דרכי אוצר בית דין באתרוגים

דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

לכאורה הבא להקים אוצר בי"ד לאתרוגים – ולהתיר  רק מלאכות המותרות אף לדעת מרן רבינו זצוק"ל יפעל כדלהלן:

השקאה

דרך גידול האתרוגים היא שמשקים אותם במים רבים, היות והדבר מועיל לגודל האתרוגים, ואם אין היתר להשקות לצורך מצוה, היאך יותר להשקות. ואם נבוא לדון להשקות כדי שיהיו ראויים לאכילה אין צורך בהשקיה רבה, שהרי פירות לאכילה אין בהם הפסד אם אינם גדולים כל כך. ואולי ניתן לצרף את שיטת הנמוקי יוסף (מועד קטן א, א בדפי הרי"ף) דהשקאה שצריך להשקות את הארץ תדיר אינה מלאכה חשובה ומשום כך מותר לעשותה בשביעית. ולדבריו יש מקום להתיר להשקות אף בכמות מרובה יותר מהנצרך כדי שלא ימות האילן, אלא כדי שיגדלו פירות יפים וגדולים, על אף שרוצה לעשות כן כדי שיהיו אתרוגים גדולים למצוה. ואולי לצרף גם מה שכתב בספר חוט שני (עמ' קכ-קכה) בשם מרן הגר"נ קרליץ שליט"א דבבית השלחין שהתירו חז"ל להשקות בשביעית, מותר להשקות כפי הרגילות, ולא רק בכמות הנצרכת כדי שלא ימות האילן. דרק לגבי שאר מלאכות דרבנן שנחלקו בזה הראשונים אם התירו לעשותם במקום הפסד, התיר החזו"א שיעשו אותם רק כפי הנצרך שלא יפסדו האילן או הפירות ולא יותר, אבל השקאה שהתירו חז"ל להשקות בבית השלחין, הותרה מכל וכל, אף כפי הרגיל בכל השנים. אלא שיעויין שם שמרן הגרנ"ק כתב שהשקיה לצורך אתרוגים גדולים למצוה, לא הותרה עיי"ש.

וביאור הדברים, דכל טעמי ההיתר שכתבנו לעיל, אינם מספיקים בפני עצמם, שמה שכתבנו לסמוך על דברי הנמוקי יוסף דהשקאה מלאכה גרועה, הרי מרן החזו"א דס"ל דמותר לעשות מלאכות דרבנן נוספות להצלת האילן והפרי, לא הורה כשיטת הנמוקי יוסף. גם מה שהבאנו הדברים ממרן הגרנ"ק להתיר השקאה בלא הגבלה, מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל לא ס"ל הכי, אלא דאף השקאה הותרה רק כפי הנצרך שלא יפסד האילן או הפרי. הרי נפל בבירא היתר זה. אכן יהיה מותר להשקות את האתרוגים כדי שיגיעו לגודל ביצה ודבר זה זכיתי להבין ממרן רבינו זצוק"ל – וטעמו שהשיעור של אתרוג למצוה הוא 'כביצה' שווה לשיעורו של אתרוג לאכילה, דזהו השיעור לגמר פרי (כפי המבואר בסוכה לא,ב), ואם בלי השקאה לא יגדלו (רוב) הפירות לגודל זה של 'כביצה' נחשב הדבר להפסד הפירות לאכילה, ומותר לעשות מלאכה דרבנן לצורך הצלת הפירות לאכילה.

קשירת ענפים והורדת קוצים

עוד יש לדון במה ששכיח בטיפול בעצי אתרוגים שקוצצים את הקוצים שבעץ בכדי למנוע את דקירת הפירות ע"י קוצי האילן, ובאם לא יעשו זאת, כמעט אין אפשרות שיהיו אתרוגים כשרים לברכה. ובזה כתב מרן זצוק"ל בתשובה הנ"ל לצדד להיתר, דכיון דפעולה זו אינה נעשית בשאר אילנות כלל, ממילא אינה נכללת במלאכות שדה וכרם, ומותרת אפילו ללא שינוי, עי"ש ואכמ"ל. גם יש לדון אם מותר לקשור את הענפים בכדי שלא יפגעו באתרוגים (עי"ש בתשובתו). אבל גם בזה יש להעיר דיתכן דמכיון דסילוק קוצים נוהג כיום בכמה סוגי פירות אפשר דחשיב מלאכת שדה וכרם.

ריסוס

ריסוסים המיועדים למניעת תמותה של העץ, או הפסד (לעץ או לפרי, כנראה בתורת פרי לאכילה) מותר, וכלשון מרן רבינו זצוק"ל להתיר "לסוך את האילן וכו' בחומרים המיועדים למניעת נזקים באילן האתרוג".

כריתת "סורים"

מותר לכרות ולהסיר 'סורים' (ענפים היוצאים בתחתית עץ האתרוג)  הגורמים להתפשטות מחלת 'מאלסקו' (מחלה המנוונת וממיתה את העץ), אולם עדיף לעשות זאת במידת האפשר ביד, ואם צריך לכורתם במזמרה, עדיף ע"י 'מזמרת עצר' (מזמרה שאינה מנתקת את הענף והלהבים בה אינם נסגרים עד הסוף).

ריסוס לשמירת הפיטם

כבר כתבנו לעיל שמרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ס"ל לדון להקל במלאכות שאינם נעשים בעצים אחרים, שיהא מותר לעשותם באתרוג, ובדבר השאלה שכיום נוהגים הפרדסנים להתיז ספריי על האתרוג כדי שהפיטם לא יפול, ומלאכה זו לצורך הפיטם אינה קיימת בשום פרי אחר, ולפיכך יש לומר שאינה בכלל מלאכת שדה וכרם ואינה אסורה בשביעית (אף אם היא לצורך קיום המצוה באתרוג ולא להצלת הפירות לאכילה). אמנם בזמנו שמעתי כי מרן הגר"נ קרליץ שליט"א אסר לעשות כן, וכשזכינו לדון לפני מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בנדון זה, השיב שאם התזת הספריי נעשית על ידי פועלים נכרים אין צורך למחות בידם.

מיון אתרוגים

הרגילות היא כידוע למכור אתרוגים במחיר משתנה לפי ההידור ויופי האתרוג, אבל באתרוגי אוצר בית דין שהתשלום הוא עבור הוצאות בית הדין והוצאות הקטיף וההובלה בלבד, לכאורה צריך להיות תשלום אחיד על כל האתרוגים, בין מהודרים יותר או פחות. ולכן יש אוצרות בי"ד של אתרוגי שביעית, שמחלקים את האתרוגים בקופסאות סגורות ובתשלום אחיד.

והיה בית דין שפנה למרן רבינו זצוק"ל בשאלה לחלק אתרוגים לפי רמת ההידור שאז ניתן לגבות תשלום גבוה יותר על האתרוגים המהודרים וממילא ניתן להוזיל את התשלום על האתרוגים הכשרים המיועדים לכלל הציבור, ואם יגבו מחיר אחיד הרי יצטרכו לייקר את האתרוגים הזולים בכדי להגיע לכסוי ההוצאות. זאת ועוד הרי בית דין גובה בחלוקת פירות לפי מידה ומשקל, ואז הנהנה יותר משלם יותר, ואין זה יושר שבית הדין יגבה ממי שקיבל אתרוג מהודר וממי שקיבל אתרוג שבקושי כשר בדיעבד אותו תשלום, ומרן רבינו זצוק"ל  סירב להסכים שיגבו לפי טיב כל אתרוג ואתרוג שזה מסחר (או דרך מסחר) אמנם הסכים שיגבו מחירים שונים כאשר יקבעו שתים או שלש דרגות שונות בהידור האתרוג, והוסיף והורה שהתשלום על ההוצאות שיגבו ממקבלי האתרוגים אפילו המהודרים יהיה זול באופן משמעותי לעומת המחיר שנגבה בשנים רגילות, דאפשר לומר דניחא לציבור הנוטל אתרוג מהודר יותר לשלם אף יותר מההוצאות שהיו עליו היות ורק כך הוא יכול לקבל אתרוג כשר ובזול יותר משאר השנים. ומכיון שבית הדין יגבה רק את הוצאותיו בלבד אלא שהוא מחלקם לדרגות שונות על מנת להיטיב בכך עם הציבור, הרי מכיון שלמהדרין ניחא לשלם חלק גדול יותר בהוצאות שהיו לבית הדין, אין בזה משום סחורה ושפיר יכולים לנהוג כך (ולמותר לציין, שאין בדבריו אלו של מרן רבינו זצוק"ל הסכמה אודות המלאכות שנעשו בפרדס).