב שכיון שזמן הביעור הוא ביו"ט ראשון של פסח א"כ כשמפקירים את היין בערב פסח אין לחזור ולזכות בו עד כלות יו"ט ראשון.

ולענ"ד נראה דמש"כ החזו"א "וחיוב הביעור ביום ראשון של פסח" אין ר"ל שהענבים כלים מן השדה ביום ראשון של פסח, שא"כ אין חייב לבער עד שקיה"ח של סוף היום הראשון, ועד אז רשאי לאכול בלי הגבלה, ומאי קשיא ליה מד' כוסות, אלא באמת הפירות כלים מן השדה בערב פסח, ומה שכתב שחיוב הביעור הוא ביום ראשון של פסח הכוונה שאז הם כבר צריכים להיות מבוערים, והיינו שצריך לבערם עד שקיה"ח של ערב פסח, וע"ז תירץ שהיין של הד' כוסות הוא בכלל המזון ג' סעודות.

ולפי"ז כשמפקיר בערב פסח אין צריך להשאיר את היין הפקר עד כלות יום ראשון של פסח אלא יכול לזכות בו מיד בכניסת ליל ראשון של פסח.

ד. ממתי רשאי לאכול את הג' סעודות ששייר?

ב"משפטי ארץ" פ"ל ס"א כתב לגבי ההיתר לשייר מזון ג"ס ש"רק לאחר שביער יכול לאכול את מה שנשאר בידו", ובהערה 29 כתב שכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ורצה לדייק כן מלשון החזו"א. ולענ"ד בדברי הרמב"ם והרע"ב הנ"ל (שהובאו לעיל אות ב') מפורש הפכו, ואדרבה עד שקיה"ח יכול לאכול אפילו יותר ויותר ממזון ג"ס, ומכש"כ שיכול לאכול ג"ס אף קודם שביער השאר, והשיעור דמזון ג"ס הוא שבשעת שקיעת החמה לא ישאר בידו יותר ממזון ג"ס.

ה. האם צריך לאכול את הג' סעודות ביום הביעור או רשאי להשהותן?

כתב החזו"א סי' ט"ו סק"ח "ובאותן שלש סעודות יש להסתפק אי חייב לאכלן ביום הביעור או אפילו למחר".

מאי דמספק"ל להחזו"א הכא נראה לכאורה דפשיטא ליה בסי' י"א סק"ו שחייב לאוכלן בו ביום, שזה לשונו שם "ומזון ג' סעודות וכו' וגם רשאי לאוכלן בד' סעודות ויותר כיון שהן שיעור ג' סעודות", ואי רשאי שלא לאוכלן כלל א"צ לומר שרשאי לאוכלן בד' סעודות, אלא שדעת החזו"א הכא שצריך לאוכלן בו ביום דוקא, וע"ז כתב דמ"מ רשאי לחלקם לד' סעודות.

ברם בספר "זיו הים" שביעית פ"ט ה"ו סק"א הוכיח מהתוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה "שביעית" שא"צ לאוכלן בו ביום, וכן דעת רוב פוסקי זמננו (עי' במשפטי ארץ פ"ל הערה 1).

ו. כיצד משערין שיעור ג' סעודות.

במשפטי ארץ פ"ל ס"ג כתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל דשיעור מזון ג' סעודות נקבע לפי דרך אכילתו של כל אדם ואדם לאותו המין, דרך משל, הגיע זמן הביעור של תפוחים, אין אומרים שישער כמה תפוחים יכול לאכול אם יקבע כל סעודתו על תפוחים, אלא ישער כמה תפוחים דרכו לאכול בג' סעודות כליפתן.

יש לעיין, שלכאורה כמו שמצינו שמחשבין אכילת יום לג' סעודות אף כשמועד הביעור חל ביום חול שבו אין הדרך לאכול רק ב' סעודות, ורק בשבת הדרך לאכול ג"ס, וצ"ל הטעם שכיון שלפעמים אוכלין ג' סעודות ביום א"כ עד שיעור זה חשובה אכילה ליומה, א"כ ה"ה כיון שלפעמים אוכלין  כל הסעודה מפירות א"כ חשיב אכילה ליומה אף שאין רגילין לעשות כן, וצריך לעיין בדבר.

שוב מצאתי ב"חוט שני" להגר"נ קרליץ שליט"א מהדורת תשע"ה עמ' שנה דין ג' שכתב כן.

וראיתי שיש שהבינו כן גם מדברי החזו"א סי' י"א סק"ו "ומזון ג"ס אפשר דכל שיכול לאוכלן בג"ס הוי בכלל ואין קצבה בדבר ולא מחייבינן ליה להסתפק בפת וקטניות ולא בשיעור סעודה", ויש שפירשו דבריו שרק קאמר שמחשבין לפי אכילה ברווח ולא בצמצום, ואינו ענין לנידו"ד.

אמנם נראה שאף אם כוונת החזו"א שיכול לקבוע כל סעודתו על פירות, מ"מ אין ללמוד מזה לדידן, דנראה דמודה הגריש"א שאם דעתו לקבוע ביום זה כל אכילתו על התפוחים שפיר רשאי לשיירן, ודברי הגריש"א נאמרו בגוונא שאין דעתו לאכול התפוחים בו ביום, שנתבאר לעיל (באות ה') שמ"מ רשאי לשיירן, וע"ז הגביל דמשערינן לפי הדרך לאכול, ואין הדרך לאכול כל סעודתו מתפוחים אלא רק כליפתן, אבל באופן שבאמת דעתו לקבוע כל סעודתו עליהם ולאוכלם בו ביום, שפיר רשאי לשיירן. (ומ"מ דוקא שיעור ג"ס ולא ד' אף אם דעתו לאכול ד' סעודות).

וא"כ הרי החזו"א בסי' י"א הנ"ל סובר שצריך לאכול הפירות בו ביום דוקא, ובאופן כזה הרי מודה הגרי"ש שיכול לקבוע כל סעודתו על הפירות, וכל הנידון הוא למאי דנהגינן לשייר את המזון ג"ס אף לימים הבאים, וכספיקת החזו"א בסי' ט"ו, וכמ"ש האחרונים, ובזה לא גילה החזו"א דעתו.

ז. קנה פירות מהנכרי אחר שעבר זמן הביעור – האם רשאי לשייר מזון ג' סעודות?

במשפטי ארץ פל"ב הערה 18 הביא מהגרי"ש אלישיב זצ"ל שפירות שהיו ביום הביעור ברשות נכרי ואחר זמן קנאם  ממנו ישראל, אין הישראל רשאי לשייר אפילו פחות ממזון ג"ס כיון שכבר נתחייבו בביעור.

הנה הא דא"צ לבער מזון ג"ס נראה דאין כאן פטור ממצות ביעור, רק דחשיב כמבוער, דכל שעומד לאכילה ביומיה כאילו כבר נאכל, וא"כ מה בכך שכבר נתחייבו בביעור, הלוא כל הפירות בשעה שכלו מהשדה כבר נתחייבו בביעור ומ"מ שרי לשייר מזון ג"ס משום דחשיבי כמבוערין, וא"כ אף בקנה מהנכרי נמי.

שוב מצאתי שכן כתב ב"חוט שני" מהדורת תשע"ה עמ' שנה דין י'.

ח. חצי שיעור בביעור פירות שביעית.

נראה שמי שמשייר יותר ממזון ג' סעודות עובר בעשה לא רק על העודף אלא אף על כל הג' סעודות, דכל הטעם שמותר לשייר עד מזון ג"ס הוא משום דכל אכילה ליומה חשיב כמבוער, אבל ביותר מג"ס לא חשיב כמבוער, וא"כ אף בשייר כחצי זית יותר מג"ס עובר על עשה, ולא רק על איסור חצי שיעור, וכמו"כ כל הפירות נאסרין באכילה ולא רק העודף על הג' סעודות.

אך נראה שבאופן שאין רשאי לשייר מזון ג' סעודות, כגון שאי אפשר לו לאכלן מסיבת בריאות וכיו"ב, או שחל הביעור ביום התענית (אלא שראיתי ב"חוט שני" מהדו' תשע"ה עמ' שנה דין ה' שכתב שגם ביום התענית רשאי לשייר מזון ג"ס, ולכאורה צריך להבין דבריו), בזה אינו עובר בעשה אא"כ שייר כזית ובפחות מזה אינו עובר אלא באיסור חצי שיעור. (דמסתבר ששיעור חיוב ביעור הוא בכזית).

וכן לדעת הסוברים דמזון הג' סעודות חייב לאכלן בו ביום דוקא אם שייר לאחר היום פחות מכזית אינו עובר אלא באיסור חצי שיעור.

ויש לעיין בשייר חצי שיעור אם הפירות נאסרין. ובמקום אחר כתבתי שהמבשל חצי שיעור מבשר בחלב אינן נאסרין באכילה, דלא מיבעיא למה שנסתפק הגרע"א בשו"ת סו"ס קנ"ד דאפשר דשרי מדאורייתא לאכול חצי שיעור מחמץ בסוף היום האחרון של פסח באופן שלא חזי לאיצטרופי (שאף אם יוסיף לאכול כבר יהיה מוצאי פסח), דלסברא זו ה"חזי לאיצטרופי" הוא גזירה דאורייתא שמא יוסיף לאכול, ושמא יוסיף לבשל עוד חצי כזית בב"ח, א"כ אם לבסוף לא הוסיף אישתכח דאין כאן אלא איסור גברא שעבר על גזירת התורה, אבל אין כאן חפצא דבישול בב"ח שיוליד איסור אכילה, אלא אפילו אם חצי שיעור אסור בעצמותו וה"חזי לאיצטרופי" הוא סימנא בעלמא, מ"מ אפשר שרק בישול גמור מוליד איסור אכילה, אבל בישול באיסור קלוש אינו מוליד איסור אכילה כלל, אף לא איסור קלוש.

ואם כנים הדברים א"כ גם מי שהותיר חצי שיעור מפירות שביעית ולא ביערן – אינן נאסרין באכילה. ואין לומר שהאיסור לאכול אחר שכלו אינו תלוי באיסור להותיר, שהרי אם ניתותרו אצל נכרי אינן נאסרין.