דרכי נתינת מעשר עני

הרה"ג יהודה קנר שליט"א - רב הגבעה הדרומית מודיעין עילית

א. האם חייב לתת את הפירות שהפריש או שיכול לתת דמיהם

המפריש מעשר עני חייב לתיתו לעני. ויכול לתיתו לגבאי צדקה ומקיים בזה מצות נתינה, כן הוכיח החוו"ד בסימן קס' סק"י ממעשה דר"ג וזקנים (ב"מ יא:) שהקנה את פירות המעשר עני לר"ע ופירש"י שהיה גבאי צדקה.

בתשובת הרדב"ז ח"א סימן שמ' הביא תשובת מהר"י קורקוס (והובאה גם בשו"ת אבקת רוכל סימן טז') שכתב שיש מקומות שנהגו שאת מתנות הכהונה –זרוע לחיים וקיבה, לא היו נותנים בעצמם לכהן אלא נותנים תמורתם פרוטה אחת לכהן. והמהר"י קורקוס האריך להוכיח מכמה סוגיות שחייבים לתת את המתנות עצמם ולא מקיים מצות נתינה בדמיהם. הרדב"ז שם כתב לקיים המנהג שאם הכהן מסכים לקבל דמים אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן ומקיים מצות נתינה. והסוגיות מהן מוכח שצריך לתת דוקא את המתנות עצמן מדברות באופן שאין ידוע שהכהן מסכים לקבל דמים. והביא שכתב בעל ה"ג שאם ניחא לכהן לקבל בשר אחר במקום המתנות הרשות בידו. וכן כתב הרדב"ז גם בפירושו על הרמב"ם פ"ט מהלכות ביכורים הט"ז. החזו"א מעשרות סימן ח' הכריע כדעת מהר"י קורקוס שאינו רשאי לתת הדמים, וכתב שכן מוכח מהרשב"א והריטב"א גיטין דף ל'.

ויש להקשות ממה שכתב הרמב"ם פ"ט מביכורים הט"ז, ומקורו מחולין קלד' ע"ב, מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה. ע"כ. וקשה כיצד מקיים בזה מצות נתינה הא לא מקיים ע"י נתינת דמים. ובצפנת פענח (פ"א ממתנ"ע) הקשה כן ותירץ דמיירי במכירי כהונה. וקשה לומר כן שהרי הרמב"ם כתב שיתן לכל מי שירצה, ואם מדובר במכירי כהונה הרי חייב לתת דוקא למי שרגיל לתת לו. ובדרך אמונה בביאור ההלכה כתב שמבואר בחזו"א  שהיכא שכל הכהנים מסכימים יכול לאכול הפירות, וכה"ג מסתמא מסכימים, וצריך להעלותם בדמים שמסתמא רק על דעת כן מסכימים הכהנים. והוסיף שאפשר שמקיימים בכך מצות נתינה שכיון שכולם מסכימים הוי כאילו זיכה להם. ואת"ל שלא קיים מצות נתינה מ"מ י"ל שהוא תקנה דרבנן לטובת הכהנים. עכ"ד. וצ"ע במה שכתב דהוי כאילו הקנה, שהרי לא עשה מעשה הקנאה ואיך יהיה קנין. גם מה שכתב שהוא תקנה דרבנן צ"ע, שבגמ' לא משמע שיש כאן תקנה חדשה.

ויש לבאר דין זה ע"פ דברי הר"ן.  בחולין קל' ע"ב אר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. . . תא שמע הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר (רש"י: ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר) . . . שאני התם דקא משתרשי ליה  [שמרויח]  . והקשו תוס' הא גם באכלן משתרשי ליה שחסך לעצמו אוכל אחר ואעפ"כ פטור, ותירצו שיכול לומר הייתי מתענה. והר"ן (מד: בדפי רי"ף) הקשה על תירוצם מדין ראשית הגז שצבען וקנאן עי"כ בשינוי שמבואר שפטור מלתת (חולין קלה. ) , והרי משתרשי ליה ולא שייך במקרה זה תירוץ תוס'. והר"ן כתב לישב הקושיא: כל שנתכוין ליקח מתנות כהונה  לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג שמשתרשי ליה הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהן, אבל אנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא את חובו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן מה לי דמיהן. עכ"ל.

ונראה שהלכה כהר"ן, דברמב"ם פ"ט מביכורים הי"ד כתב דמתנ"כ שמכרן פטור, והקשה מהר"י קורקוס הא משתרשי ליה שהרי קיבל דמיהן. ותירץ ע"פ הר"ן שכיון שנתכוין לגוזלם אע"פ שמשתרשי ליה פטור. וכן כתב בקצה"ח סימן קז' סק"ו. ובשו"ע יו"ד סימן סא' סל"א פסק כרמב"ם.  (וע"ע רמב"ם פ"י מבכורים ה"ח ובתש' רדב"ז ללשונות הרמב"ם סימן קעד' ביאר דברי הרמב"ם ע"פ הר"ן) .

הנה מבואר בר"ן שמקיימים מצות נתינה גם כשאינו נותן את הפירות עצמם ואמרינן מה לי הן מה לי דמיהן, וקשה על מה שכתב מהר"י קורקוס דלא אמרינן כן. ומצאתי בקה"י גיטין סימן כב' שהקשה כן. ותירץ שכל שהמתנות קיימות הרי הן ממון השבט ולא זכה בהן כהן מסויים, וע"כ לא נפטר ממצות נתינה ע"י שנותן הדמים לכהן מסויים שהרי את המתנות לא נתן והם נשארו ממון השבט, ולא פקע ע"י נתינת דמים לכהן שהרי המתנות קיימות. ודברי הר"ן נאמרו במקרה שהמתנות אינן קיימות בעין (שהרי לקחום בית המלך) ובהם מקיים מצות נתינה גם ע"י נתינת הדמים.

ועפ"ז מבואר מה שכתב הרמב"ם שבמקום שאין כהנים יכול לאכול הפירות ולתת אח"כ דמיהם לכהן, שכיון שאין כהנים רשאי לאכול הפירות כדי שלא יתקלקלו ויפסידו הכהנים, ומאחר שהפירות אינם קיימים בעין מקיים מצות נתינה על ידי נתינת הדמים, שהרי לא התכוין לגוזלם.

ב. המפריש כמות מועטת של מעשר עני

המפריש מעשר עני מכמות קטנה של פירות, נמצא שהמע"ע הוא מועט מאד, ופעמים רבות הוא חלק פרי כגון חצי עגבניה או מספר קטן של פירות, נראה שבמציאות בימינו כמעט ולא ניתן לתיתם בתורת מעשר עני לעני, שבדרך כלל העני יסרב לקבל כמות כזו של פירות, והנתינה עצמה עלולה לגרום לעני לבזיון גדול אף אם יסכים לקבל הפירות. וברמב"ם פ"ו ממתנ"ע הי"ז כתב שצריך להודיע לעני שהפירות שנותן הם מעשר עני. ונראה שכיון שהנתינה להם אינה אפשרית או כרוכה בבזיון עבורם, אין חיוב לתת להם הפירות. וע"כ נראה שיכול להעלות הפירות בדמים  (להעריך את שווים) ולאחר שידע את שווים יכול לאוכלם ואח"כ לתת הדמים לעניים. (ואינו צריך להקנות הפירות לעניים ע"מ לקיים בכך מצות נתינה כמו שיבואר לקמן, הואיל ובמקרה זה אין חיוב נתינה, שבאופן שאינו מחוייב לתת לעני את הפירות בעצמם גם אינו מחוייב להקנות לו את הפירות ע"מ לקיים בכך מצות נתינה.)

ג. המפריש כמות גדולה של פירות

באופן זה מסתבר שקיימת אפשרות מעשית לתת הפירות עצמם לעני, וע"פ המתבאר לעיל בכה"ג אין רשאי לתת הדמים ולהשאיר לעצמו את הפירות. אולם יכול להקנות את הפירות בקנין לעני ועי"ז לקיים מצות נתינה ואינו צריך לתת את הפירות בידיו ממש, וכמבואר בגיטין דף ל ע"א. ויכול להקנות אף בלי ידיעת העני, שהרי זכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו. והנה המזכה לעני ע"י שאדם אחר יגביה הפירות עבור העני, בודאי יועיל, אבל פעמים רבות הדבר קשה וכגון שהפירות מרובים או כגון שקשה להביא אדם אחר למקום הפירות.

ולכאורה יכול לְזַכות לעני ע"י קנין חצר, שיַקנה לו את מקום הפירות ונמצא שהפירות מונחים בחצירו של העני. ולשם כך מספיק שאדם אחר יתן פרוטה לבעל הבית לשם הקנאת המקום לעני. אמנם בדרך זו יש פקפוק, שהחצר אינה משתמרת לדעת העני המקבל, ודעת השו"ע (חו"מ סי' ר' ס"א וסי' קצח' ס"ה) שגם כאשר יש דעת אחרת מקנה, ולא רק בזוכה מהפקר, צריך שתהיה החצר משתמרת לדעת המקבל. ודעת הרמ"א שם שרק בזכיה מהפקר צריך משתמרת לדעת הקונה, אבל בדעת אחרת מקנה, היינו כשאחד מקנה לחברו חפץ, אין דין שתהיה החצר משתמרת לדעת המקבל. וכתב שם הש"ך שדעת רוב הפוסקים כשו"ע והוי ספיקא דדינא. נמצא שא"א לסמוך על קנין זה.

והנה בנתיה"מ סי' ר' סק"ג כתב שכל מקום מוקף מחיצות, אף שאינו נעול במנעול, נחשב לחצר משתמרת, ואף כלים כיון שיש להם מחיצות דינם כחצר משתמרת. אך אין הדבר מוסכם, שבספר המקנה  (על מסכת קידושין, קונט"א סי' ל' ס"ק טו') כתב שרק כשמוקף מחיצות ונעול במנעול הויא משתמרת. וכן משמע ברש"י קדושין דף מד' ע"ב ד"ה ניעור אינו גט: . . . דסתם חצר משתמרת על פי הבעלים שגדרה סביב ופותח ונועל. עכ"ל. ועוד שראיית נתיה"מ היא מהמבואר ברשב"א שכלי קונה מטעם חצר, והקשה הנתיבות הא אינו משתמר, וליכא למימר שקונה מדין עומד בצד שדהו, שהרי כתב הרמ"א ריש סי' ר' שדוקא בעומד בתוכה. והוכיח מכאן שמכיון שיש לכלי מחיצות נחשב חצר משתמרת. אך בסוף סי' רב' כתב הנתיה"מ דדוקא במציאה צריך עומד בתוכה אבל במקח וממכר מספיק עומד בצידה, עיי"ש. ולפי"ז ראייתו מכלי אינה מוכרחת, שהגמ' לגבי קנין בכלי, מיירי בדעת אחרת מקנה, שאחד מקנה לשני, ולא במציאה.

ולכאורה יכול להקנות הפירות בקנין אגב, שֶיַקנה  (או ישכיר) מעט קרקע ואגב הקרקע יַקנה את הפירות. אולם גם בזה יש פקפוק, שברמ"א סי' רג' ס"א כתב שטובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית בחליפין, ומקורו מבעל העיטור (הביאו הש"ך שם) ושם כתב כן גם לענין קנין אגב, והרי במעשר עני יש לבעל הבית רק טובת הנאה.

נמצא שגם בקנין חצר וגם בקנין אגב יש פקפוק האם אפשר להקנות על ידיהם מעשר עני.

ונראה שאם יקנה ע"י שני הקנינים, גם בקנין חצר וגם בקנין אגב, יועיל בודאי ואף שכאמור בכל אחד לבדו הוי ספק. דהנה בב"מ יא' סע"א איתא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג. . . ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. מבואר שהקנה מעשר לר"ע על ידי שהקנה את מקומו. והקשתה הגמ' הרי אין המקום משתמר לדעת ר"ע וא"כ הוי חצר שאינה משתמרת לדעת המקבל שאינה קונה בקנין חצר ואיך קנה ר"ע. ותירצו שהקנה בקנין אגב.  (ושם פקפקו בזה כיון שהוי טובת הנאה ואינה נקנית בחליפין). ורב פפא תירץ שקנו בקנין חצר, ואע"פ שהחצר אינה משתמרת לדעת המקבל, מ"מ בדעת אחרת מקנה לא צריך חצר המשתמרת לדעת המקבל, ורק בזוכה מהפקר על ידי קנין חצר צריכה החצר להיות משתמרת. נמצא שאת מעשה דר"ג וזקנים אפשר לפרש בשני אופנים, או שקנו בחצר (וא"כ צ"ל שבדעת אחרת מקנה לא בעינן חצר משתמרת) , או שקנו בקנין אגב (וא"כ צ"ל שטובת הנאה נקנית באגב) . ומ"מ חייבים לומר שקנו באחד משני הקנינים האלו. נמצא שאם יעשה את שני הקנינים בודאי קנה, אף שכל אחד לעצמו אינו ברור שקונה.

ולכא' נראה בביאור הגר"א שלא יועיל אף אם יעשה גם קנין חצר וגם קנין אגב, שהגר"א בחו"מ סי' רג' סק"ז הקשה כיצד יסביר השו"ע את המעשה בר"ג וזקנים, שהרי השו"ע סובר שחצר קונה רק במשתמרת ואף כשיש דעת אחרת מקנה, וא"כ לפי מה שכתב הרמ"א בסי' רג' שטוה"נ אינה נקנית בחליפין ואגב אין ביאור למעשה דר"ג וזקנים(שהרי אין לפרש שקנה בקנין חצר ולא בקנין אגב). וכתב הגר"א שצ"ל שר"ג וזקנים ס"ל דטוה"נ ממון ולא קיי"ל כוותיהו בזה. ולפי"ז למאי דקיי"ל דטוה"נ אינה ממון לא יועיל לדעת השו"ע להקנות מעשר עני לא בקנין חצר כנ"ל (כיון שאינה משתמרת לדעת המקבל) ולא בקנין אגב (כיון שטוה"נ אינה נקנית באגב). ואף אם יעשה את שני הקנינים לא קנה.

אמנם הגר"א סיים: וצ"ע ועיין ש"ך. עכ"ל. היינו שתירוץ זה הניח בצ"ע ושלח לדברי הש"ך. ונראה שכונתו למש"כ שם הש"ך דאף למ"ד טוה"נ אינה ממון מועיל קנין אגב שלא כדברי הרמ"א, ודוקא בחליפין לא מהני, שמתנות כהונה כתוב בהן נתינה וחליפין הוא דרך מקח וממכר ולא דרך נתינה.  (ויש להוסיף שכן מוכח ברמב"ם שפסק [תרומות פי"ב הט"ו ופ"ב מגניבה ה"ו ופ"ה מאישות ה"ו]  טוה"נ אינה ממון, ובהלכות מעשר שני פי"א הי"א כתב שיכול לְזַכות מעשר לכהן בקנין אגב אע"פ שאינו יכול לזכות בחליפין) . ולפי"ז צ"ל בדעת השו"ע שרבן גמליאל הקנה באגב (וכש"ך) , ולרמ"א צ"ל שהקנה בחצר, והרמ"א לשיטתו שסובר שבדעת אחרת מקנה מועיל קנין חצר אף שאינה משתמרת לדעת המקבל. ומבואר כן בביאור הגר"א  שם בליקוט שכתב שהרמ"א (שכתב טוה"נ אינה נקנית באגב) לשיטתו בסי' ר' שחצר שאינה משתמרת למקבל קונה בדעת אחרת מקנה. נמצא שלדינא מסכים הגר"א שאם יקנה בשני הקנינים-קנין חצר וקנין אגב,בודאי יועיל וקנה.

ובביאור מחלוקת הרמ"א והש"ך האם מועיל קנין אגב בטוה"נ למ"ד אינה ממון, עיין בקהילות יעקב ב"מ סי' יז'.

העולה מהדברים שאם יעשה גם קנין חצר וגם קנין אגב, בודאי יקנה העני את פירות מעשר העני.

ד. דרך ההקנאה

אם הפירות מונחים ע"ג קרקע ישכיר את מקומם לעני  [או לגבאי צדקה]   ע"י שאדם אחר יתן לו פרוטה לשם שכירות זו, ובעל הבית יאמר שאגב שכירות הקרקע הוא מקנה את הפירות לעני  [או לגבאי צדקה]  , ואם קנין אגב אינו מועיל, הוא מקנה בקנין חצר.

אם פירות מעשר העני מונחים בתוך כלי של בעה"ב לא יועיל להשכיר את הקרקע בלבד על מנת לקנות בקנין חצר, שמבואר בחו"מ סי' ר' ס"ה שכליו של מוכר ברשות קונה אין בעל החצר קונה בקנין חצר. ולכן כשמשכיר את הקרקע ישכיר גם את הכלי שבו מעשר העני אגב קנין הקרקע.  (יש לציין שאף לשיטת הרמב"ם שחצר שכורה אינה קונה לשוכר מ"מ כאן יועיל כדמוכח ממעשה דר"ג וזקנים. ובביאור הדבר עיין ש"ך וקצה"ח סי' ריג' ובנתיה"מ פתיחה לסי' ר' ). ויאמר בשעה שמקבל את הפרוטה מחברו שמשכיר את הקרקע ואגבה את כל המטלטלין שבין הפירות לקרקע, ומקנה את הפירות בקנין אגב לעני. ואם קנין אגב אינו מועיל, מקנה בקנין חצר.

זכית הפירות, הקרקע והכלי לעני צריכים להיעשות ע"י אדם אחר. לְזַכות ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו הדבר תלוי במחלוקת המובאת בשו"ע או"ח סי' שסו' סי"א, וע"כ מספק אין לזכות על ידם.

ה. קנית הפירות מהעני ותשלום עבורם

לאחר שזיכה את פירות מעשר העני לעני  [או לגבאי צדקה]   יכול לקחת את הפירות לעצמו ולְזַכות לעני  (או לגבאי צדקה) את ערכם , ואינו צריך את רשות העני לכך. דמבואר בחו"מ סי' שנט' ס"ב: אסור לגזול אפילו ע"מ לשלם דבר יפה ממנו. ויש מי שאומר דהיינו שאין התשלומין בעין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה להם ע"י אחר. עכ"ל. ומקורו מהרא"ש והביאו הטור. וכתב הש"ך מדקדוק לשון הטור שמה שמותר לקחת חפץ על מנת לשלם יפה ממנו, הוא דוקא חפץ שידוע בבירור שהבעלים עומד למוכרו ולכן זכות הוא לו. ובקצה"ח כתב שלא כדבריו אלא כל שאינו מחפצי ביתו מסתמא אינו מקפיד, והבעלים מסכים למכרו אם הקונה נותן דבר יפה הימנו. והנה בנידו"ד שהקנה מע"ע לעני נראה שלקצה"ח יכול לקחת את הפירות לעצמו ולְזַכות לעני בתמורה כסף בשווים אף בלא ידיעת העני. ואף לש"ך נראה שיכול לעשות כן שודאי מעדיפים העניים כיום לקבל כסף יותר מלקבל פירות הואיל ומצוי לקנות פירות, ובכסף יוכל העני לקנות מה שירצה. לאחר שזיכה את הכסף  יתן אותו לעני או לגבאי צדקה שזיכה להם.

ו. האם צריך לזכות מיד כסף לעני

המחנ"א הל' גזילה סי' ה' כתב שיכול לקחת חפץ מחברו שלא בידיעתו כמבואר בשו"ע הנ"ל ואם כונתו לשלם כסף לחברו אינו צריך לזכות לו מיד. ומה שכתב הרא"ש (ונפסק בשו"ע) שצריך לזכות הכסף מיד זהו דוקא ברוצה לשלם בשוה כסף ולא בכסף ממש. וראיתו היא מדברי הנמוקי  יוסף במסכת מועד קטן (ט. מדפי הרי"ף) שמבואר שם בגמ' דף יז' ע"א שריש לקיש נידה אדם שלקח פירות מפרדס חברו שלא ברשות, ומבואר בגמ' שם שעשה שלא כדין שאותו אדם לא היה חייב נידוי. והקשו הראשונים מדוע לא חייב נידוי, הרי כל מי שעבר עבירה חייב נידוי, ותי' הנ"י בשם הראב"ד שפירות העומדים למכירה ודעתו לשלם עבורם מותר לאכלם בלי לבקש רשות מהבעלים, ואפשר שאותו אדם היה דעתו לשלם. והקשה המחנ"א מהמבואר ברא"ש שצריך לזכות את הכסף מיד כשלוקח את החפץ. ותירץ שכשכונתו לתת כסף אינו צריך לזכות מיד, והרא"ש מיירי כשרוצה לשלם בשוה כסף ולכן כתב שצריך לזכות מיד. והנה ברעק"א על גליון השו"ע סי' שנט' ציין לדברי המחנ"א. וציין גם לתש' קול אליהו שחלק על המחנ"א וכתב בביאור דעת הראב"ד שדוקא בפני הבעלים מותר לאכול הפירות אבל שלא בפניו אסור שנראה כגנב, ועוד שמא ישכח לשלם, והרא"ש מיירי כשאינו בפני הבעלים. ולדבריו אין חילוק בין כסף לשוה כסף.

נמצא שלדעת המחנ"א כשדעתו לשלם מותר לקחת לעצמו את המע"ע אף אם אינו מזכה מיד כסף, ולדעת הקול אליהו רק אם מזכה מיד כסף. ויש לדון לדעת הקול אליהו אם יפריש כסף ויניחהו שמור על מנת לתת לעני אך לא יְזַכה את הכסף בקנין האם סגי בכך, שאפשר שכה"ג אין חשש שמא ישכח, ובלקיחת מעשר העני גם אינו נראה כגנב שאינו לוקח פירות המוחזקים ביד אחרים אלא מוחזקים בידיו.

והנה המחנ"א כתב דבריו ע"פ הראב"ד אמנם ראשונים אחרים כתבו תירוצים אחרים לקושייתו ואפשר שחולקים עליו, ובשטמ"ק ב"ק קיג' ע"ב חלק להדיא על הראב"ד. ולפי"ז לדינא קשה לסמוך על דברי המחנ"א. והקול אליהו חלק על המחנ"א אף בדעת הראב"ד ולדבריו מותר רק בפני הבעלים. וע"כ אין לנהוג לכתחילה כדברי המחנ"א ולקחת הפירות בלא לְזַכות מיד כסף תמורתם. ובשעת הצורך שקשה לו לזכות ע"י אדם אחר, אפשר להקל אם ייחד כסף לצורך העני אף בלא זיכוי, ע"פ מש"כ שאפשר שיועיל אף לקול אליהו. ובכה"ג, אף שמייחד כסף, בכל זאת עדיף שיזכה הכסף ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו, שאף שיש מחלוקת האם מועיל זיכוי על ידם וכנ"ל, מ"מ בצירוף הנ"ל יש להקל ובודאי עדיף מייחוד מעות בלבד.

ז. הלואה מראש לעני

אם אדם יודע שבמשך השנה יהיו לו פירות מעשר עני, יכול להלוות מראש כסף לעני (או גבאי צדקה) ולאחר שיפריש ויזכה לעני באופנים שהתבארו לעיל ינכה את שווי פירות מעשר העני מחובו של העני, ואין צורך להקנות לעני כסף אחר. כן מבואר בגיטין דף ל' ע"א.

ח. דרך נתינת מעשר עני למי שמתקשה בהקנאות

במקרה  והמפריש את מעשר העני מתקשה בהבנת ועשיית ההקנאות הנ"ל (ורבים מתקשים בכך) , יש לסמוך לקחת את פירות מעשר העני לעצמו אף בלא שיזַכה אותם קודם לכן לעני, אלא רק יתן תמורתם כסף לעני. והטעם לזה הוא שדעת הרדב"ז בתשובה (הנ"ל באות א') שאם ידוע שהכהן מסכים שהמפריש יאכל את המתנות ויתן לו דמים מותר. והמהר"י קורקוס חלק עליו וכתב שלא מועיל אלא צריך לתת המתנות עצמם. ובתוך דבריו כתב המהר"י קורקוס: ואפילו יתן דמי כולם היכא דאיכא כהני במתא צריך לקיים מצות נתינה כדכתיבנא דיש מי שרוצה בהן ולא בדמיהן. עכ"ל. נראה מדבריו שאם כל הכהנים היו רוצים את הדמים יותר מאשר את הפירות היה יכול לתת את הדמים (ועיין מש"כ באות א' מהדרך אמונה בשם החזו"א כעין זה). וכפי הנראה בזמננו שמצויים פירות וירקות לקניה בקלות בודאי מעדיפים העניים לקבל דמים יותר מאשר כסף. ואף שאין לסמוך על אומדנא זו לכתחילה, מ"מ בשעת הצורך וכגון  במי שמתקשה בעשיית הקנינים כדין, אפשר לסמוך להקל לאכול את הפירות ולתת דמיהן לעניים בלא שיזכה אותם מתחילה. ומסתבר שיש להפריש כסף מיד בשעת לקיחת הפירות ולשומרו לצורך נתינה שאם לא כן יש חשש שישכח או יתרשל בנתינת הדמים לעניים ויתכן שכה"ג העניים לא מסכימים שיקח את הפירות על דעת לשלמם אח"כ.

ובכל צורת נתינה שהתבארה לעיל כשמזכה או נותן כסף לעניים תמורת הפירות יש לתת את המחיר שעולה לצרכן פרטי לקנות פירות באותו מקום, ואינו יכול לתת מחיר מוזל או מחיר סיטונאי.

ט. מכירי עניים

יש אופן נוסף לתת לעני את מעשר העני והוא ע"פ הגמ' בגיטין דף ל' ע"א דמי שרגיל לתת מעשרותיו לעני מסויים, גם בלי מעשה קנין נחשב כנתינה, ויכול להלוות לו מראש כסף על דעת שבכל פעם שיפריש מע"ע יקח את הפירות לעצמו כנגד החוב שהעני חייב לו. ויתבאר להלן.

גיטין ל' ע"א במשנה: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין (רש"י: המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב הזה בשביל הכהן וכו') . ובגמ': ואף על גב דלא אתו לידייהו  (רש"י: בתמיה) אמר רב במכרי כהונה ולויה (רש"י: דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה) ושמואל אמר במזכה להן ע"י אחר עולא אמר . . . עשו את שאינו זוכה כזוכה. ע"כ. ופסק הרמב"ם כתירוץ ראשון ושני (ולא כשלישי) . מבואר שאע"ג שצריך שהכהן יזכה בפירות התרומה, אם רגיל לתת לכהן מסויים אותו כהן זוכה בפירות בלא מעשה קנין. והטעם לזה פירש"י ששאר הכהנים אסחי דעתייהו והוה כמאן דאתי לידייהו דהני. ובתוס' ב"ב קכג: כתבו שזהו מתנה מועטת שאסור לו לחזור בו אף באמירה בלבד ולכן נחשב הכהן למוחזק. ובב"מ דף מט' ע"א כתב רש"י הטעם שבמתנה מועטת אינו רשאי לחזור הוא משום שסמכא דעת המקבל על כך שהנותן יתן לו. והנה במשנה כתוב גם שמלוה את העני, ותקשה קושית הגמ' כיצד זוכה בפירות, וע"כ שתירוצי הגמ' נאמרו גם לגבי מעשר עני. ומוכח מזה שאף לגבי עניים אמרינן שעני שרגיל לתת לו אינו צריך מעשה קנין כדי לזכות בפירות מעשר עני.

והנה בירושלמי (גיטין פ"ג ה"ז) כתבו כבבלי שמיירי במכרי כהונה, והקשו: וכי יש מכר לעני. ומשמע שס"ל שאין דין מכיר לעני. ובמל"מ(פ"ז ממעשר ה"ו) כתב לבאר הירושלמי שדוקא במתנות שיכול בעה"ב לתת למי שרוצה נאמר דין מכירים, שמי שבעה"ב אינו נותן לו מסיח דעתו מלקבל, אבל במתנה שהזכאים לה יכולים לקחת מבעה"ב בעל כרחו אין הסחת דעת של שאר הזכאים, שהרי יכולים לקחת המתנות בעל כרחו. והנה בפ"ו ממתנ"ע ה"י כתב הרמב"ם שמע"ע המתחלק בגורן יכולים העניים לקחת בעל כורחו של בעה"ב. ולפי מה שביאר המל"מ בדעת הירושלמי לא שייך בכה"ג מכיר לעני שהרי יכולים לקחת בע"כ של בעה"ב ואין ביד בעה"ב להחליט לתת לעני מסויים בדוקא, ועל כן לא שייך לומר ששאר עניים מסיחים דעתם. אמנם בבבלי לא הקשו כן ומשמע דס"ל שיש מכיר לעני. אך כתב המל"מ שי"ל שגם הבבלי יודה לירושלמי, ומה שמבואר בבבלי שהמשנה מדברת במכירים הוא לגבי כהן ולוי אבל לגבי עני צריך לבאר באופן אחר. עוד כתב המל"מ שאפשר שהבבלי מעמיד את המשנה במע"ע המתחלק בתוך הבית שבאופן זה יכול הבעלים לתת למי שירצה, והירושלמי מיירי במתחלק בגורן. או שסובר הירושלמי שאף המתחלק בבית יכולים העניים לקחת בע"כ. עכ"ד המל"מ.

והנה הרמב"ם (מעשר פ"ז ה"ו) כתב דין מכיר גם לגבי עניים. ולמש"כ המל"מ שרק היכא שיכול בעה"ב לתת המתנות למי שירצה שייך דין מכיר, צריך לפרש דברי הרמב"ם בבעה"ב המחלק מע"ע בתוך ביתו. ובאחרונים העירו שבתוס' חולין קלא. ד"ה יש מבואר שדעתם שאף מע"ע המתחלק בגורן אין יכולים העניים לקחת בע"כ של בעה"ב. ולדבריהם אף מע"ע המתחלק בגורן יש בו דין מכיר.

ולפי"ז מי שרגיל תמיד לתת מע"ע (לדעת הרמב"ם-המתחלק בבית) לעני מסויים אין צריך לזכות לו ע"י מעשה קנין.

ויש לדון במפריש מע"ע ונותן את הדמים לגבאי צדקה שאפשר שבכה"ג אין דין מכיר. שסברת רש"י ששאר עניים מסחי דעתייהו אפשר שלא שייכת במקרה ונותן לגבאי צדקה שאוסף לעניים רבים ולא לעני מסויים, שהרי העניים אינם מסיחים דעתם, שכיון שהגבאי מחלק את מה שמקבל לעניים נמצא שיתכן שיקבלו פירות אלו (או דמיהם) מידיו של אותו גבאי, ועל כן אינם מסיחים את הדעת מלקבלם. וסברת תוס' שהוי כמתנה מועטת וסמכא דעתיה של המקבל, אפשר שלא קיימת בגבאי צדקה המקבל מאנשים רבים, שמסתבר שפעמים רבות אינו זוכר ממי מקבל ולא שייך לומר שסמכא דעתיה על הנותן, ועוד שכיון שמקבל מאנשים רבים אפשר שלא שייך שסומך דעתו על יחידים מהם, אלא שסומך במעשי הצדקה שעושה על אנשים רבים. ועוד שאפשר שלא נאמרה סברת סמכא דעתיה אלא במי שמקבל את הכסף לעצמו, אבל גבאי צדקה שאינו לוקח לעצמו אינו סומך דעתו על הכסף.

 י. העולה מהדברים:

א. המפריש פירות מעשר עני בכמות מועטת שאין אפשרות לתיתם לעניים עצמם, או שאם יתן לעני יהיה  בזיון עבורו, נראה שרשאי לאוכלם ולתת את שווים לעני ומקיים בזה מצות נתינה. ואין צריך לזכות את הפירות עצמם לעני.

ב. המפריש פירות למע"ע בכמות שיש אפשרות לתיתם לעני, צריך לקיים מצות נתינה ע"י נתינת הפירות ואינו רשאי לתת דמיהם בלבד.

ג. מקיים מצות נתינה בין שנותן לעני ובין שנותן לגבאי צדקה. ויכול לקיים נתינה ע"י שמזכה הפירות ע"י אדם אחר (ואין צריך להודיע לעני) .

ד. יכול לְזַכות ע"י קנין הגבהה שיעשה אדם אחר בפירות. אין לזכות ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו.

ה. יכול לְזַכות הפירות ע"י שיעשה גם קנין חצר וגם קנין אגב, ואחד משניהם נראה שיועיל.

ו. אופן עשיית קנין חצר ואגב: אדם אחר יתן לו פרוטה וישכור עבור העני את הקרקע שתחת הפירות. ואת הכלים בהם מונחים הפירות – וכן את המטלטלין שנמצאים בין הפירות לקרקע – ישכור בקנין אגב. ויקנה את הפירות לעני בקנין חצר או בקנין אגב, בקנין שמועיל משניהם.

לפני קבלת הפרוטה יאמר נוסח זה: תמורת הפרוטה הריני משכיר לעני פלוני (או לגבאי צדקה פלוני) את הקרקע שתחת פירות המעשר עני שהפרשתי. ואגב הקרקע הריני משכיר לו את כל המטלטלין שתחת פירות המעשר עני. והריני מקנה את פירות המע"ע לעני פלוני בקנין חצר או בקנין אגב קרקע, הקנין שמועיל משניהם.

ז. לאחר שזיכה הפירות לעני  [או לגבאי צדקה]  , נראה שיכול לקחת הפירות לעצמו ולְזַכות (ע"י אחר) מיד את שווים בדמים לאותו עני, ואין צריך לבקש רשותו או להודיעו על כך, ולאחר מכן רשאי לאכול הפירות. את הכסף יתן לעני  [או לגבאי צדקה]  שזיכה לו.

ח. אם אין אדם אחר שיכול לזַכות על ידו את שווי הפירות, נראה שיכול בשעת הצורך (לאחר שזיכה הפירות ע"י אחר כמבואר לעיל) לזכות על ידי אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו. ואם אינו יכול לזכות גם על ידם, יכול בשעת הדחק לייחד כסף בשווי הפירות ע"מ לתיתו לעני, ואח"כ לאכול הפירות.

 ט. במקרה ומתקשה בהקנאות הנ"ל נראה שיכול לסמוך ולאכול את הפירות ולתת שווים לעני, ומ"מ קודם שאוכל את הפירות ייחד כסף בשווי הפירות ע"מ לתיתו לעני. ויכול לתת הכסף לאיזה עני שירצה.

י. יכול להלוות מראש כסף לעני ע"מ שיפרע החוב מפירות מע"ע, ולאחר שיַקנה לו את הפירות יכול לקחת הפירות לעצמו ולנכות מהחוב את שווים.