היקש חלה לתרומה

הרה"ג אלעזר ראם

מתון ידיעון הליכות שדה גליון 200

בתרומות (פ"ב מ"ב) אין תורמין מטהור על הטמא, ואם תרמו תרומתן תרומה וכו', ר' אליעזר אומר תורמין מן הטהור על הטמא. ובחלה סופ"ה, רבי אליעזר אומר ניטלת מן טהור על הטמא. וכו', וחכמים אוסרין. ובפשיטות, מחלוקת אחת היא. וכן משמע רהיטת ירו'. ולפיכך כיון דבתרומה נקטינן כחכמים דאין להרים מטהור על הטמא, ה"ה בחלה. וכן מפורש בירו' בתנאי הכהנות, שהיו דוחות הפרשת החלה לסוף הלישה, כדי לכלול הקמח הבא לאחר גלגול, אך היו מתנות, שלא יחול על טמא שישתרבב לעיסה, וכחכמים דאסרי הכי. אבל הרמב"ם, פסק להדיא כר' אליעזר, דכל שמגיע העיסות זו לזו ע"י בצק שביניהם, ומשום דליהוו מוקף, שרי, ואינו אסור מדין טהור על הטמא. וכן בתנאי הכהנות לא כתב זה שלא יחול על הטמא.

ובתלמודין (סוטה ל.) שקיל וטרי בדעת ר"א, אי מחבר העיסות בבצק פחות מכביצה, או אפי' בכביצה, וקצת משמע מזה דנקטינן כוותיה, ושלא כירו'. והנה הא דאין טהור ניטל על הטמא ילפינן מקרא, כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב. ומהאי קרא דרשינן נמי דתרומה ניטלת מגמור על הגמור. ובחיוב חלה, נקטינן דמשעת גלגול. אך מייתי בירו' דעת ר"י בן בתירא, דרק בסוף עריכה מתחייבת, דכתיב בחלה, כתרומת גורן כן תרימו אותה, מה זו בגמר מלאכה, אף זו בגמ"מ. ומקשינן דא"כ יפריש רק מן הלחם, ומשני, דלהני אהני קרא דעריסותיכם.

והיקש זה שבין תרומה לחלה, מייתי לעיל בירו', ומסיק דאין ללמוד חיובי תרומה לחלה, שהרי י"ד שנים של כיבוש וחילוק היו פטורות מתרו"מ וחייבות בחלה. אך דיני חלה עצמה, כגון איסור  זרות וטומאה, שפיר ילפינן. ויש לעיין, בהני דיני דגמור וטהור על הטמא, שהם במעשה ההפרשה, אי חשיבי כדיני חלה עצמה, וילפינן מתרומה לחלה, וכדמצינו דילפי מוקף מתרומה לחלה, או דהוו דינים חיצונים, כחיובים, ולא ילפינן. ומינה, אי דחינן לילפותא דר"י בן בתירא מכל וכול, או דלא סברינן כריב"ב  שעריכה היא גמ"מ, שהרי אכתי אינה לחם, כאמור, אך עכ"פ בעינן גמ"מ דלישה עצמה, מכח היקש דתרומה.

ובפירוש "גלגול", נחלקו. לרמב"ם הוא רק סוף עירוב מים וקמח שבכל העיסה, אך עדיין קודם גיבולה, וכבר מתחייבת. ובר"ש משמע, דגלגול, סוף לישה הוא. שכן כתב, דבשעורים חיובא בטמטום, שהוא פחות מן הגלגול, כיוון שאינן יכולות להתגלגל יפה כחיטים. הרי דסוף לישה הוא, כל מין כפי טבעו. ונראה, דס"ל לרמב"ם, דפלוגתת התלמודים היא, דלירו', גלגול סוף לישה הוא, ולתלמודין, עירוב מים בקמח גרידא, ונקט כבבלי. שכן במנחות שנינו, כוסמין מין חיטין. ופירשה הרמב"ם, שהיא בגלגול כמותן, ולא בטמטום כשעורין. אך בירו' מפורש, שאף כוסמין בטמטום כשעורין. ובוודאי לא פליגי במציאות. אלא דלירו', גלגול הוא סוף לישה. וכוסמין כשעורין, שאינן מתגבלות  יפה כחיטין, וכהר"ש. אך לתלמודין, גלגול וטמטום הם עירוב הקמח והמים לגוש אחד, כלשון הרמב"ם. אלא דלחיטין, סגי בעירוב בעלמא כדי שתיעשינה כגוש אחד, ובשעורין בעינן נמי טמטום בידו לעשותן גוש אחד. ובזה דמו כוסמין לחיטין, דסגי להו בנתינת מים כמותן. הרי דלתלמודין פלגינן לגמרי על הקישא דריב"ב, ולא בעינן גמ"מ לחיוב, אלא עירוס בעלמא, וכלשון הכתוב. ולירו', בעינן גמ"מ בלישה עכ"פ, דמקשינן לתרומה.

וכן הוא לדין הפרשה לכתחילה מן הגמור. בירו' ביצה איתא, דראוי היה להפריש חלה בסוף הלישה, וכתרומה, המופרשת לכתחילה מן הגמור. אך כדי שלא תיטמא החלה, מפרשינן לה כבר בנתינת מים. ובעיסה טמאה, באמת ראוי להפריש רק לבסוף. אבל הרמב"ם כתב בפשיטות, דראשית עריסותיכם מלמד שמפריש מתחילת העריסה, שהיא נתינת מים. ואף לא חילק בין טהורה לטמאה. הרי דפליגי אף בזה, אי ילפינן לה מתרומה לחלה, וממילא פליגי נמי באיסור הפרשה מטהור על הטמא, אי מקשינן מתרומה לחלה, שהרי אתי מאותו פסוק דדגן על הגורן. ונקט הרמב"ם בכ"ז כתלמודין, דלא מקשינן, אלא מפרשינן חלה לכתחילה כבר מנתינת מים, וכן מטהור על הטמא.

 אך בשו"ע חש לירו' להצריך הפרשה מן הגמור, ולכך כתב, דבטמאה ראוי להפריש רק לבסוף. והרמב"ם הוסיף, שאם המתין עד שלש העיסה וערכה, אין בכך כלום. והי' הרבה לאחר גלגול לשיטתו, שהוא רק עירוב המים, אלא בסוף לישה ממש. ובשו"ע לא הביאו. ולא עוד אלא שכשכתב תנאי הכהנות, שהיו דוחות הפרשה לסוף לישה, הוסיף בשו"ע, ואם ירצה, יתנה שתחול להבא אף על קמח שבעריכה. ובהגר"א, דכוונתו, שמפריש בסוף לישה, ומתנה שתחול על קמח שבעריכה. ונראה ביאורו, שבתרומה הנה מצינו, שאי אפשר לגורן שתיעקר בלעדיה, היינו, שלעולם אין דוחים אותה לאחר הגורן. ולכאורה ילפינן לה מדנקראת תרומת הגורן, שאין ראוי לאחרה מכאן. ואי מקשינן לחלה, הרי אף בה ראוי להפריש מיד בגלגול, ולא להמתין הפרשתה לסוף לישה ועריכה. אבל הרמב"ם,  דסבר כתלמודין דלא מקיש חלה לתרומה לדיני הפרשה, כתב במפגיע, שרשאי לדחותה עד לבסוף. והמחבר שחש להיקש ירו', לא התיר לדחות הפרשה לאחר גלגול, אלא כתב, דלעולם קובעת הפרשתה בסוף הלישה, אך מתנה שתחול אף על קמח שיתערב בעריכה.

ובירו' התם משמע, שאם גלגל עיסה מעיו"ט, בוודאי שאסור להפריש חלתה ביו"ט, שהרי כבר נראתה להפרשה מבעו"י. אך רבא בתלמודין (ביצה ט) אמר, גלגל עיסה מעיו"ט, מפריש חלתה ביו"ט. ובב"י כתב דלא נקטינן כוותיה. ולשיטתו היא, שהרי סובר דלכתחילה ראוי להפריש משעת גלגול, ולא לדחותה לאחר עריכה. אבל הרמב"ם כתב, לש עיסה מעיו"ט, אין מפרישין חלתה ביו"ט. ולשיטתו, הא לישה אחר גלגול היא, ועכ"ז שרי לדחות הפרשתה ליו"ט. ורק משסיימה מבעו"י, אסר להפרישה ביו"ט. וא"כ פסק כרבא, דבגלגול גרידא, א"צ להפריש, אלא רשאי לסיים הלישה כדרכו ואז להפריש, וממילא מותר אף ביו"ט.