בענין נתינת מעשר עני בשווקים

הרה"ג ר' יוסף אפרתי שליט"א

א.   מזה כמה וכמה שנים בהורמנא דמרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אנו מנסים לעורר את נתינת מעשר עני בשווקים (בטבל ודאי) – ולמנוע גזל מתנות עניים.

להלן נשוב על עקרונות הדברים –

הנוהג כיום בהפרשת תרו"מ במגזר החקלאי ובשווקים (אפילו במקומות שהם תחת השגחה מהודרת), שהחקלאי ""נותן" (או "מפסיד") סך הכל קצת יותר מאחוז אחד מהתוצרת הואיל וסדר ההפרשה בזמנינו כך הוא, לתרו"ג מפרישים משהו (כדין תורה) ואחרי הפרשת מעשר ראשון לוקחים את המאית (אחוז אחד) שנקבעה כתרומת מעשר ובה לא משתמשים (למעט נתינתה  – במקרים מסוימים – לבהמת כהן).

לגבי "מעשר ראשון" בזמנינו – קבע החזו"א (שביעית סי' ה ס"ק יב) שלא נהגו לקיים במע"ר "מצות נתינה" ללוי כיון שאם יתנו להם "יתרבו העולים ע"פ עצמם", ע"ש. וע"כ קובעים מע"ר בלא נתינה לכהן או ללוי.

בגליון ספר החזון – איש של מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ציין מרן  בכי' לתשובת מהרי"ט (סי' פ"ה) שכתב דנותנים בזה"ז מע"ר ללוי. אבל למעשה אחרי שהחזו"א הכריע שלא לתת בפועל את המעש"ר, נוהגים כל ועדות הכשרות, – שלא לתת מעשר ראשון אפילו בטבל ודאי. יש יוצא מן הכלל בתוצרת שמיועדת למצוה שיש בה "לכם" (מצה, אתרוג, וכן מרור) שבתוצרת זו ועדות כשרות מהודרות מקפידות על נתינה הגם שלדעת חלק גדול מהפוסקים אם אי אפשר ללוי לתבוע את המתנה מדין המע"ה, יוצא בכה"ג הישראל יד"ח "לכם", גם כשלא נתן ללוי את המע"ר, אולם בזה דעת החזו"א שצריך לתת את המעש"ר בפועל, בכדי לצאת יד"ח לכם, [וכן הביא בדרך אמונה בכמה מקומות].

כל זה נכון בתוצרת של ארבע שנים ממחזור השנים שבין שמיטה לשמיטה, אולם בשנות מעשר עני – הרי חייבים לקיים מצוות נתינה –לפחות ב"טבל ודאי", ומצות המעשר היא בנתינה לעני ממש. והנה לדאבון לב שנים רבות ב"הרבה מקומות" מבצעים "קריאת שם" למע"ע,  ולא נותנים אותו בפועל.

ועי' במנחת שלמה (ח"א סי' נג, ובקו' "לאפרושי מאיסורא"),  שלדעת מרן הגרשז"א זצ"ל גם אם אנו פוסקים שבכל המתנות חלה הפרשה בלא נתינה, הרי לדעתו במעשר עני (בפרט כשההפרשה מבוצעת ע"י משגיח) אין המעשר עני חל  ונמצא דהמצב בשווקים הסיטונאים הוא – או שהתוצרת יוצאת טבולה למעשר עני או אם נאמר שבכל אופן חל שם מעשר עני הרי ועדי הכשרות המשגיחים והבעלים – עושים יד אחת לגזול בריש גלי מתנות עניים, ואין פוצה פה ומצפצף.

מרן הגרשז"א (במנח"ש ח"א סי' נג) הגיע למסקנה מאד מחודשת שבשנת "מעשר עני" עדיף שימכרו פירות "טבל", ויודיעו על כך לקונים (יתלו שלט על החנות "שהפירות הם טבל טבול למעשר עני"), וכל אחד יתקן בעצמו את הפירות שקונה, כך המוכר עובר רק על "איסור דרבנן" שמוכר טבל, ועדיפה דרך זו מאשר לקבוע מע"ע בלא נתינה כי אז יעבור המוכר גם על "גזל עניים", וגם על "בל תאחר", [אמנם שמעתי ממרן הגריש"א שליט"א – שכיום יש לדון שבמכירת טבל לציבור רחב יש לחוש ללפני עור מצד הקונים שקונים את הטבל ואולי לא יעשרו, ויאכלו את הפירות בטבלם]. עכ"פ נמצא שב"טבל ודאי" – אם מפריש על מנת שלא לקיים "מצות נתינה" לעני, או דהקריאת שם כלל לא חלה והפירות נשארים בטבלם, או שחלה וגוזל את העניים.

ב. הפרשה בספק טבל

לכאורה גם ב"ספק טבל" מבואר בסוגיא בחולין ובנדרים דמדין "צדק משלך ותן לו", יש להחמיר לתת לעני גם בהפרשה מספק,  אבל למעשה בזה הכריע מרן החזו"א שחובת הנתינה לעני היא רק ב"ודאי טבל" ולא בספק.

ג. הפרשה בשווקים סיטונאים

בשווקים סיטונאים כאשר מגיעה סחורה מ"משק חילוני" שמענו ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א [וכן שמענו לפני שנים רבות ממרן הגרשז"א זצ"ל] דזה נחשב "טבל ודאי", גם לענין ברכה, וכן לענין חובת נתינת "מעשר עני", כיון דהפירות הם "בחזקת לא מעושרים". [ועי' בד"א שדן אודות מוכר שנוסע "בעגלה" ומוכר פירות, והביא בזה ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א – דהפירות נחשבים "ספק טבל", ואין צריך לברך. אמנם אין בזה סתירה למה שכתבנו לגבי שווקים סיטונאים דאכן במקרה של "המוכר בעגלה" איננו יודעים מהיכן הגיעה הסחורה, שמא הגיעה ממקומות הפטורים מתרו"מ אבל בהפרשה בשוק כאשר מקורות התוצרת ידועים למשגיח אין צד ספק שהפירות שבאו ממשק חילוני הינם ודאי טבל] ועל כן – ניצבת המשאלה, הבה ננהג כדין ונקיים מצוות נתינת מעשר עני – לעניים.

ד.  אי אפשר להתעלם מכך, שקיום נתינת מעשר עני הינו מהדברים הקשים שבמקדש מצוות הארץ. יש קושי בדרכי ההקנאה לעניים, ושבעתים קשה לבצע את הנתינה בפועל אמנם בזה ישנם דרכים שהורו רבותינו גדולי הפוסקים שליט"א לדוחק השעה.

הקושי בדרכי ההקנאה הוא משום כי קשה לעשות "קנין הגבהה" בכמויות הגדולות של הפירות שבשווקים. וקנין חצר – גם אם ישכירו שטח למקבל אינו מועיל כי בעינן חצר המשתמרת לדעת הזוכה. [רק דנחלקו הראשונים בחצר המשתמרת לדעת הנותן אם סגי ובשו"ע חו"מ (סי' ר ס"א) פסק דלא מהני] וב"קנין סודר" א"א להקנות מתנות עניים, כיון שטוה"נ אינה ממון, כמבואר בסוגיא דב"מ (יא, ע"ב). ולכן למעשה אנו מקנים את הפירות של המע"ע ב"קנין אגב".

ואכתי למעשה הדבר קשה שהבעלים יַקְנֶה קרקע בחצירו לעניים בפרוטה עבור הקנאת המע"ע (הבעלים אינו מבין את הדרכים ההלכתיות – והרבה מאד פעמים הוא איננו במקום), וע"כ למעשה נוהגים במקומות שבפיקוחנו – שבעל הבית ממנה את המשגיח להקנות את המעשר עני לעניים. מינוי זה נעשה בכתב. לאחר שהופרשו התרומות ומעשרות המשגיח מקבל פרוטה מגבאי צדקה ומקנה קרקע שלו לגבאי הצדקה ואגב קרקע זו מקנה ל"קרן הצדקה" את פירות המעשר עני, [כיון שהם "יד עניים", ורשאים לקבל במקום העניים את הפירות, כמבואר בגמ' (ב"מ יא, ע"ב) במעשה דר"ג וזקנים].

אמנם עצה זו תלויה במחלוקת רע"א (חו"מ סי' רב) והחתם סופר (שו"ת או"ח קטז) בעיקר דין "קנין אגב", אם מהני באופן שהקרקע דקונים אגבה היא של השליח, והפירות הנקנים הם של המשלח. ומרן הגריש"א הסכים למעשה לנהוג כך מפאת הכרח המצב.

כך אנו משתדלים כל פעם, שיקיימו מצות נתינה ב"מעשר עני", ואחרי הקנאת המעשר עני לגבאי צדקה – קונה הסוחר את מעשר העני חזרה מן הגבאי, בתמורה מוסכמת. אלא שכמובן הקושי הגדול הוא התשלום של הסוחר לגבאי עבור פירות מעשר העני. שהרי שווי המעשר עני הוא %9 מכלל התוצרת וזה דבר שהבעלים מתקשים לשלמו, ישנם דרכי חישוב שמופיעים בדברי חז"ל כמו "שער הזול" כמובן יש לחשב גם את "הטירחה" של מכירת הפירות, וכן "אחסנת הפירות", אולם גם אם נעשה כל התחשיבים ודרך משל יתברר כי הסיטונאי צריך ליתן תמורה בשווי של  %4 מהפירות עבור מעשר העני, הוא יתקשה ולא יסכים לכך. בהוראת רבותינו אחרי ההקנאה מקנה העני (או גבאי הצדקה) חזרה את הפירות, עבור תשלום מופחת ובלבד שלא יגזלו את העניים. [במנחת שלמה ח"ב נדפס מכתב של מרן הגרשז"א בו הוא הסכים שהתשלום יהא אחד מעשרים משווי המעשר עני, כלומר: %0.5].

והנה מאליה עולה הטענה – שהעני כאן גרוע מכהן המסייע בבית הגרנות, אולם רבותינו סבורים: שהסכמת העני לא חשובה כעני המסייע, חדא: שדין מסייע הינו בשעה שכולם נותנים את המתנות כדין, והוא מסייע לבעלים בשביל שהמתנות ינתנו לו, לעומת זאת כאן הסכמת העני היא בשביל שיקיימו בכלל מצות המתנות – שהרי מבלעדי הסכמה זו נגזלים מתנות עניים (אגב, זו הדרך שהנהיגו גדולי אה"ק במתנות כהונה בבתי המטבחים ואכמ"ל)

ועוד יש להעיר שיש פוסקים שסבורים שאין דין "עני המסייע בבית הגרנות" כמבואר בחת"ס בבכורות – שהדין הוא רק ב"כהן המסייע" ולא ב"עני", ומש"ה הורו הפוסקים הנ"ל, לעשות הסכם עם העני, אפי' בשער זול מאוד, כיון שמצילים בזה שלא יהיה גזל עניים. [ולמעשה אנו מנסים היום לקבל מהסוחרים "אחוז אחד" מכל הפירות עבור המעשר עני, וזה סכום הרבה יותר מכפול ממה שתבע מרן הגרשז"א במנחת שלמה מכיון שצריך להפחית גם את הוצאות המכירה וכדומה]..

ה. קניה מהכשר שלא נוהגים לתת בפועל את ה"מעשר עני".

יל"ע באדם שקונה פירות ממקום שלא נותנים בפועל את פירות מעשר העני, לעניים, האם נחשב הקונה כ"חולק עם הגנב", שמסייע ביד בעה"ב לקנות סחורה שלא נתן ממנה את "המתנות" לעני?

והבנתי בזה ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א – דזה תלוי, בסדרי ההפרשה באותה ועדת כשרות אם אותו "ועד כשרות" קובע את המע"ע בדרומה של כל הסחורה יחד, א"כ יכול להיות שאצל הקונה לא נכנס בפירות שקנה חלק המע"ע.

אבל אם אותו ועד כשרות קובע את המע"ע בכל פרי ופרי בדרומו (והם עושים כן להינצל משאלה של תערובת פירות), בזה כשהאדם הפרטי מקבל את הפירות, חמיר טפי, כיון שודאי יש אצלו בכל פרי חלק המע"ע שלא ניתן לעני, ובזה יש לעיין.

יה"ר שהדברים יסייעו להרבות נתינת מעשר עני כדת וכדין ובשכר זאת נזכה במהרה לקיים מצוות תרומות ומעשרות מן התורה.