בדין ביתו של אדם קובע לו ולא לאחרים

הקדמה

פירות שלא נקבעו למעשר מותר לאכול מהם אכילת ארעי קודם שיפריש מהם תרומות ומעשרות [מן התורה מותר אפילו אכילת קבע]. וכל הפירות שעתיד להכניסם לבית, כל זמן שעדיין לא ראו פני הבית אע"פ שנגמרה מלאכתם עדיין לא התחייבו במעשר, ומותר לאכול מהם אכילת ארעי קודם ההפרשה ורק אחר שראו פני הבית, שהכניס את הפירות לבית, התחייבו בתרומות ומעשרות ונאסרו גם באכילת ארעי. ויש להסתפק איזה בית צריך כדי שיתחייבו הפירות בתרומות ומעשרות. והאם צריך דוקא בית של בעל הפירות או גם בית של אחר מחייב. וכן האם העברה בעלמא בתוך הבית  מחייבת את הפירות או דלמא צריך דוקא הכנסה על מנת שישארו הפירות בתוך הבית.

א. משנה מסכת מעשרות פרק ב משנה ב: היו יושבים בשער או בחנות ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין ובעל השער ובעל החנות חייבין.

פירוש: המשנה מדברת בבעל חנות [או בעל השער דהיינו חצר] שיושבים אצלו אורחים, ועם הארץ נושא תאנים עובר במקום ואומר להם טלו לכם תאנים, בעל החנות צריך לעשר אותם קודם שיאכל, והאורחים שלו פטורים מלעשר קודם אכילתם. וכתבו המפרשים הטעם בשם הירושלמי משום דביתו של אדם אינו טובל לאחרים [כלומר המכניס פירותיו לבית של אחר לא נטבלו, אבל בעל הבית המכניס פירותיו לביתו, נטבלו גם לאחרים], ולכן בעל החנות כיון שהכניסם לחנותו, התאנים ראו פני הבית והוקבעו למעשרות [ר"ל חל עליהם חיוב מעשר ונהיו פירות 'טבל' ואסורים אפילו באכילת ארעי], אבל האורחים אוכלים מהם ופטורים, כדין פירות שלא הוקבעו למעשר שמותר לאכול מהם אכילת עראי, כיון שאין הבית שלהם. וכן פסק הרמב"ם (פ"ה ממעשר ה"ח) וז"ל וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו עכ"ד.

עוד שם משנה ג: המעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלם אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך וכו'. וכתבו הר"ש והרע"ב שאפילו אם בדרך נכנס ללון בבית, לא נקבעו הפירות עד שהוא מגיע לסוף מגמתו. [עי' חזו"א מעשרות סי' ג ס"ק כא שהעיקר מה שבא התנא להשמיענו הוא שאין כניסתו לבית בדרך לאכול וללון קובעת למעשרות, שאין זה בית קביעותו]. וכתב המשנה ראשונה דהיינו טעמא דבית שאינו שלו לא קובע.

והנה מתבאר מדבריהם דדוקא הכא שהולך בדרך ודעתו להגיע ליהודה, ורוצה למכור דוקא ביהודה, לכן הבית שלן בו בדרך אינו קובע למעשרות, אבל לולי זה שהוא בדרך ורוצה לקחת את הפירות למקום אחר, אפילו לן בבית חבירו באופן שקובע עצמו שם, נקבעו הפירות ואסור לאכול מהן אפילו ארעי, דנחשב שראו פני הבית. ואע"פ שאין הבית שלו דהא לן בדרך בבית אחרים, מ"מ כיון שקובע עצמו ללינה הוי כביתו, [דלאו בבעלות על הבית הדבר תלוי אלא בקביעות מקום שנחשב שזה מקומו וביתו וכמש"כ החזו"א (הובא לק' בסמוך)] והוקבעו הפירות למעשר.

נמצינו למידין דאף דביתו של אדם קובע לו ואינו קובע לאחרים, מ"מ כשבעל הפירות קובע עצמו ללינה וכדומה, גם בית של אחרים קובע. וביאור דבר זה כתב החזו"א (מעשרות ס"ג ס"ק יד ד"ה והא דחשיבא), על הגמרא (ב"מ פח ע"א) בדין פועל העובד אצל בעה"ב, שאם מה שאוכל מבעל הבית בזמן עבודתו נחשב כקונה פירות מחבירו, חצר בעל הבית קובע לו, אע"פ שבמשנה (ב' הנ"ל) מבואר שהכנסה לבית חבירו אינו קובע לו, ומבאר החזו"א טעם הדבר, שאין הדבר תלוי בבעלות על הבית אלא בקביעות מקום, ופועל שקבוע לאכול כאן היום הוי כמקום לינתו ונחשב כביתו ע"ש.

ובאמת הדברים מפורשים בירושלמי כאן (פ"ב ה"ב), הירושלמי על המשנה (ג' הנ"ל) שהמעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלים אומר שיש חילוק בין אם רק לן בדרך או שבת בדרך, שלינה אינה קובעת למעשרות ושביתה בדרך קובעת וז"ל הכל מודים בלינה שאינה טובלת מה בין לינה מה בין שביתה אדם מגלגל בלינה ואין אדם מגלגל בשביתה, בכל מקום אדם לן ואין אדם שובת בכל מקום עכ"ל. הרי מבואר שאם לן בדרך לא נקבעו הפירות כיון שדרכו ללון בכל מקום שמזדמן לו, אבל לולי זה הטעם, אפילו בית של אחר קובע וכמו במעשה שהביא הירושלמי (שם) עם רבי יהושע ע"ש. וכן מפורש ג"כ בדברי רבי מאיר במשנה וז"ל, ר"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה ע"כ. ר"ל דבמקום שרוצה לשבות שם לילה ויום שזהו שיעור שביתה, נקבעו הפירות למעשר כיון ששובת ללילה ויום, וכמו שפירשו מפרשי המשנה ע"ש.

ב. והנה היוצא מדברינו שאם בעל הפירות קובע עצמו בבית חבירו, דין בית חבירו כדין ביתו שלו, והכנסה לבית חבירו קובעת את הפירות למעשרות כביתו וכנ"ל. אכן יש אופן שבית חבירו חלוק מביתו לענין קביעות למעשר, דעיין בדברי הראב"ד בהשגות (פרק ה ממעשר ה"ח) על מה שכתב הרמב"ם "וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו", שהקשה שהרמב"ם סותר דברי עצמו דבפ"ד ממעשר (הי"ג) כתב "הביאן לאכלן בראש גגו ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו ולא יאכל עד שיעשר". הרי כתב להדיא דגם המכניס פירות לחצר חבירו החצר קובעת למעשר ואיך כתב (פרק ה ה"ח) שבית שאינו שלו לא קובע לו. ועיין כ"מ שכתב שהוא ט"ס ברמב"ם שבמקום "והכניסן לתוך חצר חבירו" צריך לגרוס "והכניסן לתוך חצירו", וכן נקט החזו"א (מעשרות סימן ה ס"ק ו).

נמצינו למידין דבחצירו נקבעו הפירות אפילו כשנכנסו בהעברה בעלמא וכגון הכא שהעבירו דרך חצירו להביאן לראש גגו, אבל חצר חבירו אינו קובע אא"כ קבע עצמו שם ללינה או לאכילה דאז הוי כביתו וכמבואר בדברי החזו"א הנ"ל, ובדבריו בסי' ה (ס"ק ו ד"ה ירו'), ובסי' ד (ס"ק כז). והטעם בזה כתב החזו"א (סי' ד ס"ק כז) דבחצר שלו אדם קבוע יותר, ולכן אפילו העברה בעלמא דרך ביתו או חצירו קובעת הפירות למעשר כיון שבעל הפירות קבוע שם, ושם ביתו. וכן מדוקדק לשון הרמב"ם שכתב (פ"ה ה"ח) וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו עכ"ל, ור"ל שאם הכניס את הפירות בהעברה בעלמא, בית שאינו שלו לא קובע וכנ"ל. ונראה שכן הוא ג"כ דעת הראב"ד שכתב (בהשגות פ"ד הי"ג) וז"ל דחצר חבירו למה קובעת בשוכח והלא אינה בית לינה לזה כלל וכו', משמע דרק בבית לינה קובע בית חבירו דהוי כביתו.

אכן באמת מצינו פלוגתא בזה, עיין במראה פנים בירושלמי ריש פ"ג דמעשרות, ובשערי צדק פ"ג ה"ז וח' ובבינת אדם שם אות ד', ובמהר"י קורקוס פ"ד הי"ג, שהאריכו בענין זה. והעולה מדבריהם דבראיית פני הבית לא נאמר כלל דין שיהיה ביתו, אלא כל שהכניס פירותיו לבית או לחצר אפילו של חבירו על מנת להניחם שם אפילו לפי שעה, נקבעו, דביערתי הקודש מן הבית (דברים כ"ו י"ג) כתיב ולא ביתי. ומה שמבואר בירושלמי דבית שאינו שלו אינו קובע, זהו באופן שמכניס הפירות רק דרך העברה בעלמא ולא ע"מ להניחם שם כלל אפילו לפי שעה, וכגון שהעבירן דרך החצר להביאן לראש הגג וכנ"ל, דבזה חלוק בית אחרים מביתו, דבבית אחרים בכה"ג לא נחשב הכנסה לחייב בתרו"מ, אבל בביתו הכנסה דרך העברה בעלמא נחשבת ג"כ לראיית פני הבית לקבוע הפירות למעשר, כיון שבביתו אדם קבוע יותר גם הכנסה דרך העברה בעלמא נחשבת לחייב הפירות במעשר. ומה שמבואר במשנה הנ"ל שהחנות [וכן השער] אינו קובע לאחרים וכנ"ל, אף שהכניסו הפירות ע"מ לאכול ולא רק דרך העברה בעלמא, כתב הבינת אדם (שם) דשאני התם דחנות ושער הווי רק דירת עראי ולכן לא נחשב לדירה לאחרים אלא לבעליהן בלבד, וכמו שמצינו בבורגנים (מעשרות פ"ג משנה ז) שאין דירתן קבע ואין קובעין למעשר, ומ"מ טובלים לבעליהן וכמו שכתב הרמב"ם (מעשר פ"ד הלכה ה) ולכן אינו קובע לאחרים ע"ש.

העולה מכל האמור:

אם קובע עצמו בבית חבירו לכו"ע הפירות שהכניס נקבעו למעשר, דכיון דקובע עצמו שם הוי כביתו. ואם הכניס פירותיו לפי שעה לבית חבירו, לדעת החזו"א, וכן נראה דעת הראב"ד, לא נקבעו הפירות למעשר, ולדעת החכ"א ודעימיה נקבעו למעשר. ושורש פלוגתתם היא, האם בראיית פני הבית נאמר דין ביתו דוקא או לא.

ואם הכניס הפירות דרך העברה בעלמא, לכו"ע רק בביתו נקבעו למעשר.

בספר משפטי ארץ (תרומות ומעשרות פ"ז סכ"ג) ראיתי שכתב וז"ל הכניס פירותיו לבית חבירו או לחצר חבירו לא נקבעו הפירות למעשר. י"א שאם הכניסם לבית חבירו או לחצר חבירו להניחם שם או ללון שם נקבעו הפירות למעשר עכ"ל. ולכאורה דבריו צ"ב, דהא נתבאר שאם קבע עצמו בבית חבירו ללינה או לאכילה לכו"ע קובע למעשר כביתו. ואם הכניס פירותיו לבית חבירו רק לפי שעה יש מחלוקת אם נקבעו למעשר, וא"כ איך כתב בסתמא שאם הכניס פירותיו לבית חבירו לא נקבעו, אלא היה צריך לפרט שאם הכניסם רק בהעברה בעלמא לכו"ע לא קבע, ואם הכניסם לפי שעה י"א שנקבעו וי"א שלא נקבעו, ואם קבע עצמו בבית חבירו לכו"ע בית חבירו קובע כביתו וצ"ע.