אורח בבית מלון שבהשגחה לא מהודרת

הרה"ג חנוך אלבק שליט"א

מעשה באורח שנזדמן לבית מלון בא"י העומד תחת השגחה שאינה מהודרת והוגשה לפניו ביצה מטוגנת [בשמן כשר למהדרין]. האורח ראה כי לפני שטוגנה הביצה עבורו, טוגנו באותה מחבת ביצים עם ירקות וחושש שמא ירקות אלו טבל הם. יש לדון בענין זה בכמה דינים להלכה ולא למעשה וכפי שיבואר להלן.

[א] הפרשת תרו"מ וחילול מעשר שני בטעם טבל הבלוע במאכל.

[ב] טעימת דמאי וטעימת קפילא ישראל בכלים דידן.

[ג] תערובת דמאי וכלים שבושל בהם דמאי.

[א] מאכל שנתערב בו טעם טבל יכול להפריש תרו"מ מהמאכל עצמו. הר"ש (מע"ש פ"ב סוף משנה א) כתב שאי אפשר לפדות מע"ש שאין בו ממש [כגון שנתן המע"ש טעם במאכל אחר], ולפי דבריו נראה לכאורה, שאם הפריש מע"ש מהטעם שבמאכל, א"א לפדותו. אך י"א שאם קרא עליו שם מע"ש כשאין בו ממש, אפשר לפדותו גם לדעת הר"ש . במקרה כזה, שאינו יכול לחלל את המע"ש, יש לקחת את המע"ש שהפריש ולשורפו  או לקוברו וכפי שנוהג בתרומה.  ואם אינו יודע לכוון את רוחות העולם ולכן אינו יודע את מקומו של המע"ש [כפי שרגילים ליחדו בצד דרום של הפירות], יכול לומר בנוסח ההפרשה צד ימין ושמאל שלי [היינו של המפריש] במקום צד צפון ודרום [וכפי שמצינו שיכול לומר מעלה ומטה[7]]. והפשוט ביותר להפריש קודם מעט יותר מעשירית ולומר שהמע"ש יהיה בצד דרום של הטבל שיש כאן (בחלק שהפריש) כל מין על מינו, ואז לאבד את כל החלק שהפריש.

[ב] מצינו בדברי חז"ל כמה קולות שהקילו בדמאי [פירות עם הארץ, שרובם היו מעשרים]. וי"א שגם בפירות וירקות בזמננו העומדים תחת השגחה [שאינה מהודרת] אפשר להקל בהם קולות שמצינו בדמאי . והנה בירושלמי איתא דמטעמיתה אין בה משום דמאי כלומר שמותר לטעום לכתחילה דמאי.  ולאור דברי הירושלמי הללו, אי נימא בירקות דידן קולות דמאי, הרי יכול לטעום ולפלוט מירקות אלו וק"ו מתבשיל שבלע טעם שלהן, וא"כ יכול האורח לטעום ולפלוט את הביצה. ואם טעם ופלט את הביצה ולא הרגיש בה כלל את טעם הירקות שטוגנו קודם במחבת [כגון שבנתיים ניקוהו],  דעת הש"ך  שלכתחילה אין לסמוך על טעימת ישראל  אלא רק בדיעבד [כגון שנתערב צנון שלא טעמו בו טעם חלב, יחד עם בשר], ולפי דבריו לכאורה אי אפשר לסמוך על טעימת הדמאי במקום שניתן לעשר, ואין זה חשוב כדיעבד, אך יעוין בשו"ת הרמ"א (סי' נד) שכתב לענין שמן זית הנמצא בחביות שמחליקים אותם בשומן חזיר וז"ל: בנידון דידן שאנו בעצמנו טעמנו אותו כמה פעמים ולא טעמנו בו כלום, ליכא למיחש כלל עכ"ל, ע"ש עוד. ובס' יד יהודה (סי' צח בפי' הארוך ס"ק ה) מצדד דאין לסמוך בזמן הזה אפילו בדיעבד על טעימת ישראל, ומ"מ כתב בסו"ד וז"ל: נ"ל בעניין זה, דאין לנו לסמוך כעת השתא כלל וכלל על הרגשת טעימה אף בדיעבד, זולת בדבר שאין כל העולם מרגישין כעין השמן זית דכתב בשו"ת הרמ"א שם, אולי יכולין לסמוך השתא גם, כנלע"ד. עכ"ל [ועפ"י זה מתירים הם לקנות גם לכתחילה שמן זית זה וכדומה לו]. וכל זה אמור לענין כלים של זמנם, אך כלים שלנו שאינם בולעים הרבה ובדרך כלל שום אדם אינו טועם מה שבושל בהם קודם [אם ניקו אותם היטב], אע"פ שח"ו להקל בהם בעלמא, מ"מ במקום שטעם בהיתר ולא הרגיש טעם יתכן שאפשר לסמוך ע"ז דדמי קצת לשו"ת הרמ"א הנ"ל. וכעי"ז כתב בס' ארחות רבנו (ח"ב עמ' שנג) בשם בעל קהלות יעקב זללה"ה לענין כלי אלומיניום שלנו שבלעו טעם של שביעית, שמועילה טעימה, כיון שמותר לטעום או לאכול מאכל שיש בו קדושת שביעית, ויטעם ולא ירגיש הטעם [ואין צריך לנהוג קדושת שביעית במאכל שהתבשל אח"כ בכלים אלו] עכ"ד, ע"ש [ועי' גם בשעה"צ  (סי' תקנא ס"ק סח) שהביא את דברי הפמ"ג המתיר לטעום מתבשיל שנפל בו בשר בשבוע שחל בו ט"ב ולהתירו אם אין בו טעם בשר]. וה"נ בנידון דידן תועיל הטעימה להתיר את אכילת הביצה מבלי להפריש תרו"מ.

[ג] אמנם לקושטא דמילתא אם באנו להקל קולות דמאי בירקות בזמננו [העומדים תחת השגחה שאינה מהודרת] י"ל דאין אנו צריכים לכל הנ"ל ומותר לאכול מכלי בן יומו שבושלו בו הירקות הנ"ל. דהנה בגמ' חולין (ו ע"א) איתא דלא גזרו על תערובת דמאי, וכן פסק הרמב"ם (פי"ג ממעשר הי"ח). וא"כ מאכל שנתבשל בכלי הבלוע מדמאי לא גרע מתערובת דמאי דשרי
והנה כל זה מיירי אחר שכבר טיגנו את הביצה במחבת שבלוע בה טעם בן יומו של הירקות, אך לבקש שיטגנו בעבורו במחבת זו, לכאורה יש לאסור, שהרי אע"פ שכלי שאינו בן יומו אינו אוסר מה שנתבשל בו וסתם כלים אינם בני יומן מ"מ אם יש מקום לחשוש שבכלי זה בושל בעבר מאכל שאינו כשר הרי אסור להשתמש בו לכתחילה